הפרוקטולוגים של זקני ציון

אחד הדברים שמאפיינים אותי, ולא בצורה הכי מחמיאה, הוא נטייתי האינסטינקטיבית להגיב בצורה שלילית לדברים שמרתיחים לי את הדם. לשפוך את כל מה שיש לי כשהכל עדיין טרי, וזאת במקום לקחת כמה צעדים אחורה ולנסות לבחון את הסוגיה בצורה אובייקטיבית יותר לפני שאני פותח את הג’ורה האלקטרונית שלי ויורה ללא אבחנה קילובייטים של ג'יפה לכל עבר. הנטייה הזו שלי הכניסה אותי לא פעם לרותחין ולא פעם אף לסתימת פיות בפורומים ציבוריים. לעיתים אני מתחרט על דברים שאמרתי או כתבתי בלהט הרגע. אבל משום מה כשמגיעה ההזדמנות הבאה, אני שוכח את החרטה הזו וחוזר לעצמי. כשאני עצבני, אני “חזק” יותר - המילים זורמות יותר בקלות ופוגעות במטרה בדיוק רב יותר, אבל בעצמת יתר שלפעמים גורמת לאנשים להתמקד באיך הדברים נאמרים במקום בתוכנם. אני מכיר את עצמי ואת המגבלה הזו שלי היטב ולמרות הכל, אני ממשיך ליפול למלכודת פעם אחר פעם. משהו קורה, והנה שוב, אני מגיב מיד בעצבים ולא מחכה. מכה בברזל כשהוא לוהט ונכווה מהגיצים. לא הפעם. הפעם חיכיתי להפוגה כדי להגיב. אני רגוע. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ביוני 2010, ישוב תחת שמשיה בבריכת שחיה עירונית ומנסה

פעם, לפני שהייתי נשוי ואב לילדים זמני הפנוי היה שייך לי באופן בלעדי. היתה זו תקופה מעניינת ואני זוכר אותה בחיוך חשאי שכן בעידן החדש נאסר עלי להעלותה באוב בחיבה מופגנת פן אתקל במבטיה הזועפים של זוגתי ("רוצה לחזור להיות רווק, מה? אפשר לסדר לך"). שני סוגים של רצועות זמן אהובות היו לי - זמן סיום יום העבודה עד לתחילתו למחרת וסוף השבוע החל מהעלטה האופורית של יום חמישי בערב ועד לאור ראשון של דיכאון יום א'. אלו היו רכושי הפרטי ויכולתי לעשות בהן כרצוני מבלי להתחשב בדבר מלבד גחמותי הפרטיות, וכל זאת מבלי להיחשב לבן זנונים סוציומטי ע"י איש. הייתי מקדיש את השעות והימים האלו לטלויזיה, קולנוע והרבה מחשבה בטלה. באותה תקופה גיליתי גם את הטיס והפכתי את שדה התעופה בהרצליה ואת בית הספר לטיסה "נשר" (שנסגר בינתיים) לביתי השני. אהבתי את האווירה המיוחדת במקום: המראות, נחיתות בלתי פוסקות, טייסים צעירים מקשיבים בשקיקה "לפרלמנט" של הטייסים המבוגרים ומתחרים על ליבן של פקידות המבצעים כדי לזכות בכמה שיותר טיסות העברה, טיסות "חינם" של מטוסים משדה לשדה ללא פגיעה

שנתיים ושלושה חודשים שלא הוצאתי מילה בבלוג. אפילו לא ציוץ. איני מסוגל למצוא תירוץ הולם להיעדרותי ולמען האמת איני בטוח שתירוץ כזה קיים כלל. זה לא שביליתי במרתף אפל ללא חיבור לעולם החיצון, ההיפך הוא הנכון. הייתי מחובר ופעיל מאד ברשת – בייחוד בפורומים השונים ובמרחב הטוקבק ולא חסכתי את רשף מקלדתי משום נושא חשוב שעלה. לא אחת זה עלה לי בריבים מרים, אישיים ומשורשרים שנמשכו עד אין קץ. ועדיין, לבלוג לא מצאתי זמן. נטשתי אותו לנפשו וכל פעילותי בו הסתכמה בבדיקות סטטיסטיקת הכניסות לבלוג שנאספת עבורי באופן אוטומטי. פעם שיחקתי עם עיצובו ויצרתי תמונת כותרת חדשה עבורו. זה לא היה יותר ממשחק, פועל יוצא של שעמום זמני. חיי האישיים עברו גם הם טלטלות ומהמורות בשנים האחרונות. שיניתי מקום עבודה, דבר שאינו קל תמיד, למרות שהשינוי היה לטובה. התגרשתי מאשתי הראשונה, הפכתי לאזרח אמריקאי מהשורה, התחתנתי בשנית ונולדה לי ילדה מתוקה כמו דבש, אך חודשים מעטים לאחר שהפסקתי לכתוב פה. כמו כדי להוסיף צבע לחיים, המתוקה הקטנה שלי ירשה את הגנים הליליים של אביה. בימי כרווק הייתי הולך לישון בסביבות חמש בבוקר. הייתי עובד כל ה

כשנה לפני תום המילניום הקודם יצא לאקרנים סרטם פורץ-הדרך של האחים לארי ואנדי ואקובסקי. הסרט גולל את סיפורו של איש מחשבים מתבודד המנהל חיים כפולים. בימים הוא לובש חליפה ועניבה וחי את חייו של תומס אנדרסון, מפתח תוכנה אפור בחברת טכנולוגיה מכובדת – אך כשיורד הלילה, הוא עוטה את כסותו האפלה של האלטר אגו שלו, "ניאו", ומבלה את זמנו בשוטטות וירטואלית במרחבי סייברספייס בחיפושים אובססיביים אותם אינו יכול להסביר אחר תשובה לשאלה שמציקה לו כל חייו. "ניאו" מתייחס בתמהיל של רחמים וסלידה אל עדרי בני האדם הקמים בבוקר, הולכים לעבודה חוזרים למשפחותיהם בסוף היום ומקבלים את חייהם כמציאות שאין עליה עוררין. הוא עצמו אינו מסוגל לכך, שכן הוא יודע משהו שהם לא יודעים. משהו לא בסדר בעולם הזה. תחושה זו, "שביב עץ נעוץ במיינד", כפי היא תכונה ע"י המנטור העתידי שלו, מלווה אותו כל חייו אך למרות כל ניסיונותיו מעולם לא עלה בידו לשים את אצבעו על מקורה או פירושה. מעונה ומיוסר, הוא מקדיש את לילותיו בחיפוש אחר התשובה. התשובה לא תאחר לבוא. בעוד ניאו מבלה את לילותיו בחיפוש אחר תשובו

מדי פעם כשנחה עלי המוזה, בדרך כלל תוך כדי נהיגה הביתה מהעבודה, אני נזכר בימים הארוכים של החופש הגדול כשהייתי זאטוט צעיר וחסר דאגות שלא חייב כסף לאיש. מעולם לא היתה בליבי חיבה מיותרת לבית הספר ומדי שנה שמחתי מחדש על ההזדמנות להעביר חודשיים ארוכים בלשכוח מהיכן באתי ולאן בחוסר ברירה אלך שוב בוא ספטמבר. לא הייתי מאותם ילדים שמבלים את החופש הגדול בים או במגרשי המשחקים. את החלק הארי של עשרים וארבע השעות היומיות שעמדו לרשותי בחרתי בדרך כלל לבלות אל מול מרקע הטלויזיה, בולע בשקיקה את התכנים הלעוסים למחצה שאספה עבורי נבחרת של חברי הסתדרות שעבדה עבור אותו אפיק מונופוליסטי אותו כיניתי בחיבה "ערוץ כאן נסתיימו שידורינו". בימים ההם של לפני ריבוי הערוצים, האינטרנט בפס רחב וגוגל לעסנו ובלענו את התכנים שבחרו להראות לנו בטלויזיה ללא היסוס וביראת כבוד מסויימת. אתם זוכרים מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתם את המושג "עונה" בכל הקשור לסדרות טלויזיה? אני חושב שלא הייתי מודע לקיום הקונספט לפני שנות ה-90. החברים ברשות השידור קנו בלוקים אקראיים של פרקים של כל מני סדרות, לעסו אותם ללוח שידורים חסר ע

לפני כשבועיים עלו בשדה התעופה של מינאפוליס שבמדינת מינסוטה שישה אימאמים מוסלמים על טיסת חברת U.S. Airways לפיניקס שבמדינת אריזונה. השישה, חברי פדרצית האימאמים של צפון אמריקה, עוררו אי נוחות בקרב הנוסעים בטרמינל עוד טרם עלייתם למטוס כאשר פצחו בקריאות "אללה" רמות כשנשמעה הקריאה לעליה למטוס. שלושה מהם אף נבדקו בדיקות נוספות כאשר התברר כי קנו כרטיס לכיוון אחד ולא הביאו עמם כל מטען – דבר המעלה דגל אדום ברוב שדות התעופה בעולם ומחייב בידוק בטחוני נוסף. בסופו של דבר עלו השישה על המטוס ללא עיכוב ואז לדברי הנוסעים וצוות המטוס החלו השישה להתנהג בצורה מחשידה. כמה מהם התיישבו במקומות שאינם המקומות המסומנים שניתנו להם, התחלקו לזוגות ומיקמו עצמם במחלקה הראשונה, באמצע מחלקת התיירים ובסוף המטוס. שלושה מהם ביקשו מהדיילות חגורות הארכה מיוחדות המיועדות לאנשים כבדי משקל שאינם מסוגלים להשתמש בחגורה סטנדרטית של מושב מטוס – וזאת למרות שאיש מהם אינו בעל משקל יתר. גם אחרי שקיבלו השלושה את מאריכי החגורות, לדברי הדיילת, לא עשו בהם כל שימוש ובמקום זאת הניחו אותם על רצפת המטוס. דבר נוסף שהעלה את החשדות נג