המיינד מתקשה להשתחרר

כשנה לפני תום המילניום הקודם יצא לאקרנים סרטם פורץ-הדרך של האחים לארי ואנדי ואקובסקי. הסרט גולל את סיפורו של איש מחשבים מתבודד המנהל חיים כפולים. בימים הוא לובש חליפה ועניבה וחי את חייו של תומס אנדרסון, מפתח תוכנה אפור בחברת טכנולוגיה מכובדת – אך כשיורד הלילה, הוא עוטה את כסותו האפלה של האלטר אגו שלו, "ניאו", ומבלה את זמנו בשוטטות וירטואלית במרחבי סייברספייס בחיפושים אובססיביים אותם אינו יכול להסביר אחר תשובה לשאלה שמציקה לו כל חייו.

"ניאו" מתייחס בתמהיל של רחמים וסלידה אל עדרי בני האדם הקמים בבוקר, הולכים לעבודה חוזרים למשפחותיהם בסוף היום ומקבלים את חייהם כמציאות שאין עליה עוררין. הוא עצמו אינו מסוגל לכך, שכן הוא יודע משהו שהם לא יודעים. משהו לא בסדר בעולם הזה. תחושה זו, "שביב עץ נעוץ במיינד", כפי היא תכונה ע"י המנטור העתידי שלו, מלווה אותו כל חייו אך למרות כל ניסיונותיו מעולם לא עלה בידו לשים את אצבעו על מקורה או פירושה. מעונה ומיוסר, הוא מקדיש את לילותיו בחיפוש אחר התשובה.

התשובה לא תאחר לבוא. בעוד ניאו מבלה את לילותיו בחיפוש אחר תשובות, התשובות מבלות את חייהן בחיפושים אחריו. דרך מרחביו האינסופיים והאינפיטיסמליים כאחד של סייברספייס נוצר קשר עקיף שמביא בסופו של דבר למפגש בין ניאו המעונה בשאלות לבין מורפיאוס, האדם המחזיק בתשובות. מורפיאוס אינו מבטיח דבר מלבד האמת ומציע לניאו בחירה – גלולה אדומה המייצגת את האמת, "ארץ הפלאות" כפי שהוא מכנה אותה, או גלולה כחולה, המסמלת את החזרה לחייו הקודמים כאילו לא אירע דבר. ניאו בוחר באמת. הוא בולע את הגלולה האדומה והמציאות כפי שהוא מכיר אותה מתחילה להתמוסס כנגד עיניו. ניאו מוצא עצמו נשלף מהמציאות המוכרת בברוטאליות מבעיתה ונזרק למציאות אחרת. "ברוך בואך לעולם האמיתי" מברך אותו מורפיאוס כשהוא חוזר לעצמו.

הרבה נכתב ונאמר על טרילוגיית סרטי המטריקס, על האפקטים החדשניים, על הבימוי המעולה ואף יותר על הפילוסופיה שמאחורי הרעיון המרכזי - שהמציאות הסובייקטיבית היא לא יותר מהזנתם של חמישה חושים בתכנים חשמליים שמספקים לנו את כל תפיסת המציאות שלנו ושיכולים להיות מבוססים על כל מקור אפשרי, כולל פלטפורמה ממוחשבת כלשהי שמדמה מציאות עבור כולנו או עבור אדם יחיד (אתה/את הקורא/ת). תסריטאי המטריקס לא המציאו את הקונספט הזה, כמובן. היו ניסיונות קודמים לעטוף את הרעיון הפילוסופי הזה בשכבת שוקולד בידורי קל לעיכול. זכור לי פרק בסדרת המופת "איזור הדמדומים" (שצולם כ-30 שנה לפני טרילוגיית המטריקס) בו מסופר על אישה היוצאת לפיקניק עם בני משפחתה ועוברת מה שנראה כהתקף אפילפטי, שלאחריו היא מתעוררת בחדר מעבדה ענק מלא בקפסולות בהן שוכבים אלפי אנשים אחרים מחוסרי הכרה. כשהיא יוצאת מהקפסולה שלה ומתחילה לפסוע באתר בפה פעור מתדהמה, נזעקים למקום טכנאים אנושיים בלבוש עתידני-מה המובילים אותה אחר כבוד בחזרה לקפסולה שלה, בה היא שוב מאבדת את הכרתה וחוזרת "למציאות" ממנה הגיעה, הפיקניק המשפחתי. זכור לי גם מאמרו של ד"ר ניק בוסטרום, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד שהביא ברצינות גמורה טיעונים המחזקים את הסברה שכולנו חיים בסימולציית מחשב הדומה בתפיסתה לזו שבסרטי המטריקס. אפילו אני, בתור איש תוכנה, פיתחתי לעצמי תיאוריות כיצד ניתן להתגבר על פרדוקסים פיזיים כמו מרחב אינסופי, בעזרת תוכנה.

יש תופעה שתפסה את תשומת ליבי אולי דווקא בזכות סדרת סרטי המטריקס. יש משפט מהסרט אותו אומר מורפיאוס לניאו לאחר שהוא משחרר אותו מעולם הפנטזיה של המטריקס ומביאו לעולם האמיתי - "יש לנו כלל. לא נשחרר מיינד לאחר שהגיע לגיל מסוים. זה מסוכן – המיינד מתקשה להשתחרר". בכך מתנצל מורפיאוס על שחרורו המאוחר יחסית של ניאו מהמטריקס. הוא מבין היטב את הקשיים שעובר אדם כתוצאה מתפיסת מציאותו שקרסה בין רגע. ההכרה הפתאומית שכל חייך עד לרגע זה היו חלום קשה מנשוא לאנשים בוגרים ולכן גורס מורפיאוס, אין טעם לשחררם מהחלום מחשש שהמיינד יסרב להכיר במציאות החדשה ויאחז בעיקשות בזו הישנה.

שמונה שנים חלפו מאז שהחלפתי את ישראל בארה"ב כמקום מגורי הקבוע. שמונה שנים, מינוס מעידה קלה עליה כתבתי בעבר, שאני חי במציאות אחרת מזו שנולדתי אליה. החיים בישראל הכתיבו לי תפיסת מציאות מסוימת שמעולם לא חשבתי לערער עליה וממנה השתחררתי אט אט במהלך חיי החדשים בארה"ב. פעם חשבתי שדברים שנראו לי מובנים מאליהם השתנו ורק כשעזבתי את ישראל יכולתי לראותם כפי שהיו באמת. עכשיו אני חושב שהדברים שנראו לי מובנים מאליהם בישראל לא השתנו כלל – מה שהשתנתה היא רק התפיסה שלי אותם, וזאת הודות לפרספקטיבה החדשה שניתנה לי – פועל יוצא של חיים במדינה אחרת. כשאדם מהלך על האדמה אין לו יכולת לראות את כדור הארץ בשלמותו. לכן התפיסה שאנו חיים על כדור הייתה בתחילה נחלתם הבלעדית של אלו שהשכילו להסיק כך על סמך תצפיות עקיפות של גרמי שמיים. אילו היה יכול כל אדם להתרחק מכדור הארץ כמה מאות מיילים, לא היה כל ספק שהעולם עגול. ניסיוני הביא אותי למסקנה שבניגוד להגיון המקובל, יש מקרים בהם הדרך הטובה ביותר להכיר משהו, היא להיות רחוק ממנו – ולעיתים הקרבה הבלעדית למשהו מסמאת את עיני המתבונן לאמת.

מורפיאוס מדבר על המיינד שמסרב לתת למציאות הישנה למות גם לאחר שזו הוכחה כאשליה. אני רואה את זה מדי פעם בשיחות ובקשרים עם אנשים מישראל. אני נתקל פעם אחר פעם באנשים השבויים כל כך חזק בתפיסת המציאות הישראלית עד שהם נלחמים בעוינות ובכל הכוח כדי לשמר אותה ולדבוק בה, גם אם היא פוגעת ורעה אליהם. אנשים המסרבים בתקיפות אפילו לדמיין שאפשר אחרת ורואים במי שמטיף שאפשר אחרת כאויב יש להדוף ולהוקיע. ישראלים רבים מדי לוקים בקיבעון פטליסטי שאינו מאפשר להם לנער מעליהם את המציאות ואף לא לדמיין אפשרויות אחרות. אנשים אלו נעולים במעגל אכזר של מציאות קשה המלווה בידיעה אבסולוטית שאי אפשר אחרת ועל כן, לא עושים דבר כי הרי אין מה לעשות בנידון.

אני מודה שגם לי לא היה קל להתנער מקונספציות ישראליות שנכפו עלי רק משום שנולדתי בישראל. בארה"ב מדי פעם אדם שאתה לא מכיר יגיד לך שלום ברחוב. לא, הוא לא משוגע, והוא גם לא אנס או רוצח, הוא פשוט אדם שנתיב הליכתו מתקרב לזה שלך והתעלמות ממך תיחשב בעיניו כחוסר נימוס. ?Hi, how are you doing הוא יאמר לך לפני שימשיך בדרכו. הפניות האלו של זרים ברחוב האמריקאי הטרידו אותי מאד בפעמים הראשונות כשנתקלתי בהן. הישראלי שבי אמר לעצמו "מה הוא רוצה ממני? מי זה בכלל? אני מכיר אותו?". האמריקאי הקטן שצמח בי לימד אותי להירגע ברבות השנים ולהבין שכך זה פה ושמדובר באדיבות גרידא ולא בניסיון לרצח. בחודשים הראשונים לעבודתי פה הייתי נכנס מדי פעם למתח נפשי מספר ימים לפני המשכורת. ישלמו או לא ישלמו הייתי שואל את עצמי. אם יום התשלום הוא שבת, המשכורת תידחה? מה יהיה? ופעם אחר פעם התחזיות השחורות שלי התבדו. המשכורת נכנסה בדיוק ביום בו היא הייתה אמורה להיכנס, וכשיום התשלום נפל על יום שבת או ראשון במקרה, היא הוקדמה במספר ימים כדי שלא תגיע חס ושלום לאחר מועד המשכורת. שמונה שנים שאני עובד פה ואני לא זוכר משכורת שלא הגיעה בדיוק ביום בו היא היתה אמורה להגיע.

בחודשים הראשונים שלי בארה"ב כשהייתי אמור ללכת למשרדי ממשלה או סתם "לסידורים" הייתי לעיתית נכנס למתח נפשי שעוצב במהלך שנים רבות של התניה ארץ ישראלית. סך אלפי מקרים קטנים של "תלך-תבוא", "לך שלם בבנק הדואר ותחזור", "אי אפשר", "לא יודע", "לא מאשרים ואי אפשר להגיד למה" ודברים דומים. הייתי מיקרו-מתייסר בארץ מהידיעה שלא תהיה חניה בשום מקום, שתמיד אהיה בלחץ כי שעות הפתיחה רנדומאליות וקצרות, ושאפסיד יום עבודה כי אין אפשרות לטיפול בטלפון, צריך לבוא במיוחד ולהמתין עם עוד מאות אנשים מתוסכלים לתור ואף אחד לא יודע למה הפקיד לא מקבל או למה שישה פקידים מטפלים בניירת או מדברים בטלפון כשיש מאה אנשים בתור ורק אחד מהם מקבל קהל. אתם יודעים על מה אני מדבר, נכון? את כל המטען הנפשי הזה לקחתי איתי לארה"ב ולקח לי זמן להשתחרר ממנו. השתחררתי ממנו כי הניסיון לימד אותי שבארה"ב ללכת "לשנות כתובת בתעודת זהות" הוא עניין פעוט שאפשר לבצע באינטרנט ושאין מקום אליו אצטרך להגיע לשירות שאין לו חניה צמודה, ושלוקח הפסקת צהריים בין 11:30 ל 3:30 בימים ב', ג', ה'. ועובד רק עד 12:30 בימים א', ד', ו'.

בארץ, כניסה לתור שאינו מבוסס על שיטת פתקי מספר-תור הנאכפת ע"י יחידה ללוחמה בטרור היה אצלי טריגר להתקף אולקוס. ידעתי שיהיה מאבק. ידעתי שתהיה מחלוקת, ידעתי שאצטרך להגן את זכותי במרפקים אחרת "ייקחו לי". אני לא יכול לומר לכם עד כמה משחרת הייתה החוויה של לעמוד בארה"ב בתור למזון מהיר בשכונת מצוקה שחורה שנקלעתי אליה פעם ולראות חברי כנופיות צעירים עם מצנפות עומדים כמו חיילים בתור אחד אחרי השני ואיש לא יחשוב אפילו להתגנב לקופות, לעקוף, או להגיד "שהוא היה כאו קודם". תארו לכם איזו הקלה היינו חווים אילו רק היינו יכולים לעמוד בתור בישראל מבלי להפעיל את האזור הרדום ההוא במח שנשאר לנו מימי הנבוטים טרום עידן הקרח – אותו אינסטינקט שאומר לנו להיות מוכנים להגן על הטריטוריה שלנו בקרב לחיים או למוות.

בתור ישראלי היה לי ברור שמדינה נוגסת בשישים אחוז מהכנסתי. היה ברור לי שעל כל מוצר צריך להוסיף שבעה עשר אחוזים כמע"מ וזה כאב לכיס שלי בדיוק כמו חלקו הלא מע"מי של המחיר. היה לי מובן מאליו שקניית מכונית חדשה הוא אתגר פיננסי המצריך מאה אלף ש"ח במזומן "והשאר בתשלומים נוחים" והיה ברור לי שזה מובן מאליו שמכונית שנמכרת בארה"ב ב-13,000 דולר ומשווקת לבני נוער בלבד כמו הונדה סיוויק למשל, תשווק בישראל כמכונית "משפחתית" או מכונית "מנהלים" ותעלה 35,000 דולר בקונפיגורציה הנחותה ביותר שלה שלא משווקת במערב מטעמי בושה וכלימה. היה ברור לי שמחיר ליטר בנזין בישראל עולה פי שלוש ממחיר ליטר בנזין בארה"ב (במחירי שנת 1999, "רק" פי שניים במחירי 2007). היה ברור לי שמוצרי אלקטרוניקה עולים הרבה יותר מאשר ההפרש הנובע ממחירי היבוא. מעולם לא עצרתי לרגע לשאול מדוע כך הם פני הדברים.

היה ברור לי שטסט לרכב עושים כל שנה וזה עולה אלף שקלים וכולל הפסד יום עבודה. היה ברור לי שרישיון מחדשים כל חמש שנים שוב במחיר מאות שקלים והיה לי ברור שטלפון סלולארי עולה 3,000 ש"ח (בתשלומים) והחשבון משתנה כל חודש על פי הדיבור כאשר משלמים בנפרד על כל דקה, במקום תשלום קבוע על מספר ידוע של דקות בתכנית. היה ברור לי שצריך לשלם אגרה מעיקה על הזכות להחזיק "במקלט טלביזיה" על ממנת לממן את ערוץ "כאן נסתיימו שידורינו" הכושל. היה ברור לי שמי שאין לו רכב נשאר בבית בשבת כי אין תחבורה ציבורית או משלם מאות שקלים לנהג צמוד בטקסי ספיישל והיה לי ברור שהמדינה נסגרת ביום שישי בצהריים עד מוצאי שבת ואם לא הספקת לקנות משהו, תסתפק בממתקים בפיצוציה.

היה לי ברור שחבילות שנשלחות אלי בדואר עוצרות בסניף הרחוק ממקום מגורי למרות ציון כתובתי המדויקת עליהן והידיעה הברורה שהדוור יודע למצוא את דלת ביתי. היה ברור שזוהי האחריות שלי להגיע לסניף הדואר לקחת אותן. חיפוש חניה, אבדן זמן וכסף היה דבר שברור היה שצריך לבוא ממני ועל חשבוני. היה לי מובן מאליו שרוב הסיכויים שדירה להשכרה בישראל היא נכס מט לנפול של מוישה זוכמיר מבת ים שמשמשת גם כמחסן ושאאלץ להתחייב בחוזה לשמור על חיי הרהיטים הישנים של סבתא מתקופת הטורקים וגם לשלם על תיקונם אם חס ושלום יתפרקו לאחר שהגיעו לגיל 200. כמו כן, היה לי ברור שאת מיסי העירייה שהם למעשה מס רכוש, אני צריך לשלם מכיסי כשוכר, במקום בעל הבית, ולמרות העובדה שבעל הבית מרוויח שכ"ד פטור ממס מנכסו בשעה שאני חסר כל נכסים ונתון לגחמותיו.

היה ברור לי שכל פינת טבע בישראל שייכת לערס עם סנדלים, משקפי שמש וקופה ושאאלץ לשחד אותו בעשרות שקלים בתמורה לפיסת נייר שאומרת "לא אחראים על כלום" שמאשרת את כניסתי לאוצרות הטבע של המדינה שלוקחת שישים אחוז משכרי (רכושי הפרטי, במילים אחרות) והיה ברור לגמרי שיש אוכלוסיות בישראל שחלק מהחובות לא חל עליהן בגלל שהן דתיות. מניסיון ידעתי שבניית עסק קטן בישראל הוא סיוט בירוקרטי הכולל שלושה משרדי ממשלה ודרישות מגוחכות לתשלום מקדמות על חשבון רווחים מעסקאות שטרם ביצעת ואם אין ביכולתך לשלם – מחלקת הגביה תשמח לשלוח נציג "לחצרך". את הכל קיבלתי כמובן מאליו ולא התעמקתי מעולם כדי להבין את עצמת הפאסיביות החולנית בקנה מדה לאומי העומדת מאחורי הקבלה של דברים אלו כמובנים מאליהם.

ואז הגעתי לארה"ב וראיתי שאפשר אחרת. המתח נעלם לאחר מספר חודשים, האולקוס הפסיק להציק לי והפכתי לאדם רגוע יותר. הייתי משייט בכבישי צפון קליפורניה, עוצר בפינות חמד מבלי לשחד איש, מבלי לשמוע ולו צופר אחד, מבלי לצעוק על איש ומבלי שאיש יחתוך אותי ויפטיר איזו קללה בכיווני. הייתי הולך "לסידורים" בלי כל חשש ובלי מתח שנבנה עוד מליל אמש בציפייה לגישה תוקפנית של No Can Do הנפוצה כל כך בארץ בשירות לקוחות. הייתי מחייך כשהייתי נזכר איך נציג בזק ניתק את הטלפון בפרצופי יום אחד וזעק בחדר: "שאף אחד לא יענה לאשכנזי המנייק הזה יותר". הייתי רגוע והדבר היחיד שהטריד את מנוחתי הוא חיפוש הסיבה מדוע אי אפשר לעשות כך בארץ. הרי לא מדובר בכסף כמו בשינוי גישה. מדוע כישראלים אנו מתעקשים לעשות קשה אחד לשני כאשר אפשר פשוט, נו טוב, לא לעשות קשה אחד לשני. מדוע אנו נכנסים לקרב בכביש, בעמידה בתור. מדוע בתור נותני שירות אנו מתייחסים אל מי שאנו אמורים לשרת כאל אויב ומדוע ונתינת שירות מסור היא השפלה נפשית עבורנו? מדוע אנו מהנהנים בפטליזם עלוב נפש "כן, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וישראל היא מדינת המוגבלויות הבלתי אפשרויות" מבלי לחשוב מדוע? מדוע אנו מקבלים את האקסיומה הזו כחוק טבע שאי אפשר לשנות? הרי נוגשי הבירוקרטיה הם ישראלים בדיוק כמונו – מי שנותן שירות מחורבן, שונא ומשתין-בפרצוף לאדם אחר הרי בעצמו צריך לקבל שירות מאחר מתישהו, לא? – למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

מעולם לא הצלחתי לקבל תשובה מדוע עם שחי כבר קרוב לשישים שנה במדינה משלו והגיע לכך כך הרבה הישגים יחסיים מעודד התנהגות של "אדם לאדם כלב". מדוע שולט בארץ סגנון חיים הדוגל במוטו "אם אני לא אתנפל ואקח עכשיו לא יישאר לי" שישים שנה לאחר השואה, החוסר והמוות. האם יכול להיות באמת שבחדרי חדרים, אנו יודעים שזמננו מוגבל ושאין עתיד? האם הצליחה מלחמת העולם השנייה לעורר מחלת נפש ברמת עם ומדינה בבני העם היהודי? האם כך זה היה תמיד בין יהודי ליהודי בארץ ישראל טרום המלחמה?

זה לא סוד שאני בקשרים עם הארץ. יש לי משפחה בארץ. קרובים, חברים ואני מתעניין בגורלה אולי אפילו יותר ממה שהתעניינתי כשגרתי בה. אני קורא עיתונים, מקשיב לחדשות ופעיל בפורומים ישראליים באתרים כמו תפוז וגם YNET. אחד הפורומים בהם הייתי פעיל במיוחד הוא "מחפשי עבודה" פורום המוקדש למפגש מובטלים ישראלים. הנושא קרוב לליבי המיוחד, שכן במשך קרוב לחצי שנה הייתי מובטל בארץ לאחר שניסיתי לשוב לישראל וחזרתי לארה"ב עם הזנב בין הרגליים לאחר שלא הצלחתי למצוא עבודה במקצועי. כפי שכתבתי בפוסט הראשון בבלוג, "עברנו את פרעה אבל נפלנו אצל סיגי", מצאתי עבודה בארה"ב לאחר שלושה שבועות בלבד מיום חזרתי. אבל לא שכחתי לרגע את המציאות הקשה ממנה שבתי.

יש נושא אחד שקרוב לליבי במיוחד. בישראל מתרחשת בשנים האחרונות שואה תעסוקתית, בלי שום מרכאות למילה שואה. כ-45% אחוזים מהישראלים בגילאי עבודה עובדים בעבודות בשכר מינימום ומטה (מספר שעות בשכר מינימום שאינן מסתכמות בשכר המינימום החודשי), אקדמאים טריים אינם מסוגלים למצוא עבודות במקצועם ומעסיקים טורפניים מעבירים מועמדים לעבודה בסוללות של מבחני מיון תוקפניים שאין להם אח ורע בעולם - מבחנים בהם נבדקים מועמדים לעבודה במיקרוסקופ חודרני ע"י פסיכולוגים, מתבקשים לצייר עצים, משוסים אחד בשני ככלבי פיטבול בסימולציות ודינאמיקות קבוצתיות משפילות, עוברים משחקי קוביות וכ-80% מכל מחזור מיון מקבל ציון נכשל, מה שמונע מהם לגשת שוב למבחנים למשך שנתיים וכתוצאה מתייג אותם כבלתי ראויים להעסקה במשך שנתיים בכל ארגון העובד עם מכון המיון המכשיל. הסיבה לכישלון, כמיטב המסורת הישראלית היא סוד כמוס שלא נחלק עם המועמד הכושל. כדי לדעת מדוע נכשלת עליך לקבוע סדרת מפגשי יעוץ ולהיפרד מסכום כסף מכובד, פרקטיקה הזורה מלח על פצעי המובטל הדחוי ופוגעת בכיסו המדולל בכל מקרה.

ניצול הוא פועל יוצא של ביקוש העבודה. אנשים מעל גיל 35, נשואים והורים לילדים קטנים נחשבים היום "זקנים מדי" או "לא דינאמיים מספיק" עבור מקומות עבודה רבים ואינם מסוגלים למצוא משרה הולמת. חקירות גיל ומספר ילדים הפכו לשאלה הראשונה אותה נשאל מועמד לעבודה. במקרים רבים נטרק הטלפון בפרצופן של אמהות לילדים צעירים או אנשים מקצועיים ובעלי ניסיון רלוונטי שעברו גיל מסויים. ניצול צעירים חסרי משפחה הפך לדבר מבוקש בקרב מעסיקים רבים ובגלל המצב הכלכלי הקשה, יש קופצים רבים מדי על כל משרה פנויה. מה שמאפשר למעסיקים להתייחס למובטל כאל משאב זול שיקבל בחוסר ברירה כל תנאי וגחמה של המעסיק. אקדמאים ובעלי מקצוע שהתפרנסו בכבוד במשך שנים, מוצאים עצמם מורדים עם המים בבית השימוש של שוק התעסוקה הישראלי והופכים לעובדי קבלן המגרדים את המינימום בעבודות שבהחלט לא מכבדות את בעליהן. אלו מהם שאינם רוצים או אינם מסוגלים לנקות או לעמוד 9 שעות ביום בכניסה לסופרמרקט ולחטט בתיקים, חיים מספר חודשים על דמי אבטלה ונרקבים לאיטם בבית כשאלו אוזלים.

מספיקות כמה דקות של דפדוף בדפי פורום מחפשי העבודה של YNET כדי להבין את עומקה של מסכת היסויים אותם נאלצים לעבור מובטלים בישראל של 2007. השפלה, ייאוש, זלזול, וגישת "אנו עושים לך טובה" מצד המעסיקים עושים שמות בנפשם על אנשים שכל רצונם הוא לעבוד לפרנסתם ונאלצים לעבור קשיים בלתי נתפסים בעוד חשבון הבנק שלהם הולך ומידלדל לקראת קריסה בלתי נמנעת. אפשר לקרוא שם על הזלזול המוחלט של מעסיקים במובטלים – אפשר לקרוא על אנשים שהתבקשו להגיע לראיונות במרחק שעות נסיעה באוטובוס מביתם רק כדי לעבור "וידוא פרטים" (קוראים לך חיים, נכון?) מול מזכירה בת 21 וחסרת כל סמכות לפני ששוחררו לבתיהם – ניתן לעבור על סיפוריהם של אנשים שנקראו לראיונות פעם אחר פעם כדי לדבר עם אדם אחר בכל שלב, במקום לערוך להם יום ראיונות מרוכז. אפשר לקרוא את תלאותיהם של אנשים שלא מסוגלים לעבור את מבחני האסרטיביות המשפילים של הדינאמיקה הקבוצתית, שתויגו כבלתי ראויים להעסקה לשנתיים לפחות ע"י מכוני המיון כגון או שנשלחו לבתיהם לאחר שסירבו לענות על שאלות חודרניות של פסיכולוג במיונים לעבודה. אפשר לשמוע על אנשים שאמרו להם בראיון טלפוני "מצטערים, אנו מחפשים מישהו צעיר יותר למשרה" למרות שדבר זה נוגד את החוק בישראל. מצד שני אפשר לקרוא גם את סיפורי הזוועה של שירות התעסוקה הישראלי, גוף ששמו הוא אוקסימורון ועצם קיומו במתכונתו הנוכחית היא עלבון לאינטליגנציה.

בישראל הולך ונוצר מעמד חדש של תתי אדם העובדים עבור חברות כח אדם קבלניות. אנשים ללא זכויות, ללא קביעות אשר משלמים חצי ממשכורתם לסרסור עבודה טורפני שיפטר אותם לפני הזמן הקבוע בחוק למתן זכויות. בישראל גדל מעמד של עניים-עובדים חסרי זכויות, נטולי פנסיה העובדים במה שידוע כ Dead End Job – עבודה ממנה אי אפשר להתפתח, אי אפשר להתקדם ואי אפשר לשפר את תנאיה. אין להם פה. אין להם נציגות ואיש נלחם עבורם בכנסת ישראל. התוצאה, בעלי ההון השולטים בחברות כח האדם הטורפניות משגשגים.

קשה לי לראות את זה ולשתוק. לכאורה לא צריך להיות אכפת לי. אני כבר לא חי בישראל, לא נתון לחוקיה ולא משלם את מיסיה. אני עובד בחברה מצוינת, מרוויח משכורת של 140,000 דולר לשנה עליהם אני משלם כ-35 אחוזים מס מלבד. כשבאתי לראיון העבודה, לא נדרשתי לדבר עם פסיכיאטר, לא נדרשתי לשחק בקובייה או לצייר עצים. לא נדרשתי להתקוטט עם עוד עשרה מועמדים בדינאמיקה קבוצתית משפילה ושום "פאקאצה" בת 20 שחושבת שהיא עדיין מאבחנת בבקו"ם ואני מלש"ב בן 16 לא שאלה אותי מהם התחביבים שלי ומהן חמשת התכונות הרעות שלי. כל מה שעניין את המעסיק שלי הוא מה שאני קורא לו "נקודות הבדיקה להעסקה": ראיון היכרות – השכלה – ניסיון – מבחן מקצועי רלוונטי – המלצות. על סמך דברים אלו בלבד התקבלתי לעבודה בארה"ב, על בסיס דברים אלו קיבלתי אנשים לעבודה ומעולם לא חשבתי לשאול מועמד לגילו או בני כמה ילדיו שלא לדבר על לשלוח מישהו לאבחון פסיכולוגי, למכון גרפולוגי, לדינמיקה קבוצתית או למבחני קוביות משפילים. אם הייתי שואל מועמד לעבודה בארה"ב לגילו הייתי חושף עצמי לתביעה משפטית והחוק היה נוגס בי בכל הכוח ועם כל השיניים. נשגבת מבינתי הסיבה מדוע פרובינציית ישראל שמחקה או מתיימרת לחקות את אחותה הגדולה ארה"ב כמעט בכל דבר מחקה אותה רק ברע ולא בטוב. האם ישראלים זה סוג אחר של חומר אנושי? האם אנו באמת זקוקים למיון אלים וקפדני יותר ממה שזקוק לו אמריקאי לפני שמקבלים מאיתנו לעבודה? האם ישראלי הוא סחורה פגומה כברירת מחדל? האם באמת צריך מיון פסיכולוגי לפני שעובדים בקבלת קהל? האם באמת צריך דינאמיקה קבוצתית במשרות של פיתוח תוכנה?

אז לכאורה לא צריך להיות אכפת לי יותר. אבל כן אכפת לי ופה נכנס לסיפור אותו משל על המיינד שמסרב להשתחרר. לא המיינד שלי. שלי כבר משוחרר - המיינד של אלו שלא שפר עליהם גורלם והם כלואים במדינת ישראל, בלי יכולת לקום וללכת, בלי דרכון זר, ובלי יכולת לדמיין אפילו שאפשר אחרת. אותם אנשים שתוקפים אותי על רצוני לשנות את ישראל. כשאני מציין את חולשותיה של ישראל בתחומים מסוימים לעומת מדינות אחרות, אני נקרא "בוגד/יורד" – כשאני מספר לאנשים שאפשר אחרת ולמובטלים מתייחסים בכבוד במדינות אחרות אני נתקל באנשים שבאמת ובתמים לא מאמינים לי. יש למשל אנשים בישראל שלא מאמינים שאין דבר כזה “דינאמיקה קבוצתית" בארה"ב. אנשים שלא מאמינים שלא צריך לצייר עצים כדי לקבל תו תקן "שפוי" וכך להתקבל לעבודה במדינות אחרות.

יש אנשים שלא מאמינים שמיונים לא כוללים שיחות חודרניות עם פסיכולוג, ויש אנשים שלא מאמינים לי שיש חברות שיטיסו מועמדים על חשבונן לראיונות (כפי שעשו לי מספר פעמים). מובטלים בישראל לפעמים כל כך שבויים במציאות שלהם עד שהם לא מסוגלים להאמין שאפשר אגרת ותוקפים את השליח. הם מעדיפים להיכנס לעימות מאשר לתת למיינד שלהם להשתחרר מהמציאות שלהם. הם לא רוצים להאמין. נח להם מסיבה שלא ברורה לי להאמין שאי אפשר אחרת. הם שבויים בקונספציה המזויפת שהכתיבו להם בעלי הון ומעסיקים. "ככה זה בישראל" הייתי שומע שוב ושוב. אף אחד לא יודע למה זה "ככה בישראל". הם רק יודעים שזה "ככה". איש מהם לא חושב על לשנות.

כפי שעשיתי בעבר חילקתי את הישראלים המובטלים שפגשתי בפורום למספר קטגוריות על פי תגובותיהם:

המזדהה/מקנא: מיעוט קטן. אלו שבחרו להאמין לי ולרגע יכלו לדמיין איך אפשר להתקבל לעבודה בישראל על סמך ראיון אישי להיכרות, השכלה, ממליצים, ידע, ומבחן מקצועי רלוונטי. אנשים שברגע של צלילות מחשבה חשבו לעצמם: "רגע, אני לא משוגע. למה אני צריך לקבל חותמת של פסיכולוג כדי לקבל עבודה בישראל? למה כדי להביא לחם הביתה אני צריך ללכת לקורס יקר כדי ללמוד איך לצייר עץ כדי בצורה שתראה יציבות נפשית?". מדובר באנשים שרוצים לראות שינוי אבל לא יודעים בדיוק כיצד להביא אותו. הם יודעים שמשהו לא בסדר וזה הצעד החשוב ביותר בדרך לתיקון. הם כל כך הרבה יותר טובים ופתוחים משאר הטיפוסים. לא מגיע להם להיות מובטלים.

המפקפק/לועג: הוא לא מאמין שאפשר אחרת והוא יקיז את דמו בהבאת "הוכחות" שיש גם מכוני מיון לעובדים בחו"ל שעושים בדיוק מה שעושים אלו בישראל. במקרים מסויימים מדובר בנציגים של לובי מכוני המיון שמתחזים למובטלים בפורום. הוא ישתמש בעובדות מפוברקות או מסולפות כהצדקה לאלו השולחים מפתחי תוכנה בישראל לשיחה עם פסיכולוג ונציגי שירות לקוחות לדינאמיקה קבוצתית משפילה. הוא יתעקש שציור עצים חשוב מאד לבחינת אישיותו של המועמד ושמי שלא עבר פסיכולוג בהצלחה כנראה לא ראוי להעסקה ובכלל, השיטה הזו של מיונים נהוגה בצבא הגנה לישראל וכולנו יודעים עד כמה בלתי מנוצח הוא. הוא לא יאמין לי כשאני אומר שהתייחסו אלי בכבוד כמועמד לעבודה בארה"ב. "זה הכל סיפורים מצוצים מהאצבע" הוא יאמר. הוא מגחך כשאני מספר שהטיסו אותי פעם מקליפורניה לשיקגו במחלקה ראשונה לראיון עבודה ושיכנו אותי במלון יוקרתי. "מאיפה לקחת את התמונות של המלון שהבאת? מהאתר של המלון? חחח" הוא יצחק. "למה שמישהו ישקיע 800 דולרים בהבאת מועמד לעבודה לראיון? מה יוצא להם מזה?"

העוין: הסוג הגרוע של המובטלים בפורום. אלו שהייאוש או הקנאה אוחזים בהם בצורה כזו עד שכל ביקורת על השיטה הנהוגה בישראל היא בגדר התקפה על העם היהודי וזכותו להתקיים. "יוספוס רק מדבר. קל לדבר מאמריקה", "אתה מתוסכל ובעצם כישלון ולכן מתרברב פה בפורום", "לך, לא צריך נפולת של נמושות בארץ", "טוב שעזבת, נסתדר בלעדיך" ועוד פניני לשון ועוינות. "העוין" בדרך כלל גם חולק מאפיינם דומים עם "המפקפק/לועג".

לפני שהתייאשתי והפסקתי את פעילותי בפורום מחפשי העבודה ניסיתי להתבטא בקביעות כנגד מכוני המיון בישראל, חברות כח האדם הקבלניות והגישה הכללית העוינת והמבזה למובטלים בישראל. כתבתי בקביעות בפורום, סיפרתי על תהליכי קבלה לעבודה בארה"ב וכמה שונה השיטה פה מזו שנהוגה בארץ, סיפרתי על יחס שונה למועמדים לעבודה, סיפרתי על ניסיוני האישי החיובי בכל הקשור לחיפוש עבודה בארה"ב ועל ההבדלים בין שתי המדינות. ניסיתי לעודד אנשים לפעול – להפסיק לשתף פעולה עם מכוני המיון – להפסיק ללכת מיוזמתם לפסיכולוגים החודרניים, למבדקים המשפילים, לדינאמיקות הקבוצתיות הנוראות בהן מתחרים אנשים זה בזה מי יותר אסרטיבי ומי יזכה ברישום חיובי של איזו ילדה בת 20 שעברה קורס אבחון ושרתה בבקו"ם. ניסיתי להסביר לאנשים שאפשר אחרת, זה קיים במקומות אחרים בעולם. מקומות שחוקי הפיזיקה בהם זהים לישראל, ה-DNA האנושי זהה לזה שבישראל - שאפשר אחרת. כל מה שצריך הוא אמונה ונחישות. כמו מה שאמר מורפיאוס לניאו בתחילת אימוני הקרב שלו: "אל תחשוב שאתה יכול, דע שאתה יכול". עשיתי ימים כלילות ועיצבתי כרזות כנגד מכוני המיון, בעד יחס אנושי למובטלים – ניסיתי לעורר משהו באנשים שמקובעים במציאות עליה הם לא מעיזים לערער.

ומה אתם חושבים שקיבלתי בחזרה על המאמץ? מנה גדושה של בוז, שנאה, שטנה והתקפות אישיות. אז הפסקתי. כנראה שאוהבים לסבול בישראל, אין לי הסבר אחר לדבקותם העיקשת בכל מחיר של ישראלים מסוימים במציאות שעוינת אותם. אולי זהו בעצם תירוץ לא לעשות כלום ולחכות למשיח, אולי ממנו תבוא הישועה. אני מאד מקווה שזו תבוא דווקא מהאזרחים - כל צורה אחרת תגרור זמני המתנה בלתי סבירים.