עיקרון הנָבּוּט

פעם, לפני שהייתי נשוי ואב לילדים זמני הפנוי היה שייך לי באופן בלעדי. היתה זו תקופה מעניינת ואני זוכר אותה בחיוך חשאי שכן בעידן החדש נאסר עלי להעלותה באוב בחיבה מופגנת פן אתקל במבטיה הזועפים של זוגתי ("רוצה לחזור להיות רווק, מה? אפשר לסדר לך"). שני סוגים של רצועות זמן אהובות היו לי - זמן סיום יום העבודה עד לתחילתו למחרת וסוף השבוע החל מהעלטה האופורית של יום חמישי בערב ועד לאור ראשון של דיכאון יום א'. אלו היו רכושי הפרטי ויכולתי לעשות בהן כרצוני מבלי להתחשב בדבר מלבד גחמותי הפרטיות, וכל זאת מבלי להיחשב לבן זנונים סוציומטי ע"י איש.

הייתי מקדיש את השעות והימים האלו לטלויזיה, קולנוע והרבה מחשבה בטלה. באותה תקופה גיליתי גם את הטיס והפכתי את שדה התעופה בהרצליה ואת בית הספר לטיסה "נשר" (שנסגר בינתיים) לביתי השני. אהבתי את האווירה המיוחדת במקום: המראות, נחיתות בלתי פוסקות, טייסים צעירים מקשיבים בשקיקה "לפרלמנט" של הטייסים המבוגרים ומתחרים על ליבן של פקידות המבצעים כדי לזכות בכמה שיותר טיסות העברה, טיסות "חינם" של מטוסים משדה לשדה ללא פגיעה בכיס וברווח מקסימאלי (של כמה דקות, יש לומר) לספר הטיסות האישי (לוגבוק). הדבר האהוב עלי היה "לסגור" את השדה בערבי שישי, להיות זה שינחת אחרון, "דקה" לפני החשיכה המבשרת את סגירת השדה. יש משהו מרגיע ביום שישי בערב בישראל, ואני יכול להישבע שהכלל הזה חל גם באוויר. הגלישה לנחיתה באור אחרון של יום שישי תמיד היתה באוויר חלק ונקי מזרמי אוויר מטלטלים ומבלי אותם משבי רוח משתנים לאורך ציר הגישה הסופית שבעטיים הרצליה היא מקום אידאלי ללימוד טיסה. זה היה כאילו בקר נסתר לחץ על מתג וכיבה את הרוח לכבוד השבת המגיעה. הייתי נוחת הכי חלק שיכולתי... נגיעה עדינה בגלגלים ראשיים, רץ ומנסה להשאיר את גלגל האף באוויר כמה שרק אפשר עד שהמהירות הגוועת היתה מאלצת אותו לגעת במסלול. הסעה קצרה לאזור החניה ואני מדומם מנוע (או מנועים לעיתים נדירות יותר) ויוצא מן המטוס אל השקט של שדה התעופה שנרדם אך לפני כמה דקות. ישיבה קצרה על מייצב הגובה כדי לגרור את המטוס לחניה וקשירת הכנפיים לחבלים מעוגנים בקרקע וצ'וקים בגלגלים. הייתי נשאר בדרך כלל עוד כמה דקות כדי ליהנות מהשלווה ואז נכנס למכונית ויוצא לבלות או נוסע הביתה לערב שקט. כמעט תמיד הייתי עובר דרך "אל חאג'", החמוסייה המופלאה בתחנת הדלק ברב קוק שבהרצליה. גם שם הייתי בן בית. מה לעשות, טיסה עושה אותי רעב.

בימים האלו אדם היה מוצא עצמו משועמם על נקלה בביתו. עידן האינטרנט היה בחיתוליו והחיבור לרשת היה כרוך בחיוג מתקפים ("אבא, מה זה חיוג מתקפים?"). רוב האתרים ברשת דאז היו לא יותר מעלון אלקטרוני פרסומי ואתרים עם Animated GIF נחשבו לחדשניים ("ראיתם את כדור הארץ המסתובב? גדול!"). לכבלים היו שעות מתות של שיעמום צחיח ובקונטרסט מוחלט להרגלי הקולנוע שלי היום (פעם בחצי שנה לסרט שאינו מיועד לגיל הרך), הייתי בהחלט מוצא עצמי מדי פעם במצב בוא אין כבר מה לראות בקולנועים כי ראיתי את הכל. בזמנים כאלו הייתי פונה לאוסף ספרי המדע הבדיוני/פנטזיה שלי אותו טיפחתי באדיקות מסוף שנות ה-80. אסימוב, סילברברג, היינלין, ניבן, פראצ'ט, טולקין אדמס ועוד רבים וטובים עמדו כחיילים ממושמעים על מדף עץ ישן וחיכו בנימוס להיות ברירת המחדל שלי לערב או לסופ"ש.

מכל סופרי המדע הבדיוני, חביבים עלי שניים הידועים (לי בלבד) בכינוי "שני הרוברטים". הראשון, רוברט סילברברג, שאת ספריו "כתום החורף", "האביב החדש", "תום המשוגע", "כנפי לילה" ו-"גלגמש המלך" בלעתי בשקיקה, עטיפה-לעטיפה כמו שאומרים באנגלית. הכישרון של סילברברג לטווית עלילה לא יודע גבולות, ואיני מדבר על גבולות פיגורטיביים אלא על גבולות ליטרליים לחלוטין, ביחוד בכל הקשור לזמן. ספריו, נוטים להתחיל בנקודה רחוקה בעתיד כאשר המציאות המתוארת אינה מאפשרת שום הבנה לינארית של איך הגענו מימינו אנו לתקופת הספר. מידע זה שזור חלקית בפיסות של רמזים המאפשרות לקורא לבנות בכל זאת גשר רעוע מהיום למחר של סילברברג. חלק מהגשרים האלו שבונה הקורא במוחו מחברים נקודות זמן הפרושות על אלפי ומליוני שנים. לדעתי שום כותב מדע בדיוני, כולל טולקין הגדול, לא מצית את דמיונו של הקורא כמו סילברברג, ודי לקרוא את "כנפי לילה" ואת צמד הספרים "כתום החורף" והמשכו "האביב החדש" בכדי להבין.

השני הוא רוברט היינלין המנוח, דמות מעניינת וצבעונית במיוחד. היינלין שירת כקצין בצי האמריקאי ונסיוני הצבאי השפיע רבות על כתיבתו. סופרי מדע בדיוני מקבלים בדרך כלל שני סוגים של תגובות לכתיבתם - הערצה או התעלמות. היינלין השובב היה מהראשונים שהצליחו לעורר התנגדות עזה לכתביו. הסיבה נעוצה בסגנו כתיבתו המשלב עלילה דמיונית עם עמדותיו הצבעוניות-מה בנושאי צבא, חברה, דת, פוליטיקה ומין - וזאת גם בתקופה בה עדיין נחשב המדע הבדיוני כז'אנר נחות בשולי עולם הספרות, כזה המיועד לחוברות קומיקס זולות ונצרך ברובו על ידי בני הנעורים. במידה מסויימת, ויכול בהחלט להיות שאני מפריז בהשוואה, סגנון הכתיבה של היינלין, דווקא בספריו האחרונים מזכיר לי לפעמים את דן בן-אמוץ, ביחוד כשאני נזכר בספרו "זיונים זה לא הכל". שני הסופרים משתמשים במסכי עשן מסוגים שונים כדי לרתק את הקורא לקריאת המניפסטו החברתי/פוליטי שלהם. היינלין משתמש בחייזרים ובקורטוב של מיניות (או ביותר מקורטוב בספריו האחרונים) כדי להעביר לקורא את דעתו בנושאים שונים. בן אמוץ משתמש בסיפורי אלף לילה ולילה על נשים וכיבושים מיניים כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק.

אחד מספריו מעוררי המחלוקת של היינלין משנת 1959 נקרא "לוחמי החלל" בתרגומו לעברית (Starship Troopers). אם זה מצלצל לכם באיזה פעמון, כמו שאומרים באנגלית, אתם לא טועים. ב-1997 הוציא הבמאי פול וורהובן תחת ידיו את הגרסה ההוליוודית לספר זה. בישראל שונה שמו של הסרט ע"י וועדת המומיות הפולניות לענייני שמות סרטים ומחזות ונקרא בשם "גברים בחלל" ואני מוכן להתערב ששמו של הסרט הוטבע בהשראת החבובות וסגמנט ה-"חזירים בחלל" המפורסם שלהן. כשתרגם עמנואל לוטם האגדי את הספר לעברית בשנת 1994, הוא קרא לו "לוחמי החלל" וזו הייתה בחירה נכונה, כהרגלו של מר לוטם שכן על פי הספר ואף הסרט, נשים לחמו לצד הגברים כשוות.

הסרט העתידני עוסק בחברה האנושית הנאורה (לכאורה), המאוחדת תחת דגל אחד ובמלחמת החורמה שהיא מנהלת בפדרציית חייזרים המורכבת מגזעי חרקים שונים על שטחי מחיה בגלקסיה. בדומה לרוב הסרטים ההוליוודים הזקוקים לדולרים של קהל רחב ככל הניתן, גם סרטו של וורהובן אינו נאמן לגמרי למקור הספרותי עליו הוא מבוסס. הפילוסופיה מאחורי העלילה העיקרית של היינלין עברה דיאטת רצח והסרט כצפוי שם דגש חזק יותר על האקשן, אותו "מסך העשן" שמעלה היינלין בספר כדי לחשוף אותנו מבלי שנרגיש לרעיונותיו הפילוסופיים. המסר המרכזי בספר אמנם נחשף ברמיזות ברורות במהלך הסרט, אך אינו מהווה את עמוד התווך בו. המלחמה הבנאלית בחרקי הענק אינה החומר הבקיע שהעלה את קצפם של רבים. המלחמה אינה אלא תפאורה. בספר בוחן היינלין את רעיון היתכנותה של אוטופיה פאשיסטית/מיליטריסטית, נאורה, ומשגשגת המשמשת גורם חיובי ומייצב בחייהם של מיליארדי בני אדם מאושרים. בחברה כזו אין פוליטיקה מהסוג הדמוקרטי המוכר לנו ולמעשה הדמוקרטיה מאוזכרת כשיטת שלטון בזויה ואנכרוניסטית שעברה מן העולם לאחר שהביאה את האנושות אל סף החורבן. בסדר העולמי החדש מנהיג האנושות הוא גם ראש "הפדרציה הטראנית" – המפקד העליון של הצבא - לובש מדים שדרגתו היא מרשל-שחקים. ההצבעה אינה זכות יותר אלא פריווילגיה הניתנת למי שהתנדב לשירות צבאי וסיים אותו בכבוד. הספר, כמו הסרט מספרים את סיפורם מנקודת מבטו של חואן ריקו, צעיר המתגייס לחיל הרגלים הנייד, זרוע היבשה של הפדרציה הטראנית. הספר בנוי כאוסף פלאשבקים בגוף ראשון ללא סדר כרונולוגי המכסה את תקופת לימודיו של ריקו בבית הספר, (משנתו של היינלין מובאת כדברי מוריו) ואת התגייסותו לחיל הרגלים הנייד והקורות אותו שם. הסרט מביא את האירועים בצורה כרונולוגית.

הספר זכה לביקורות קשות עם צאתו והיינלין הואשם בעידוד פאשיזם, מיליטריזם, גזענות (סוגנות למען הדיוק) ובניסיון לתאר אוטופיה פאשיסטית נאורה שאינה יכולה להתקיים במציאות. כשמן למדורה הייתה העובדה שהספר יועד במקור לבני נוער ויש שחששו שאלו שדעתם טרם גובשה יקבלו באהדה יתרה את הרעיונות הנפיצים בהם משתעשע הספר. הסרט לא נפל רחוק מהעץ במובן הזה. אף הוא עורר סערה לא קטנה כשיצא בשנת 1997 ועל פי דעת רבים הקצין וורהובן את מסריו של היינלין לכאורה למטרות בידור ויצירת רעש בתקשורת. הוא הלביש את קציני הצבא בסרט במדים הדומים מאד למדי הקצונה של גרמניה הנאצית וחגג כדי דמיונו החופשי בסגמנטים של תעמולה בסגנון ריפנשטל בגוף בסרט כתשדירים "מטעם המדינה". עיתון הוושינגטון פוסט טען שהסרט: "נאצי עד היסוד". אחרים כינו אותו Starship Stormtroopers, משחק על כינויים של חיילי הסער של הוורמאכט.

דוגמא נוספת מהסרט בה לוקח פול וורהובן את רעיונותיו של היינלין רחוק מדי היא סצנת שיעור האזרחות בבית הספר. המורה, מר ראזצ'ק מדבר על כישלון הדמוקרטיות שהביא את האנושות אל סף התהום ועל ותיקי הצבא שלקחו יוזמה, תפסו את המושכות והצילו את האנושות בעזרת הסדר העולמי החדש שיצרו. הדיון מתמקד בשאלה מדוע רק אזרחים רשאים להצביע ותשובה שנותן אחד התלמידים גורסת שההצבעה היא בפשטות גמול על שירות צבאי, שכן רק אלו ששירתו בצבא זכאים לאזרחות. המורה ממהר לפסול את התשובה. "בדבר שניתן לך אין כל גמול", הוא אומר. "כשאתה מצביע אתה משתמש בסמכות פוליטית. אתה משתמש בכוח. וכוח, ידידי הוא אלימות, הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות". או באנגלית:

When you vote, you're exercising political authority. You're using force. And force, my friends, is violence, the supreme authority from which all other authority derives.

כאן נאמר שלום לשני הרוברטים ולמדף הספרים שלי ונגיע לעניין עליו רציתי לדבר. המשפט המהמם הזה הגורס כי אלימות היא הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות לא קיים בספר של ונעשה בו שימוש בסרט בלבד. המשפט הזה הדהד בראשי זמן רב לאחר שראיתי את הסרט. אחרי שחשבתי מספיק בעניין הגעתי למסקנה ברורה: מדובר במשפט אמת. האלימות, כן, זו הפיזית, היא הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות. זה היה נכון בימי הפרימאטים עם הנבוט וזה נכון גם היום, בעידן הדמוקרטיות המערביות. אני יודע, זה נשמע כוחני, ימני, פאשיסט וכדומה. לדעתי מדובר באמת אנושית טהורה ועתיקת יומין וכשאנו באים לאמת או לפסול את מידת נכונות הדברים עלינו הפריד הפרדה מוחלטת בין הרצונות האוטופיים שלנו לבין המציאות, שהרי העובדה שאדם מסוים סולד מפאשיזם לא צריכה למנוע ממנו להצביע על חברה פאשיסטית ככזו, שכן אם ימנע מכך רק משום סלידתו, הרי הוא ניחן בכישרונה של בת היענה להכחיש מציאות.

כבני אדם מודרנים, אנו אוהבים אוהבים להקיף את עצמנו בשכבות של אבסטרקציה הגדרתית המכסות אותנו. אלו משמשות כשכבות שומן נאורות המגינות עלינו מהאמת הבלתי מהוקצעת של טבענו האמיתי. אנו מתהדרים בכסות זו ומספרים לעצמנו (ואף מאמינים) שבניגוד לאבות אבותנו הברברים, אנו בני תרבות, חוק וסדר. אנו לא טועים לגמרי. לפני אך מספר דקות במונחים קוסמיים, היינו חבורות של קופי אדם והסתובבנו עירומים כביום היוולדנו בעולם בתול ומסתורי בו מצאנו את עצמנו. לא ידענו מדוע השמש זורחת, מדוע היא שוקעת, מהיכן באנו ולהיכן אנו הולכים. חיינו היו פרימיטיביים וסבבו סביב אינסטינקט ויצר הישרדות. אכלנו כשהיינו רעבים. לקחנו נשים כשחשקנו בהן כאילו היו אלו חפצים דוממים, וכשהרגשנו מאויימים הרגנו ורצחנו ללא כל עכבות וכשחשקה נפשו של אחד מאיתנו לסיים את חייו של האחר מכל סיבה שלא תהיה, כל שהיה צריך לעשות הוא לבצע את המעשה ללא כל חשש מתוצאות. אם היית חזק, עשית את מה שרצית – אם היית חלש עשית מה שרצית כל עוד הדבר לא עמד בקונפליקט עם רצונו של החזק. החיים היו פשוטים. אם היית חזק פיזית, היה לך טוב יחסית לחלש. בעידן ההוא הכוח, דהיינו, היכולת להפעיל אלימות אפקטיבית היה פקטור דומיננטי בסיכויי ההישרדות של האדם הקדום.

בסופו של דבר, חבורות הקופים הפכו לשבטים. השבטים הפכו לאוסף של שבטים קרובים שהפכו ברבות הזמן לתרבויות ואלו הפכו מאוחר יותר למדינות, שהפכו בתורן לבריתות בין מדינות. עם הולדת התרבות האנושית, הומצאו מערכות כללי משחק שלא היו קיימות בעידן הפרא של העולם וכללו מרכיב אחד חשוב ביותר – חוק. חוק מקומי, חוק מדינה, ובסופו של דבר, חוק בינלאומי. יש כאלו שיאמרו שהחוק החליף את הכוח והאלימות של פעם והוא הוא הסמכות העילאית ממנו נובעות כל צורות הסמכות האחרות, בוודאי במדינות המערב המפותחות. אבל האם זו ראיה פשטנית מדי, כזו שמגרדת את השטח אבל אינה קודחת במורד הנושא כדי לבדוק אותו לעומק? הרי רובינו שומרי חוק. לא נגנוב ולא נרצח כי מלבד היותנו אנשים מוסריים, זהו החוק, ומהחוק פוחדים גם אנשים שאינם חולקים את המוסר שלנו - אנשים שמחר בבוקר היו רוצחים לו רק היה הדבר הופך לחוקי בן לילה. אבל האם זה החוק שממנו אנו פוחדים? האם באמת החוק הוא הסמכות העילאית ולא אלימות? על פי דעתי, לא.

הבה וניקח דוגמא מעט דמיונית ואקסצנטרית. נניח שיש מדינה ובה חוק האוסר על רצח שאינו הגנה עצמית בכל תחומי שיפוטה של אותה מדינה. בואו ונניח שתושבי אותה מדינה הם אנשים עבי כרס שמעוררים את רעבונם של חייזרים קניבלים ובעלי טכנולוגיה מתקדמת משל בני האדם. התענוג הגדול ביותר של אותם חייזרים הוא להגיע בצלחת מעופפת לאותה מדינה, לקטול מספר גדול ככל האפשר של תושבים בציד אכזרי ולאחר מכן להתענג על בשרם העסיסי בסעודה חגיגית וזאת גם לאחר שהובהר להם שהדבר עומד בניגוד לחוק הארצי. כעת נשאלת השאלה: האם מעשי אותם החייזרים עולים בקנה אחד עם החוק. התשובות האפשריות הן:

א) כן

ב) לא

ג) לא רלוונטי כלל.

התשובה כמובן היא ג'. עבור אותם חייזרים, עבירה על החוק האוסר רצח אינה רלוונטית שכן הם אינם ניתנים לעצירה ע"י בני האדם. הטכנולוגיה שלהם עליונה בהשוואה לזו של בני האדם והחוק האוסר עליהם לצוד בני אדם אינו יכול להיאכף נגדם בהצלחה. הדבר דומה באפקטיביות שלו לקן נמלים שיוציא חוקים נגד הדברה. האם זה מה שיעצור את המדביר? הראנו אם כך שהחוק אינו הסמכות העילאית במקרה הזה שכן אדם, רעיון או חוק אינם יכול להיות סמכות עילאית כאשר קיימת אפשרות פיזית לפעול בניגוד להם כאילו לא היו קיימים כלל. במציאות החוק אינו אלא תת-סמכות הנובעת, או יותר נכון, חייבת את קיומה לפוטנציאל האלימות הפיזית, שכן על מנת שחוק יכובד, חובה עליו להיות מסוגל לאכוף את עצמו באלימות על אילו שיסרבו לכבדו. הפעלת אלימות אינה חייבת להיות קו ההגנה הראשון של החוק, אך היא חייבת להיות אופציה מציאותית וברת מימוש.

רוצים דוגמאות? בבקשה. בכל מדינה מתוקנת ומערבית אם אפסיק לשלם מיסים אקבל מכתבים לביתי המתריעים על חובתי לשלמם. אם אתעלם מאותם ממכתבים, יגיעו מכתבים נוספים, הפעם בטון תקיף יותר. ככל שאמשיך להתעלם כך תלך ותחריף הרטוריקה במכתבים שאקבל עד שלבסוף, אם אמשיך בהתעקשותי שלא לשתף פעולה עם השלטונות, יגיע הרגע בו המשטרה תתדפק על דלת ביתי במטרה לעצרי. אני כמובן לא מעוניין להיעצר אך אם אתנגד למעצר, אם אלחם באקט הפיזי בו השוטרים אוזקים אותי ומובילים אותי אחר כבוד לבית העצורים, תופעל נגדי אלימות פיזית נגדית, קשה אם צריך, שתחייב אותי לציית בין אם ארצה ובין אם לאו. מסתבר אפוא שהחוק המחייב בתשלום מיסים, כמו כל חוק אחר, רלוונטי אך ורק כל עוד יש אפשרות לאכוף אותו באלימות פיזית, שכן אם יוכל כל אדם להתעלם מהדרישה לתשלום מיסים ולא יהיה כל אמצעי פיזי לאכוף זאת עליו, החוק יהפוך חסר משמעות ומידת סמכותו תשאף לאפס. תלות זו של החוק ביכולת להפעלת אלימות היא זו ההופכת את האלימות למקור הסמכות העילאית, גם במשטריהן הדמוקרטים של החברות המערביות, שלא לדבר על חלקים חשוכים יותר בעולם, בהם אין סמכות חוק הנובעת מסמכות האלימות, אלא אלימות טהורה בלבד (סומליה למשל).

איננו צריכים ללכת לדוגמאות תיאורטיות כדי להמחיש את הדינאמיקה הפשוטה והנכונה הזו. לא תהיה כל בעיה למצוא דוגמאות אמיתיות למקרים בהם החוק שנתפס בטעות כסמכות עילאית היה למרמס אל מול היכולת להפעיל אלימות עילאית. זכור לכם אולי מקרה מעברו של העם היהודי הידוע הנקרא "השואה"? מעשי הנאצים עמדו בניגוד לכל חוק אפשרי, אבל החוק פינה מקומו במהירות, זורק את מדליית "העילאיות" שלו כחייל מצרי המשליך את נעליו ובורח משדה הקרב. את מקום החוק תפס מקור הסמכות האמיתי: היכולת להפעיל אלימות פיזית עילאית. כשסמכות זו הייתה בידי הנאצים, הם יכלו לרתום למשימתם גם את תת-הסמכות הנובעת ישירות מאלימות, החוק. בגרמניה שונה החוק והוצגו חוקי נירנברג שהטילו מגבלות משפילות על הציבור היהודי והתירו למעשה את דמו. החוק שונה גם במדינות שונות תחת עול הכיבוש הנאצי והטיל עונשים דרקוניים, במיוחד עונשי מוות למי שייתפס מסייע או מסתיר יהודים. כשהסמכות העילאית האמיתית, האלימות, עובדת בשירותך, החוק שלך לעשות בו כרצונך. הוא שואב את סמכותו מהאלימות בצורה ריאלית ואפקטיבית מאין כמוה. במדינתו של סבי ז"ל היה חוק ברור האוסר על רצח ילדים. חוק שגובש שנים אינספור לפני זמנו. בתקופת הכיבוש הנאצי, חוק זה לא נבע ולא שאב את כוחו מסמכות האלימות העילאית, ולכן כשהנאצים זרקו את בנותיו התאומות בנות השנתיים מחלון הקומה השנייה בביתו אל מותן, הם עשו זאת ללא כל פחד וחשש שכן הסמכות העילאית האמיתית עבדה עבורם. החוק שהיה אמור להגן על הדודות התאומות שלי קמל אל מול סמכותה של האלימות הנאצית ואתו קמל גם הסבא שלי שהיה צל של אדם עד יום מותו. רק אלוהים יודע איך אפשר להמשיך ולחיות אחרי דבר כזה. סבי איבד את אשתו ואת בנותיו. הוא ואחיו נותרו לבדם. אמי הייתה ילדתו מאישה חדשה, בחיים חדשים, לאחר שעלה לישראל.

הסיבה היחידה שהנאצים לא שולטים היום בעולם היא שלמרבית המזל, נסיבות טקטיות ואסטרטגיות הביאו לכך שבסופו של דבר עלה בידי בעלות הברית להפעיל אלימות אפקטיבית מזו של הנאצים. הנאצים, ושותפיהם האיטלקים והיפנים הובסו. בעלות הברית, שהאלימות עברה לעבוד עבורן כמקור סמכות עילאית יכלו עתה לרתום לשירותם גם את הסמכות הבאה הנובעת מאלימות, החוק. רבים מבכירי ההנהגה הנאצית שנשארו בחיים נידונו למאסרים ממושכים או פגשו בחבל התלייה כתוצאה מגזרי הדין של בתי המשפט בהן נוגנו גרסאות הצדק והחוק של המנצחים בלבד. לו נפל המטבע שהטילה ההיסטוריה על צדו האחר, אותם "פושעי מלחמה" לא רק שלא היו נחשבים פושעים כלל, אלא היו מונצחים כגיבורים בשירה ובסיפורת למשך אלף שנות הרייך אותן הבטיח היטלר. מעניין לציין שגם הספר וגם הסרט משתמשים באותו המשפט כתגובה לטענה שאלימות אינה פותרת דבר, "אלימות, כוח עירום, פתרה יותר מחלוקות בהיסטוריה מאשר כל פקטור אחר". כך נטען, ובצדק. אנו חייבים את תבוסתה של גרמניה הנאצית לאלימות העילאית שהופעלה נגדה לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה – לא למוסר עליון, לא לרצון טוב של איש ובוודאי שלא למזל. ניצחונם של "הטובים" הוא מקרי לגמרי. המנצח הוא תמיד מי שמפעיל אלימות עילאית ברגע בו האויב אינו מסוגל עוד לספוג ממנה ולהישאר עומד.

לפני שאואשם שוב בשיתוף פעולה עם חוק גודווין, נניח לרגע למלחמת העולם השנייה ולנאצים ונשוב לחייזרים ולהרגלי הברביקיו שלהם. בואו ונניח שלאחר כמה ביקורים נוראיים כאלו של אותם חייזרים התעשתו בני האדם ופיתחו טכנולוגיה שתאפשר להם לעצור את החייזרים, לפגוע בהם פגיעה פיזית קשה ולמנוע מהם את היכולת לצוד בני אדם. האם עובדת שובם הביתה בידיים ריקות, מוכים וחבולים, גוררים את גופות מתיהם תגרום לחייזרים לכבד מעתה את לשון החוק הארצי בו זלזלו בעבר? התשובה היא כמובן, כן, והסיבה היא שמעתה החוק האוסר על רצח בני אדם שלא להגנה עצמית לא נובע מהאוויר או מהמוסר, או ממשנה ליברלית/הומאנית בלתי ריאלית זו או אחרת. הוא נובע מהסמכות העילאית האמיתית היחידה, האלימות. לפני כן, הוא עמד בפני עצמו וככזה לא היה אלא סיפור קצר המבטא שאיפה של מחברו ותו לא. החייזרים יודעים כעת שעבירה על חוק הארץ הנובע מסמכות האלימות יגבה מהם תשלום שאין הם מוכנים לשלם ולכן יניחו לבני האדם לנפשם.

עיקרון האלימות הפיזית בבסיס כל סמכות נמצא בכל מקום ובכל אספקט של החיים. בכל מקום בו קיימת סמכות אמיתית, תגלו אלימות שתכפה אותה בכוח הזרוע ותגן על קיומה. כל שעליכם לעשות הוא לשאול, לחקור ולבצע "קידוח קושייתי" ללא ליאות כדי להגיע לשרשם האמיתי של דברים. אחת הדוגמאות שתמיד מצאה חן בעיני להמחיש את העניין היא הקונספט של מדינות וגבולות. אין מדינה בעולם שאין לה גבולות מוסכמים מוגדרים, גם אם חלקים מאותה מדינה אינם מוכרים כחלק ממנה ע"י מדינות מסוימות. אפילו לישראל הבעייתית יש גבולות מוכרים (גבולות 67) הנהנים מקונצנזוס רחב בעולם. מקובל הדבר שכל מדינה בעולם רשאית לקבוע מי יכנס בגבולותיה, לכמה זמן, אילו הגבלות תנועה ותעסוקה יוטלו עליו. זוהי סמכות מקובלת של כל מדינה ריבונית. אבל אם נרשה לעצמנו להיות פילוסופיים מעט, נשאלת השאלה מה הקשר בין מדינה ריבונית לפיסת האדמה עליה היא ממוקמת? מהו אותו מקור סמכות שקובע למשל שהעם האיטלקי רשאי להגדיר את גבולותיו ואף למנוע כניסת זרים ללא אישור מתאים? האם האדמה שייכת לאיטלקים? אם כן, מכוח איזו סמכות? האם יש טאבו אי שם ביקום (בהשראת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) הקובע במפורש שפיסת האדמה X ו-Y שייכות לעם האיטלקי לדורותיו? כמובן שלא. האיטלקים, כמו כל עם אחר "מצאו" עצמם בשטח מסויים, הכריזו עליו "כשלהם" והגנו עליו בהצלחה בפני מי שנתפסו בעיניהם כזרים – ובהצלחה יתרה יש לומר, שכן אם היו נכשלים, כנראה שאיטליה לא הייתה קיימת בפורמט אותו אנו מכירים ואוהבים. עכשיו הם קובעים מי ייכנס בגבולותיהם ובאילו תנאים – כמו כל מדינה ריבונית אחרת.

נשאלת השאלה, מהו מקור הסמכות שמתירה לקבוצת אנשים להכריז עצמאות ולהפוך למדינה? ברור לנו שהתאגדות תחת רצון משותף אינה מספיקה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כיצד חבלים במדינות שונות הכריזו עצמאות רק כדי למצוא עצמם מדוכאים באכזריות ע"י צבאם שלהם. עוד נשאל מהו מקור הסמכות של מדינה מסוימת לעצור אדם הנמצא ולהאשימו בשהות לא חוקית? התשובה היא כמובן היכולת להפעיל אלימות אפקטיבית, שכן לא קיים טיעון הגיוני שיכול להביא להכרה שכלתנית לפיה פיסת אדמה שהייתה קיימת מיליארדי שנים היא כעת קניינם הפרטי של אוסף מסוים של אנשים. בסופו של דבר כשנחקור ונדרוש נגיע לאמת הטהורה והפשוטה מדוע מדינה, כל מדינה, היא ריבונית בצורה אפקטיבית: "אנחנו כאן, אנחנו יכולים להגן על עצמנו בעזרת הסמכות העילאית, האלימות הפיזית, ובשם סמכות זו אנו נקבע את חוקי הבעלות על פיסת האדמה שאנו תופסים כשלנו. מי שחולק על עמדתנו מוזמן לחשוף את יכולתו שלו להפעיל את הסמכות העילאות כנגד זו שלנו." זו התשובה הסופית שנגיע אליה אם נמשיך להתעקש בתגובה לכל הסבר סתום כגון "כי זה החוק" שנקבל לשאלות הללו. רק אם נתעקש כמו ילדים קטנים השואלים "למה" עד אין קץ נגיע לאטום הקטן שאותו אי אפשר יותר לבקע למרכיביו. או אז נגלה את האלימות מציצה אלינו משם כיסוד קריטי בבסיס קיומה של האנושות.

לאקסיומה הזו בדבר היות האלימות הסמכות העילאית ממנה נובעות כל שאר סוגי הסמכויות יש השלכות גם לביצה המזרח תיכונית ממנה אני מגיע. כישראלי אמריקאי שחי בארה"ב, אני נחשף מדי פעם לויכוחים פוליטיים, למאמצי הסברה אותם נוקטים משרדי ממשלה שונים במדינות העולם. אני חשוף גם לויכוחים סוערים ברשתות ציבוריות בין ישראלים/ציונים לבין מוסלמים או מתנגדי ישראל ממדינות שונות בעולם. גילוי נאות הוא שלפני שחשבתי על העניין לעומק, הייתי גם אני אדבוקט לא קטן המסביר לכל מי שמוכן להקשיב (ולעיתים גם לאלו שלא) את זכותנו הטבעית על ארץ ישראל לעומת הערבים להם "22 מדינות". בדיונים סוערים וחסרי כל תכלית, כפי שאבין מאוחר יותר, הייתי מעלה את השפה, את התרבות בת 3000 השנה, את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל, את ירושלים כבירתנו עוד מימי התנ"ך ועוד אלף ואחד סיבות כתירוץ מדוע ישראל הינה ותהיה לעד ביתם של היהודים כהמשך טבעי לנוכחות היהודית באזור שגילה אלפי שנים.

איזה בזבוז של זמן ואנרגיה!

בואו ונשכח לרגע את זהותנו, לאומנו ודתנו ונחשוב כמו פילוסופים. החלק מיבשת אסיה עליו במקרה יושבת היום מדינת ישראל אינו קשור כלל ליהודים בדיוק כפי שאינו קשור לערבים או מוסלמים או לקופי האדם שהילכו בו לפני 400,000 שנה. אין בשום מקום ביקום טאבו ובו הרישום "היהודים" או "המוסלמים" בסעיף הבעלות על נקודה קטנה זו בכדור הארץ. אבל יוספוס, אתם אומרים, מדינת ישראל חיה וקיימת. היא ריבונית ואי אפשר לפסול את הלגיטימציה שלה במחי מקלדת. זה נכון רבותי, אני משיב, איני פוסל את הלגיטימציה שלה. להיפך, אני מכיר בלגיטימציה שלה, אך לא מהסיבות אותן אוהבים לציין אותם אנשים שהמילים "נחלת אבות", "זכות טבעית", "ימי המקרא", או "מאז ולתמיד" שגורות על שפתותיהם. סוג זה של לגיטימציה נשען על רומנטיקה ופירוש היסטורי סובייקטיבי. לגיטימציה מסוג זה הנשענת על זרמי אוויר פטריוטיים אינה אלא אשליה ברת ביטול בכל רגע נתון. אני מכיר בלגיטימציה של ישראל מהסיבות הנכונות.

למדינת ישראל לגיטימציה לקיום כי אותה לגיטימציה אינה רק הכרה חד צדדית בפירוש הסובייקטיבי הפרטי שלנו להיסטוריה של המזרח התיכון. יהי פירוש זה נכון או מוטעה לגמרי, אין זה משנה כלל. הלגיטימציה לקיומנו כמדינה מקבלת משנה תוקף במציאות ואת הכבוד הדרוש מדורשי רעתנו כיוון שהיא מגובה באפקטיביות ע"י הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות - האלימות. מדינת ישראל קיימת לא בזכות הכרתו של איש, לא בזכות מוסר עליון ולא בזכות רצון טוב. היא קיימת אך ורק משום שהיא מסוגלת להפעיל אלימות אפקטיבית נגד אלו המבקשים את רעתה. ברגע בו ישראל תאבד את יכולתה זו, הלגיטימציה לקיומה תאבד את הסמכות ממנה היא שואבת את כוחה, וישראל תהיה נתונה לגחמותיו של מי שיאחז בסמכות העילאית במקומה.

עקב כך, אני מוצא שהויכוח האקדמאי האינסופי על "הזכות לארץ" בכל הקשור לשני העמים, הישראלי והפלסטיני הוא בלתי רלוונטי למציאות ואינו אלא הוצאת אנרגיה מיותרת (שלא לדבר על תעבורת אינטרנט של מצגות על מצגות של "הוכחות" חסרות טעם) - שכן גם אם נוכיח לפלסטינים מעבר לכל ספק שליהודים אכן "זכות" לארץ, הרי למה בדיוק נוכל לצפות מהם? לוותר על חלומם להקים את פלסטין מהים העד הנהר ולעבור לירדן? כמובן שלא. החלום הזה הוא זכותם ואם אי פעם תעמוד לרשותם הסמכות העילאית הדרושה למשימה, הם יגשימו אותו בדיוק כפי שאנו מגשימים אותו מאז 1948. נודה שגם אנו לא ממש נזנק ממקום מושבנו על מנת לשוב לרוסיה, פולין, מרוקו ותימן אם תוגש לנו עבודה אקדמאית המוכיחה מעל לכל ספק שהפלסטינים הם בעליה החוקיים של הארץ הזו. הדיון האקדמי בשאלת "הזכות" אינו הגיוני ובוודאי שאינו רלוונטי במציאות שכן "זכות", בקונטקסט הזה אינה יכולה להתקיים כישות אקדמאית/רטורית טהורה. "זכות" כזו יכולה להתקיים במציאות אך ורק אם תהיה מגובה ע"י הסמכות העילאית ועל כן היא תעמוד לעד לצד אלו שיוכלו להפעיל את האלימות האפקטיבית ביותר.

זהו רבותי עיקרון הנָבּוּט. הוא אמיתי, שריר וקיים. הוא עומד מאחורי הדינאמיקה האנושית משחר ההיסטוריה וימשיך איתנו עד לעידן אחר בתולדות האנושות בו יטרפו הקלפים בצורה אותה איש לא יכול לחזות.