רק פעם אחת

אחד הדברים שמאפיינים אותי, ולא בצורה הכי מחמיאה, הוא נטייתי האינסטינקטיבית להגיב בצורה שלילית לדברים שמרתיחים לי את הדם. לשפוך את כל מה שיש לי כשהכל עדיין טרי, וזאת במקום לקחת כמה צעדים אחורה ולנסות לבחון את הסוגיה בצורה אובייקטיבית יותר לפני שאני פותח את הג’ורה האלקטרונית שלי ויורה ללא אבחנה קילובייטים של ג'יפה לכל עבר.

הנטייה הזו שלי הכניסה אותי לא פעם לרותחין ולא פעם אף לסתימת פיות בפורומים ציבוריים. לעיתים אני מתחרט על דברים שאמרתי או כתבתי בלהט הרגע. אבל משום מה כשמגיעה ההזדמנות הבאה, אני שוכח את החרטה הזו וחוזר לעצמי. כשאני עצבני, אני “חזק” יותר - המילים זורמות יותר בקלות ופוגעות במטרה בדיוק רב יותר, אבל בעצמת יתר שלפעמים גורמת לאנשים להתמקד באיך הדברים נאמרים במקום בתוכנם. אני מכיר את עצמי ואת המגבלה הזו שלי היטב ולמרות הכל, אני ממשיך ליפול למלכודת פעם אחר פעם. משהו קורה, והנה שוב, אני מגיב מיד בעצבים ולא מחכה. מכה בברזל כשהוא לוהט ונכווה מהגיצים.

לא הפעם. הפעם חיכיתי להפוגה כדי להגיב. אני רגוע. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ביוני 2010, ישוב תחת שמשיה בבריכת שחיה עירונית ומנסה את המק-בוק החדש שלי (כן, עכשיו אני מאלו). אחרי כמה שבועות של כתיבה אקראית הרגשתי שאני שוב מתחיל להתעצבן, אז לקחתי הפסקת צינון נוספת, מחקתי את הדרעק שיצא לי מהמקלדת, והנה, עכשיו מרץ 2011 ואני מרגיש שאני יכול לומר את מה שאני רוצה לומר בלי להעלות את הדופק שלי ובתקוה גם לא את שלכם.

אז נתחיל. מונולוג רגוע וקריר על הא ועל דם.

הרבה רציחות היו בישראל בתקופה האחרונה, נגיד שנתיים שלוש מה? אנשים רוצחים את ילדיהם שלהם, אנשים רוצחים את ילדיהם של אחרים, אנשים רוצחים את נשותיהם על רקע רומנטי או על רקע כספי, הגירתי או רקע קאסטום פרי המצאתם. עבריינים רוצחים ילדים אקראיים שמזדמנים למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, עובדים מתוסכלים מחסלים את משפחת הבוס בשנתן והעיתונים מלאים כל פעם מחדש בפסיפס צבעוני של קרבנות בנפש שאירתע מזלם להיקלע לאותו צד של המדרכה בו עברה באותה שעה אחת מחבורות הסמבוסק-המכאני שרק מחפשות קרבן חסל מזל לפרוק עליו את זעמן הבלתי מעובד -- זעם הנובע מאלכוהול כמובן, כי ידוע שאלכוהול ששותים ב-12 בלילה גורם למי ששותה אותו לצאת מהבית ארבע שעות לפני כן עם סכין קפיצית, בחיי, הפיזיקאים צריכים לחקור את השפעות האלכוהול על רצף החלל והזמן. יש פה פרס נובל שמחכה לזוכה המאושר!

פעם הייתי עוד סופר את הגופות, היום כבר חדלתי ממנהגי זה לספור את הפעמים בהן קראתי בעיתון שאשה פלונית או אלמונית זו או אחרת נרצחה כמה שעות או ימים לאחר שהתלוננה באזני “משטרת ישראל” כי היא עומדת להפוך לברת מינן. כבר כתבתי פעם על רפיסותה של "משטרת ישראל", אותה גוף האמון על בטחונם הפיזי של אזרחי המדינה מאיומי פנים. הבאתי דוגמאות כיצד התנהלות “משטרת ישראל” עולה לא אחת בחיי חפים מפשע כתוצאה ישירה של זילזול והזנחה.

לא שיניתי את דעתי בנושא. המתרחש בישראל בשנים האחרונות מוכיח שאין ממש סיבה לכך. בישראל למעשה אין משטרה וכדי לסגל תפיסת מציאות בריאה יותר, הייתי ממליץ לכולנו להפסיק לדמיין שזו אכן קיימת. אם את אשה ואת יודעת שאת עומדת להפוך לגוש מרוטש של בשר טחון בדקות הקרובות, בחייאת רבאק, הקדישי את הדקות הקרובות בנסיון בריחה נואש במקום לחייג 100 בבעתת מוות כדי לספר על כך לפקיד בשכר-מינימום לבוש בחולצת כפתורים מתפקעת וכובע מצחייה ארכאי. את הרי יודעת שאין ביכולתו לעשות דבר מלבד לשמש כ-Concierge של הזמנת אמבולנס וזק"א (אחרי שינגב את הטחינה מהפה) ואת זה יכול לעשות גם מוקד לקוחות הפלטינה של אמריקן אקספרס ועוד תקבלי על זה מיילים.

כשאני חושב על זה הייתי מציע לפרק את משטרת ישראל ועל חורבותיה העשנות להקים את “הרשות לפינוי פגרים” שעיסוקה המרכזי יהיה תיאום טלפוני עם קורבנות-לעתיד להיכן לשלוח את השקים בשחורים ואף מתן שירותי פרימיום כמו למשל בחירת תמונה מוצלחת ככל האפשר של הקרבן לעיתון של מחר. בינינו, אם כבר עוסקים בארגון מחדש, את המרכז הזה אפשר בכלל להעביר לאיזה קול-סנטר בבנגלור, מאוכלס בהודים חביבים וזולים שלעולם לא מתעצבנים. זה לא ישנה דבר ברמת המניעה של פשעים אבל יחסוך כסף רב למשלם המסים.

טוב, מספיק. זהו אינו עוד פוסט רוטן על משטרת ישראל וחסרונותיה לעומת, בואו נאמר, כיתת מילואימניקים בדימוס שהספיקו לראות אקשן בשוחות בין צרפת לגרמניה בקיץ 1914. אני חושב שאת הנושא הזה כבר מיצינו. כל הדיבורים האלו על פשיעה, הפחד להסתובב ברחובות והפוטנציאל להגיע מת הביתה מבילוי תמים מעלים אצלי כל מני מחשבות מעניינות. אחת מהן היא פנטזיה שאותה הייתי רוצה לחלוק עמכם פה, אם יורשה לי (ובינינו, מי שואל אתכם, אתם בבלוג שלי).

רק פעם אחת, אני רוצה לשבת על הספה בבית ולצפות בשידור טלוויזיה ראשון מסוגו. תכנית ריאליטי שכמוה טרם נראתה בישראל. סנסציה משודרת בהיי דפינישן שבוודאי תשבור כל שיא של אחוזי צפיה בתולדות המדינה וזאת לאחר קמפיין פרומו מסיבי של שבועות רבים שלא ישאיר אנשים אדישים.

בלילה ההוא הייתי רוצה להתרווח על הספה, לשים כמה מגשים של פיצוחים על השולחן, אולי קצת בירה, גבינות ושאר נשנושים, להזמין חברים ולצפות בשידור חי בדלת תא מאסר נפתחת בחריקה. הייתי רוצה לראות ארבעה שוטרים בליווי רב נכנסים פנימה ויוצאים משם אוחזים בידיהם רוצח-ילדים מורשע. הייתי רוצה לראותו לבוש בסרבל אדום, ממלמל מילים, משפטים בלתי מובנים בספק בכי ספק תחינה.

הייתי רוצה לראות את רגליו כושלות, לא מסוגלות לתמוך במשקל גופו הרועד. מכנסיו מוכתמות בשתן טרי ובעיניו ניכרת האימה. אימה של אדם שיודע חד משמעית שהוא עומד לסיים את חייו - לא בעוד שנה, לא בעוד עשור או יובל, אלא עכשיו, בלי זמן לחשוב על זה, בלי זמן להתעמק, לישון על זה, בלי זמן לקוות לשינוי, לסליחה, אלא ממש עכשיו. בעוד דקות ספורות. הוא הולך להיגמר עכשיו.

הייתי רוצה לצפות בו כשהוא מובל לחדר קטן בסוף מסדרון ארוך. כוחו כבר לא יעמוד לו ורגליו יהיו משותקות. השוטרים כבר תומכים במלוא משקלו בידיהם. הוא אינו שולט יותר בתנועותיו, מפקיר עצמו כמריונטה חסרת חיים בידי מלוויו. כנוע ומוכרע. עיניו חסרות חיים, עצומות למחצה ולא ממוקדות. הייתי רוצה לראות אותו מושכב פרקדן על מיטה מיוחדת בצורת צלב ומוצמד אליה בכל גפיו ברצועות עבות.

הייתי רוצה לצפות במישהו מחדיר מחט עירוי לזרועו השמאלית. עירוי שמחובר בקצהו השני למכונה חשמלית פשוטה, פלא קטן ומציל חיים שידבר אל לבבות הצופים כפי ששום פוליטיקאי, בלוגר, דמגוג, עיתונאי או סופר לעולם לא יוכל. המכונה הזו תעביר מסר שיחדור כל מסך הגנה שיקרה בדרכה, עבה ככל שיהיה, תחדור כל שריון ואיש לא יוכל להיות אדיש לה. מסר פשוט בן שתי מילים: "יש מחיר". כן, כוס אמק, בעל הבית השתגע ונפל דבר בישראל -- יש מחיר! יש מחיר!

הייתי רוצה לתת לו מספר דקות של הכרה, בה יוקרא גזר הדין ויובהרו בפשטות וקול ברור הנסיבות בהן מצא הרוצח את עצמו מחובר לאותה מכונה העומדת לסיים את חייו. הייתי רוצה שאלו מאותם צופים בבית שנכמרים עליו רחמיהם באותו רגע ידעו מה עשה אותו "אדם". לזרוק את הצופים בבית לתהום האיוולת והסתמיות בהן נטל אותו "אדם" חיים השייכים לאדם אחר. ככל שיהיה תיאור מעשיו פשטני, מונוטוני ומחריד, כך יתחדד המסר ותהום מוסר עמוקה תיפער בין הרוצח ובין חברת בני האנוש ממנה פרש מרצון. הוא יפסיק להיחשב אחד מהם. הוא יצא מחברת בני האנוש אל הלימבו שבין הומו-ספיאנס לחיה נגועה בכלבת שיש להרדים.

"המורשע ביקש סיגריה מאדם זר. משלא נתמלאה בקשתו, שלף סכין ורצחו". -- "המורשע הסתכסך עם מעסיקו, ולכן פלש לדירתו ורצח אותו, את אשתו ואת ילדיו הקטנים בשנתם". -- "המורשע פתח באש לתוך קהל בחוף הים כדי להרוג את יריבו בעסקי הפשע. אחד הכדורים פגע באשה חפה מפשע והרגה". -- "המורשע אנס ילד ורצח אותו כדי להסתיר את פשעיו". -- "המורשע הרג את ילדיו הקטנים כדי להתנקם בגרושתו" -- "המורשע היכה למוות את נכדתו הקטנה והטביע את גופתה השבורה"

יש בעולם מסורת משונה, לשאול נידון למוות אם יש לו דבר מה לומר לפני מותו או מה ירצה לאכול בסעודתו האחרונה – כאילו שיש איזו חשיבות לעולם לשמוע את דבריו האחרונים של תת אדם שאך לפני זמן קצר נטל חיי אדם ללא מחשבה או מעצור. אני רוצה לוותר על המחווה האווילית הזו. מיותר לגמרי. איני רוצה לשאול אדם כזה מהו המאכל החביב עליו כדי שאוכל לספק לו רגע אחרון של נחת. מצידי שיאכל עפר, כמו הקרבן.

אנחנו זוכרים שיש גם קרבן, נכון? כמעט ושכחנו. אותו אדם שבזכותו עומד לובש הסרבל האדום לזכות בכרטיס מחלקה ראשונה בטיסת חברת נתיבי אוויר כימיים לגיהנום. תמיד הפליאו אותי הויכוחים האקדמים העוסקים בהומאניות של ההוצאה להורג ודואגים כל כך לקרבן. "האם הוא מרגיש את המוות? האם מדובר בכאבי תופת? האם הוא מת ביסורים? האם הרעלים המוזרקים הומאניים דיים?" מה עוד? שמא נתהה לגבי גובה סל הקליטה שלו בעולם הבא?

מעולם לא שמעתי ליברלים (סמולנים בתרגום לעברית) תוהים ולו לרגע אם הקרבן מצא את מותו בייסורים. האם כאב לו או לה? האם היתה לו דקה או דקותיים, לפני שהתפגר, לחשוב על ילדיו הקטנים שלא יראו אותו יותר? האם מישהו ניסה פעם לגלם בצורה מתמטית את רמת הסבל של הורה שילדיו הקטנים נרצחים לנגד עיניו, בכוונה, כדי שיראה, שיתענה, לפני שהוא עצמו נרצח? את זה משום מה איש לא חוקר ושום יפה נפש "המתנגד עקרונית לעונש מוות" לעולם לא מטריד עצמו בשאלות בלתי רלוונטיות כאלו. "האם המוצא להורג מרגיש משהו לאחר זריקת ההרדמה? האם כואב לו?" זה מעניין הרבה יותר. כי הרי חייבים להיות הומאנים, לא?. חשוב נורא לדעת האם הרוצח מרגיש משהו לאחר שהוזרקו לו מספיק כימיקלים כדי לשלוח עדר של ג'מוסים להייברנציה של מילניום. האם נוח לו? האם הוא מת בשלום עם חיוך? או שמא הקוקטייל עושה לו צרבת טרום התפגרותית.

הלוואי והגישה הזו היתה נחלתם הבלעדית של סהרורי השמאל הקיצוני, הליברלים המושבעים, אלו המתנגדים באופן נחרץ לעונש המוות (מלבד זה של מתנחלים, כי להם דווקא מגיע). אך מידת הסלחנות והרחמים במיינסטרים הישראלי עברה מזמן את הקו האדום המפריד בין הסביר לבין המחלה האוטו-אימיונית מאיימת. הגישה בישראל, ואני מדבר על שופטי ישראל ומחוקקי ישראל, היא חד משמעית: בוז לקרבן, רחמים לעבריין בכל מחיר.

ישראל היא מדינת אבסורד בכל הקשור לענישה, אכיפה והרתעה. באיזו מדינה בעולם יוצאים רוצחים אכזריים לחופש מהכלא? באיזו מדינה מתוקנת מוכנסות להם "נקבות" לכלוב לצרכי "התייחדות"? אני מדבר על זה מדי פעם פה בארה"ב, על כך שבישראל רוצחים מקבלים "חופשות מהכלא" ואנשים צוחקים בשעשוע. "אתה מתבדח איתנו", "לא! אני לא! הם אורזים מזוודה, יוצאים לחופשה" אני משיב ונזכר בחופשה הארוכה של אחד מרוצחי דרק רוט ז"ל שיצא לו לחופשה מהכלא והחליט להמשיך אותה בארגטינה, בהצלחה מרובה יש לומר. עדיין מנסים להחזיר אותו וזה אפעס לא פשוט. את החופשה הארוכה הזו דרך אגב הוא קיבל בנדיבות משירות בתי הסוהר לאחר שבחופשה קודמת השתתף בשוד מזויין של פיצוציה ונתפס. אבסורד, כבר אמרנו?

לפעמים נדמה לי שרוצחים, ובוודאי כאלו מהעולם התחתון, שלא רוצחים כשהם בהתקף שיגעון, אלא בצורה קרה ומחושבת, כמו למשל רוצחי מרגריטה לאוטין בחוף בת ים, פשוט לא פוחדים מכלא. זה לא מרתיע אותם. הם יודעים שגם על הרצח הנורא ביותר, הם יקבלו מאסר עולם, שכיום עומד על 25 שנה בישראל (ולא לשכוח ניכוי שליש...). המשפט Without possibility for Parole (ללא אפשרות לחנינה) לקוח אך ורק מסדרת חוק אמריקאיות ואין ולא נשמע דבר כזה בישראל שאדם צעיר יכנס לכלא על רצח וימות קשיש בין חומותיו. את זה רואים רק בקולנוע.

אני תומך נלהב בהחלת עונש מוות על מקרי רצח בכוונה תחילה, או רצח של חפים מפשע במהלך ביצוע פשע. מה שמניע את ההגיון שלי הוא עיקרון פשוט. נניח שהיו נותנים בידכם כרטיס אשראי והיו אומרים, יאללה בזבזו ואת מה שאתם קונים, יש לכם 20 שנה לשלם בנוחות. הייתם יוצאים למסע קניות פראי  שאינכם יכולים להרשות לעצמכם או שמא הייתם אומרים לא תודה? כמובן שהייתם יוצאים, הייתם קונים כאילו אין מחר. ומה אם היו אומרים לכם שאת מה שאתם קונים אתם צריכים לשלם במלואו תוך שבוע, הייתם קונים באותה פזרנות? כמובן שלא.

אותו העיקרון עובד לדעתי על עבירות רצח. העבריין מרגיש שהוא יכול "לבזבז" מישהו, כי המחיר לא יגבה ממנו מיד, ואם יגבה בכלל, יש הנחות, הקלות והכי חשוב, הרבה הרבה זמן עד לדרישה לתשלום. בואו ונדמיין לרגע מה היה קורה אילו עבריינים היו יודעים שעל כל רצח הם היו מוצאים להורג. לא תוך עשר שנים של משפטים וערעורים, אלא אחרי משפט בזק של שבועיים מרגע תפיסתם שבסופו הם יגררו לחדר זריקת הרעל עוד לפני שהשופט יספיק להרים את הפטיש אותו הטיח מטה עם הקראת פסק וגזר הדין -- האם הם היו ממהרים ללחוץ על ההדק כל כך מהר? אני סבור שלא.

עבריין לא יהסס לרצוח אם ידע שצפויות לו שנים של משפט רצח, ובסופן, אם יורשע כלל, ירצה 10 עד 20 שנה בכלא. על אחת כמה וכמה בטחונו ותעוזתו יגדלו אם הוא שייך למשפחת פשע מאורגן ויודע שבעבור שתיקתו וכמה שנות מאסר, יסודרו ענייניו ומישהו כבר "ידאג לו ולשלו". אני רוצה לשנות את זה. אני רוצה שרוצחים בישראל יסיימו את חייהם מיד עם הרשעתם בתנאים מסוימים. ואני רוצה שאת ההוצאות להורג הראשונות יוכלו אזרחי ישראל לראות בשידור חי בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהשכיבו כבר את הילדים לישון.

אתם יודעים למה?

לא, לא כי אני צמא דם או ברברי. לא כי אני רוצה בידור עקוב מדם של קולוסיאום מודרני. אם דם היה כל רצוני הרי שיש אתרי אינטרנט, קשים וחשוכים שהיו מספקים לי סחורה טובה בהרבה מלראות אדם מקבל זריקת רעל סטרילית ועוצם את עיניו. אני רוצה שזה ישודר כי אני יודע שבין הצופים יהיו עשרות ומאות רוצחים עתידיים. ואני רוצה שביום בו יחליטו לקחת נשק ליד ולהרוג מישהו הם ייזכרו בעיניו מוכות האימה של אדם בדיוק כמוהם שיודע שהוא עומד לסיים את חייו עכשיו, ממש עכשיו, כמה שבועות לאחר שהיה במעמד שלהם בדיוק -- שהחליט לעשות מעשה. אני רוצה לעורר באותם רוצחים בפוטנציה התניה של אימה, פיק בירכיים ותחושת קבס קשה מנשוא שיגרמו להם לוותר על התכניות שלהם. יכול להיות שלא תסכימו, אבל לדעתי במדינה שמתייחסת לרוצחיה המורשעים בצורה דראקונית יהיו פחות מעשי רצח (ולא, ארה"ב בה מחכים להוצאה להורג 25 שנה אינה דראקונית).

זו כל המוטיבציה ובזה הכל מסתכם. חיסכון בחיי אדם. כי כשרוצחים זוכים למידה של רחמים, עונש המוות הופך לנחלתם הבלעדית של החפים מפשע, ובל נשלה עצמנו -- מעשית עונש המוות חי ובועט בישראל, היום יותר מתמיד, ומדי שבוע נענשים בו אזרחים תמימים החיים במדינה רקובת שיני חוק שלא מצליחה לייצר הרתעה מספקת כדי להגן על חייהם. תשאלו את רוז הקטנה. היא תגיד לכם בפה מלא במי הירקון.

אולי הגיע זמנם של שופטיה ומחוקקיה הרחמנים של מדינת ישראל, שהם בפועל אכזריים ואטומים מאין כמותם ללכת הביתה, או להיגרר הביתה בכח ובמקום אובססיית "מיהו יהודי" או "מהו גיור כהלכה" הייתי ממליץ לחברה הישראלית לעסוק בשאלה מיהו בן אנוש ומיהו אינו, כיצד נבדיל בין השניים על פי טיב מעשיהם וכיצד נבער מתוכנו לתמיד את אלו שאינם.