אז מה היה לנו?
שנתיים ושלושה חודשים שלא הוצאתי מילה בבלוג. אפילו לא ציוץ. איני מסוגל למצוא תירוץ הולם להיעדרותי ולמען האמת איני בטוח שתירוץ כזה קיים כלל. זה לא שביליתי במרתף אפל ללא חיבור לעולם החיצון, ההיפך הוא הנכון. הייתי מחובר ופעיל מאד ברשת – בייחוד בפורומים השונים ובמרחב הטוקבק ולא חסכתי את רשף מקלדתי משום נושא חשוב שעלה. לא אחת זה עלה לי בריבים מרים, אישיים ומשורשרים שנמשכו עד אין קץ. ועדיין, לבלוג לא מצאתי זמן. נטשתי אותו לנפשו וכל פעילותי בו הסתכמה בבדיקות סטטיסטיקת הכניסות לבלוג שנאספת עבורי באופן אוטומטי. פעם שיחקתי עם עיצובו ויצרתי תמונת כותרת חדשה עבורו. זה לא היה יותר ממשחק, פועל יוצא של שעמום זמני.
חיי האישיים עברו גם הם טלטלות ומהמורות בשנים האחרונות. שיניתי מקום עבודה, דבר שאינו קל תמיד, למרות שהשינוי היה לטובה. התגרשתי מאשתי הראשונה, הפכתי לאזרח אמריקאי מהשורה, התחתנתי בשנית ונולדה לי ילדה מתוקה כמו דבש, אך חודשים מעטים לאחר שהפסקתי לכתוב פה. כמו כדי להוסיף צבע לחיים, המתוקה הקטנה שלי ירשה את הגנים הליליים של אביה. בימי כרווק הייתי הולך לישון בסביבות חמש בבוקר. הייתי עובד כל הלילה, לצלילי גלי צה"ל הבוקעים ממערכת ישנה, ותכנית "בוקר טוב צה"ל" הייתה לי כסמן המורה ללכת לישון. לא אחת, כשהייתי במצב רוח מבודח במיוחד, הייתי צועד צעידה צבאית כשרה למהדרין, מחדר העבודה, דרך הסלון, לחדר השינה לצלילי מארש צה"ל המתנגן לו מדי יום באותה שעת בוקר מוקדמת. שמאל ימין שמאל, לילה טוב.
נישואין, והתוצאה הבלתי נמנעת שלהם (ילדים, לא גירושין) משנים את סדר יומו של אדם. השינוי הוא כמעט תמיד טוטאלי. ולמרות זאת, שנים לאחר עידן התסתס"ח הלילי שלי, בתי התינוקת סיפקה לי שעות על גבי שעות של פעילות לילית טרוטת עיניים, שינה מקוטעת, מתובלת בשקים נפוחים מתחת לעיניים וזרועות תפוסות ודואבות כרונית. כך כמעט שנתיים.
ועדיין אין לי תירוץ הולם להזנחת הבלוג.
רבים מכם פנו אלי בשנתיים האחרונות בבקשות שאחזור לכתוב. תמיד אמרתי לכם שהנה, מיד, כבר אני כותב. שאני עובד על הפוסט הבא, שאני מיד חוזר לבלוג, ולא חזרתי. פעמים רבות נשבעתי שהנה זה קורה לי. זה היה כשהתרחשו אירועים פוליטיים חשובים, טרגדיות ופשעים נבזיים והייתי חייב לצעוק.
כשמצאו את רוז הקטנה שבורה במזוודה בירקון נשבעתי שאכתוב על זה בבלוג. כלום לא קרה והסתפקתי בשחרור הכעס על אמה המפלצתית וסבה הרצחני בפורומים. כמה הייתי נותן כדי למצוא עצמי בחדר נעול עם סבה של רוז. אבל פנטזיות כאלו תמיד נשארות פנטזיות, אז שחררתי את השטנה שהצטברה בי כלפי אותן נבלות בעיצוב כרזות בנושא עונש מוות לרוצחי ילדים. הבלוג נותר מיותם. כשהאלימות המשתוללת ברחובות ישראל הגיעה לשיאים חדשים חשבתי לכתוב על כך. כשאנשים נורו, נדקרו והוכו למוות על רקע של "יש לך סיגריה?", העדפתי לכתוב כמה מילים בפורומים, וזכיתי כמו תמיד לקיטונות של רוגז ובוז מצד ליברלים/פעילי שמאל קיצוני הרואים את שיקום העבריין, הבנתו ושיקומו כעדיפות ראשונה ואת מניעת הפשע כעדיפות נמוכה.
כשהחרדים יצאו כנחילי נמלים זועמות לרחוב כדי להגן על "האם המרעיבה" כמעט נשברתי. נחרדתי כל כך למראה הילד המשולד שכאילו יצא הרגע מתמונה ביד ושם וזעמתי למשמע דבריו של הרב אייכלר, כאילו הממסד הרפואי (החילוני, איך לא) הרעיב את הילד עד לסף המוות באופן מכוון על מנת לנצח באיזו מלחמת יחסי ציבור עם הציבור החרדי. כשיצאו אלפי הפנאטים לרחוב והבעירו את ירושלים בדרישה להשיב את שלד האדם במשקל 7 הקילוגרמים לאמו כמעט יצאתי מדעתי. התחלתי לכתוב אבל מה שיצא לי היה כל כך נורא, עד שגנזתי את מה שהיה לי לומר ושוב הבלוג נותר מיותם.
כשחמולת הגמלים הטרויאנים בכנסת ישראל הראתה שוב ושוב את פרצופה האמיתי, עד לשיאים חדשים של בגידה במדינה, מסירת מידע לאויב בזמן מלחמה ובריחה מאחריות (תרתי משמע), חשבתי לומר משהו על זה, אבל משהו בי דחה את זה עד שהנושא כבר ירד מסדר היום. שוב נותר הבלוג מיותם.
כשתתי האדם מהחיזבאללה סירבו במשך שנתיים לגלות אם חיילנו השבויים בין החיים וגילו לכולם את הארונות בשידור חי, ברגע האחרון, תוך אמירה מלגלגת: "עכשיו נראה אם הם בחיים או לא" רציתי לכתוב. רציתי שכל העולם ידע מול אילו מוכי כלבת ישראל מצויה במאבק. שידעו את מי אנחנו משחררים מהכלא בעבור שתי גופות. אנשים מסוגו של סמיר קונטאר, שבאו לישראל בסירה, רצחו בדם קר את דני הרן בן ה-31 בירי בגבו ואת עינת הרן, בתו בת ה-4 במכות קת רובה לראשה, ישבו בכלא, זכו לייצוג עורך דין, עשו תואר ראשון בכלא הישראלי על חשבון משלם המיסים - וכל זאת בשעה שהשבויים שלנו לא רק שאינם זוכים לראות נציג צלב אדום, אלא שאין שוביהם מוכנים להודות כלל אם הם בחיים או לא, ושום מידע על גורלם לא מועבר. ומה עם רון ארד שנמכר לאירן ומאז לא שומעים דבר מלבד הכחשות? רציתי שידעו איך רוצחי ילדים מתקבלים כגיבורים במדינות ערב עם שחרורם, לבושים מדים מצוחצחים "ושרוכי הדרכה" צהובים בוהקים. רוצח הילדים, סמיר קונטאר, גיבור האומה הערבית שחזר מהשבי הישראלי עם תואר ראשון ישראלי והבטיח להמשיך ולהילחם בציונים עד לניצחון. איזה "חאפלה של כבוד" עשו באל ג'זירה לגיבור המהולל שדפק קת רובה בגולגולתה של ציונית בת ארבע. רציתי לכתוב ומשהו עצר אותי. אז שתקתי וכרגיל, הפוקוס עבר לדברים אחרים והנושא נדם.
כבני שציפר, "ישראלי מתבייש" מושבע שבדרך כלל מפרסם פוסטים אנטי ישראלים ופרו ערביים עבר את הגבול בבלוג שלו ושלח יד וגנב מקניינו הרוחני של יוליוס שטרייכר בפרסום מאמר שעסק בישראלי הטיפש והמכוער (פיזית) הזולל פלאפל בפיתה בעוד הטחינה נוזלת על פרצופו הדוחה ובגדיו המטונפים רציתי לכתוב משהו. אבל משום מה שתקתי.
החדשות, הקודרות ברובן סיפקו לי הרבה מאד חומר גלם. יכולתי לנצל את כולו כדי להגדיש את מצאי הפוסטים שלי. אין לי שום תירוץ לאי ניצול ההזדמנות. איני יכול אלא להתנצל על היעדרותי הממושכת וסוף סוף ולהתעורר. אז זהו. באתי לומר לכולכם שאני פה, באמת. הפוסט הבא שלי כבר כתוב מעבר לנקודת האל חזור. מקווה שלא איבדתי רבים מכם בשנת החורף שלי. ולאלו שעדיין פה, תודה.
מקווה לא לאכזב אתכם שוב.
שלכם,
יוספוס.
וואו, שלום רב שובך. מזל טוב על הנישואים והולדת הילדה. מכל דברי הנאצה של ציפר, רק הטחינה הנוזלת הטריפה אותך?
השבמחקשלום יהונתן,
השבמחקכן. ביקורתו של ציפר על ממשלת ישראל והחברה הישראלית, גם אם מוגזמת ומגמתית עדיין לא חורגת מגבולות הלגיטימיות. רוצה להאמין שישראל מדינה גזענית ומסוכנת, בלתי דמוקרטית ונחותה בעליל מכל מדינות החושך המקיפות אותה? זו זכותך הלגיטימית.
אבל כשאדם נוטש טיעונים ענייניים ומתמקד במראה פיזי בנסיון למתוח ביקורת על עם שלם ולעורר גועל נפש לא ממעשי המדינה אלא מעצם קיום אותו ישראלי מכוער - פה דבר מדובר לדעתי בחריגה גסה מגבולות הטעם הטוב. ההיטפלות הפטישיסית כמעט למראהו של הישראלי המכוער ולתיאור ההיגיינה הלקויה שלו אינה אלא הבעת שנאה עמוקה לישראל ולישראלי.
אין זה מפליא אותי כלל במקרה של ציפר. אנשים המחזיקים בעמדה של שנאה עמוקה ומנסים בכל כוחם להסוותה כביקורת לגיטימית כדי לפנות למיינסטרים תמיד ימעדו ויגלו את פרצופם האמיתי.
אחת הדוגמאות המרתקות הממחישות את מה שאמרתי לעיל היא של איש ה-KKK שהפך פתאום להסטוריון "רוויזיוניסט", הלא הוא דיוויד דיוק שכל רצונו הוא להסביר לעולם המיינסטרימי על "חוסר דיוקים" בגרסתם של היהודים לשואה. הוא אדם נאה, מעונב, מדבר לעניין וברהיטות ראויה לציון כי הוא למד שזו הדרך להגיע לקהל רחב יותר מאשר ללבוש מצנפת מחודדת ולשרוף צלבים בחשכת הליל.
ועדיין, לאחר שנסע לאותו כינוס בזוי בטהרן אליו עלו לרגל כל מכחישי השואה הבולטים בעולם, הוא הסכים לתת ראיון לוולף בליצר מ-CNN. הוא שמר על קור רוח ונימוס לאורך כל הראיון בשעה שהסביר שיש "לחקור את טענות השואה בצורה בלתי משוחדת". אך וולף, כמראיין מוכשר הצמיד אותו עם הגב לקיר בשאלות מאד לא נוחות. בסופו של דבר, גם האנטישמי המנומס והחבוי הזה לא הצליח לשמור על קור רוחו והטיח בוולף בליצר: "אתה יהודי!!!!! סוכן של ישראל!!!" כאילו האשים אותו בפשע נורא.
היי יוספוס,
השבמחקאני שמח שחזרת עם רשומה נוספת, ונהנה לקרוא את הבלוג שלך.
על כל המתרחש בארץ בדרך כלל אין לי מה להוסיף, וגם אני בד"כ לא כותב על כך בבלוג. וגם תגובות נפותות של ישראלים פשוט משעממות אותי, ולמה שמציעים לאזרח לעשות בנוגע לאירועים השונים (חרם על מוצרים מ...) אני לא מתחבר.
דיי להתנצל. יאללה, מחכים שתתחיל לכתוב :)
השבמחקטוב שחזרת...
היי יוספוס,
השבמחקברוך שובך. מתה על הסגנון שלך ועל הדעות הנחרצות שלך בעניין שוק התעסוקה הישראלי המגעיל.
בקשר לדעות המדיניות שלך אני מעדיפה לא להגיב. :)
ברוך השב והשווה כבר אמרתי?
ברוך שובך!! סוף סוף! ברכות על כל ההתפתחויות החיוביות בחייך.
השבמחקשלום יוספוס,
השבמחקהאם אתה הוא שהגבת בבלוג של אייל ניב לפני מס' חודשים?
ברוך שובך
ברוך שובך יוספוס. אולי יגיע היום שבו גם תבחר לחזור לגור כאן בישראל...
השבמחקגם אני במעריצות... ברוכים השווים (זו לא טעות) למחוזותינו. ומה עם איזה פוסט על נשיאנו ה(לא)מוסלמי והפופוליסטי?
השבמחקברוך שובך.
השבמחקכתיבתך נשארה חריפה ומעניינת. מצפה בכליון עיניים למאמרים הבאים שלך!
אשמח מאד לשמוע את דעתך על שוק העבודה בארה"ב והסיכוי לישראלי במקצוע שלך להתקבל שם בימנו.
יש פה הצעה של אחד המגיבים שמקווה שתחזור לישראל. אם זה קורה, תוכל להקפיץ לי את הויזה שלך? ;-)
באופן מסורתי קיימות שתי דרכים מבוססות עבודה לרילוקיישן לארה"ב. הראשונה היא מעבר בחברה בינלאומית המחזיקה סניפים בישראל וארה"ב (אמדוקס למשל). ויזה זו נקראת L1. הדרך השניה היא ויזת H1B בה מעסיק אמריקאי מבקש ויזת עבודה עבור אזרח זר שהוא מעוניין "לייבא" לארה"ב.
השבמחקחברות ישראליות עדיין שולחות עובדים לחו"ל, כך שאם אתה מתברג היטב בחברה ישראלית כמו אמדוקס, TTI וכו' - קיים סיכוי שתוכל להגיע לארה"ב לרילקיישן. הדרך שניה מהווה בעיה היום. המצב הכלכלי בארה"ב אמנם משתפר אבל עדיין יש עשרות אלפי (אם לא מאות אלפי) מובטלי הייטק אמריקאים שיכולים להתחיל לעבוד מחר, יודעים אנגלית יותר טוב מכל ישראלי, מכירים את השוק המקומי והכי חשוב: אינם מצריכים הליך הוצאת ויזה יקר מול שלטונות ההגירה. במצב כזה, אם ישראלי אינו כוכב על מוכר והמעסיק "חייב" להביא אותו באופן אישי - אין הרבה סיכוי בימינו לאדם ללא קשרים מוקדמים לארגן לעצמו ויזת H1B. מומלץ לחכות כמה שנים, אולי השוק ישתפר, אולי תהיה שוב בועה. מי יודע.
בקשר לחזרה שלי לארץ - היום אני כבר יודע שזה לא יקרה. ובקשר להלוואת הויזה שלי :-) רעיון יפה, רק שכבר שנים אין לי ויזה. ב-2002 קיבלתי גרין קארד ונפרדתי לשלום מויזת העבודה מסוג H1B שהיתה ברשותי. בשנה שעברה אף אמרתי שלום לגרין קארד והמרתי אותו באזרחות ארה"ב ובדרכון עם נשר :-)
"הבטחה: אם לא יוטל עונש מוות על בן השטן שרצח ששה בני משפחה אחת, ביניהם ילדה בת שלוש ותינוק בן 3 חודשים, אוותר על אזרחותי הישראלית מרוב בושה"
השבמחקמילים כדורבנות... מכיוון שכנראה לא יוטל (כולנו הרי מכירים את מדינת הגמדים), הנך מתבקש להביא סימוכין רשמיים לויתור. בכל זאת- מילה זו מילה.
או במילים אחרות- יוספוס של הבלוג שונה משמעותית מיוספוס דה לה שמטה- א-לה-ביתר-ירושליים- שמתנהל בטויטר.
אנא השקע את מרצך בבלוג.
יוספוס דה-לה-שמעטע מוגבל בטוויטר ל-140 תווים, בל נשכח :-) ובקשר לסימוכין: עשינו עסק.
השבמחקעם כל הכבוד, מה זו השטות הזו? אפילו אם יוחלט בכנסת להחזיר את החוק שבוטל ב-1951 ולתת עונש מוות על רצח (הסיכוי הוא אפס. האליטה המשפטית השמאלנית ועיתון הארץ לעולם לא יתנו לזה לקרות), אין ענישה רטרואקטיבית. העונש המרבי הוא זה שהיה קיים בזמן ביצוע הרצח. אפילו אם יסגירו אותו לרוסיה אם יתברר שהוא רצח גם שם, גם שם לא יתנו לו עונש מוות, כי אפילו פוטין הטיל מורוטוריום על עונש מוות ברוסיה.
השבמחקמותר לפנטז לא?
השבמחקהרי העובדה שאי אפשר להטיל עונשים חדשים רטרואקטיבית אינה שייכת לחוקי הפיסיקה של היקום, נכון? זוהי לשון החוק אותו המציאו בני האדם וככזו היא ברת שינוי. תיאורטית אפשר לחוקק חוק היום בו יוכל עונש מוות להיות מוחל גם רטרואקטיבית. אין שום חסם פיזי לכך מלבד רצון. וכן, ברור לגמרי שהשמאל המעוניין יותר בשיקום רוצחים מאשר בהרתעה יתנגד, זה צפוי. אהבת העבריין ושנאת הקרבן תמיד היתה חלק מהפתולוגיה של השמאל, על פעיליו ובטאוניו.
כפי שאמרתי. מותר לפנטז, לא?
הי יוספוס,
השבמחקטוב לקרוא ממך שוב. אני שמח לראות שגם ישראלי (לשעבר) הרואה את מקומו הקבוע במקום אחר, עדיין מרגיש שקופצים לו הפיוזים כאשר הוא נתקל באנטישמי ישראלי. הייתה לי חוויה כזאת באוניברסיטה בקליפורניה כאשר 3 קיבוצניקים מבוגרים (בשנות השישים לחייהם) השמיצו את ישראל.
שמחתי בשבילך לשמוע כי יש חיים לאחר הגירושים.
welcome back!
השבמחקאחלה שחזרת. התגעגענו !
השבמחקשלום יוספוס
השבמחקבאמת , התגעגעתי , אחרי תקופה של שנה שכבר נואשתי מלהכנס לאתר ולא לקרא מאמר חדש שלך הפתעת אותי .
יש לך יכולת נדירה וכישרון לא מבוטל בניתוח מצבים ותובנות שמעסיקות כל ישראלי ואני בתוכם .
זכור שכמות קוראיך גדולה עשרות מונים מהתגובות המעטות שאתה מקבל ובהתאם לזה גלה אחריות ושתף אותנו יותר .
בידידות רבה
אסף
Vicious liar Issa Nakhleh in Nov.14.1972 denied Hitler killed Jews. This author of so-called "Palestine encyclopedia" uttered his vile words in public, less than 3 decades of survivors' trauma and loss.
השבמחקIssa Nakhleh attended Holocaust denial convention (IHR) in 1981 representing 'Muslim Congress.'
He wrote to "Canadian Fuhrer" A Arcand in 1963.
Wrote for, worked closely with major deniers and Neo-Nazis.
___
Early on, in the early 1950s in Argentina, Nakhleh began writing venemous material against Jews, which prepared the groundwork for radical Arab and Nazi alliance into the infamous Nazi -Tacuara, who also in 1961 attacked a young student Ms Sirota, carving on her body swastika in revenge for killing Eichmann.
[BTW, this Nazi Tacuara group' was saluted by 'apartheid slur' inventor Ahmad Shukairy in Nov.1962, which led to his removal from his post later on. He's more famous for his genocidal pre 1967 war "assuring" no one "will survive". Both, Nakhleh and Shukairy were Ex Mufti's linked]
In 17 June, 1949, Issa Nakhle made (Memorandum to United Nations) a worse than Nazis line.
This phrase might he the first nazi-and-worse-than-nazis comparison. Then came the "racism" label by this pro Nazi and others.
Typical of a holocaust denier to use "racism" label on the victim of his hatred.