קפואים בין השניות
מדי פעם כשנחה עלי המוזה, בדרך כלל תוך כדי נהיגה הביתה מהעבודה, אני נזכר בימים הארוכים של החופש הגדול כשהייתי זאטוט צעיר וחסר דאגות שלא חייב כסף לאיש. מעולם לא היתה בליבי חיבה מיותרת לבית הספר ומדי שנה שמחתי מחדש על ההזדמנות להעביר חודשיים ארוכים בלשכוח מהיכן באתי ולאן בחוסר ברירה אלך שוב בוא ספטמבר. לא הייתי מאותם ילדים שמבלים את החופש הגדול בים או במגרשי המשחקים. את החלק הארי של עשרים וארבע השעות היומיות שעמדו לרשותי בחרתי בדרך כלל לבלות אל מול מרקע הטלויזיה, בולע בשקיקה את התכנים הלעוסים למחצה שאספה עבורי נבחרת של חברי הסתדרות שעבדה עבור אותו אפיק מונופוליסטי אותו כיניתי בחיבה "ערוץ כאן נסתיימו שידורינו".
בימים ההם של לפני ריבוי הערוצים, האינטרנט בפס רחב וגוגל לעסנו ובלענו את התכנים שבחרו להראות לנו בטלויזיה ללא היסוס וביראת כבוד מסויימת. אתם זוכרים מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתם את המושג "עונה" בכל הקשור לסדרות טלויזיה? אני חושב שלא הייתי מודע לקיום הקונספט לפני שנות ה-90. החברים ברשות השידור קנו בלוקים אקראיים של פרקים של כל מני סדרות, לעסו אותם ללוח שידורים חסר עמוד שדרה, הקרינו אותם לפעמים ללא התחשבות בסדר כרונולוגי, וכשנגמר הכסף כתבו ללא בושה "פרק אחרון" בכתוביות הסיום והשאירו אותנו בתחושת החמצה. ומה עשינו אנו? האמנו לכל מילה שיצאה מהקופסא עם השפלוץ הזה שאף פעם לא עובד כמו שצריך - אנטנה.
לא הכל היה חמוץ ומאכזב ברטרוספקט. היו גם פנינים. אחת מהן היתה סדרת האנימציה המעולה "היה היה" שזכורה לי לטוב. Il était une fois... l'homme ("היה היה – האדם" בתרגום מצרפתית) היתה למעשה העונה הראשונה של סדרת אנימציה בת שש עונות ללימוד הסטוריה ומדע לילדים שהופקה החל מ-1978 ע"י חברת "פרוסידיס" של היוצר אלברט ברייה. נוסחת ההצלחה שלה היתה שילוב ייחודי בין תוכן אינטיליגנטי המועבר בהומור, ציני לעיתים, לבין דיוק הסטורי שלא מתיימר לייפות או לצנזר את הרע, הנוגה והאפל שבהסטוריה האנושית. הדיבוב העברי שנעשה בארץ לסדרה היה מהמשובחים שנעשו אי פעם לסדרה זרה והעונה השלישית בסדרה, "היה היה – החיים", שעסקה בלימוד גוף האדם שודרה אף היא בישראל ונקראה "החיים". עשרים וששה פרקי העונה הראשונה הוקרנו מדי חופש גדול במשך שנים ומעולם לא עייפתי מלצפות בשעון הקטן ההוא בפינת המסך עם העיניים הגדולות שהציג את השנה המדוברת. לא עושים סדרות כאלו היום. לא תפגשו הומור כזה בקריצה וחיוך בתכנים לילדים, כמו אותה האשה שקמה מהמיטה כדי לומר שלום לאורח ולרגע אפשר לראות זוג דדיים נאים לפני שהיא שמה לב שהיא עירומה ומכסה אותם בבהלה. די להיזכר בנעימת הפתיחה של הסדרה - טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהן סבסטיאן באך כדי להיאנח ולהסכים שכך כבר לא עושים אותן היום.
כשאני בוחן את כל מה שאהבתי בטלויזיה באותם ימים אני חייב להודות שהיתה מלכה בלתי מעורערת ללוח השידורים של ימי החופש הגדול – "מנהרת הזמן" - סדרת סיפורי הרפתקאותיהם של שני מדענים אמריקנים, דאג פיליפס וטוני ניומן שנעו קדימה ואחורה על ציר הזמן בין תקופות שונות בהסטוריה ובעתיד באמצעות מתקן סודי תת קרקעי שנבנה במסגרת פרוייקט סודי של ממשלת ארה"ב לבניית מכונת זמן. בפרק הראשון אנו למדים שהמיזם השאפתני הזה, המכונה בשם הקוד "פרוייקט טיק טוק" נמצא בימיו האחרונים לאחר ששאב תקציבים העולים על אלו של תכנית החלל וכל זאת ללא תוצאה ממשית. סנטור חמור סבר נשלח מוושינגטון על מנת להעריך את חשיבותו של הפרוייקט לפני הפסקת תיקצובו. פיסיקאי צעיר בשם ד"ר טוני ניומן מחליט להציל את המצב ונכנס בעצמו בניגוד לנהלים לפי המנהרה שבלב מכונת הזמן. הוא מוצא עצמו בשנת 1912, על הטיטאניק במסעה הטראגי מסאות'המפטון שבאנגליה לניו יורק כאשר עמיתיו המבוהלים בזמן הנוכחי עוקבים אחר נסיונותיו הנואשים להזהיר את קברניט הספינה מהאסון הידוע. כשנכשל ד"ר ניומן ונכלא כנוסע סמוי נשלח עמיתו מההווה, ד"ר דאגלאס פיליפס כדי לסייע בידו בעזרת "הוכחות". בסופו של דבר נכשלים השניים להזהיר את קברניט הספינה ורק בזמן טביעתה מצליח צוות מנהרת הזמן לחלצם משם – אך לא בחזרה הביתה. תקלות במנגנוני מכונת הזמן אינם מאפשרים קביעה מדוייקת של מועד ומיקום חזרתם וכך נגזר עליהם לנדוד מזמן לזמן ללא אפשרות לשוב לזמנם המקורי. בסופו של הפרק הראשון משתכנע הסנטור מתצוגת התכלית הלא מתוכננת של מכונת הזמן והפרוייקט ניצל מסגירה.
פרקי הסדרה שצולמה ב-1966 היו הראשונים בטלוויזיה שעסקו במסע בזמן כנושא מרכזי. הסדרה זכתה להצלחה מיידית והגיעה למקום הראשון בטבלאות הרייטינג של רשת ABC, אך אפילו זכייתה בפרס האמי בקטגוריית הצילום לא הבטיח את שרידתה. בצעד לא מוסבר של הנהלת ABC, בוטלה הסדרה לאחר עונה אחת בלבד, וזאת לאחר שכבר ניתן האישור העקרוני לצילום עונה שניה.
לא זכיתי לראות שידורים חוזרים של הסדרה מזה שנים רבות, אך מכל פרקי הסדרה זכורה לי במיוחד סצנה אחת מיוחדת במינה. סצנת "קפואים בין השניות". באחד מהפרקים הצליח צוות מנהרת הזמן להחזיר את טוני ודאג להווה, דבר שנוסה ללא הצלחה במשך זמן רב - אבל משהו עדיין לא היה כשורה. תקלה גרמה לכך שמכניקת הזמן עבדה בצורה שונה עבור הצוות ועבור טוני ודאג. כל שניה שעברה על טוני ודאג בהווה היתה אינפיטסמלית עבור הצוות. טוני ודאג הילכו בין אנשי הצוות הקפואים בין מליוניות השניה ללא יכולת לתקשר עמם ישירות. עבור אנשי הצוות, ביקורם של טוני ודאג בקרבם התרחש לזמן של מליונית השניה והם לא היו כלל מודעים לו. בסיום הביקור השאירו השניים פתק שהודיע על ביקורם – פתק שעבור מכותביו "הופיע" פתאום משום מקום וסיפר על עשרים דקות של ביקור שהתרחש ביחידת זמן כה קטנה עד שאינה ברת מדידה כלל.
אני זוכר שבתור ילד צעיר, מצא חן בעיני מאד הקונספט הזה של מכניקת זמן משתנה. אדם יכול לבלות חיים שלמים מול אנשים שחווים מליונית שניה במה שעבורו נדמה כשנה, בעוד שאדם אחר יכול להעביר חיים שלמים במיקרו שניה של אדם אחר שכלל לא יהיה מודע להם. מי מאיתנו לא השתעשע ולו פעם בחייו ברעיון של "הקפאת הזמן" עבור אחרים בשעה שהוא עצמו נמצא במכניקת זמן אחרת שממשיכה לזרום קדימה?
כשגדלתי הבנתי שהרעיון הזה של מכניקת זמן משתנה אינו חייב לנוע סביב אנשים בלבד והיחס בין תפיסות הזמן שלהם, הוא יכול לנוע גם סביב קונספטים אבסטרקטיים כמו הסטוריה. להסטוריה קצב אירועים משלה, דופק ונשימה ולא תמיד אנחנו בני האדם מסונכרנים עם מכניקת הזמן שלה. האם יכול להיות תרחיש בו ההסטוריה נעה קדימה במהירות יחסית לתפיסה האנושית את הזמן? האם אנו יכולים להיות "קפואים בין השניות" של ההסטוריה, לא מודעים כלל לתמורות זעירות במערכת המסועפת של גלגלי השיניים המיקרוסקופים שבה, עד שאחד מהם או שילוב של כמה מהם מביא אותנו באחת לסינכרון כואב של מכניקות זמן? מה קורה כאשר הסינכרון הזה מגיע מאוחר מדי?
ישות ההסטוריה שלא מוגבלת לקצב זרימת זמן אנושי, הרהרה בעזרת אינספור מקורותיה באפשרות של השמדת היהודים בשש עשרה השנים שעברו מאז שטח אדולף היטלר את משנתו בספר "מיין קאמפף". בששת השנים לאחר מינויו של היטלר לקאנצלר ההירהור הפך לחשד כבד שמזימה זו אכן תתממש ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כבר לא היה לה לישות ההסטוריה צורך בניתוח של אינספור פיסות מידע שאספה במנועה האדיר. היא ידעה בבירור מה עומד להתרחש והביאה את עצמה לסינכרון מוחלט עם מכניקת זמנם של בני האדם, אולם באיחור טראגי.
לפעמים אני מנסה לחשוב כיצד נראה הדבר מנקודת מבטם של יהודי אירופה בזמן שקדם למלחמת העולם השניה. במשך שש עשרה השנים מאז שהיטלר פסק מלהיות שיכור אלמוני במרתפי הבירה של מינכן, הם ידעו על קיומו ואת אשר בנפשו. כשנבחר לקאנצלר בשנת 1933 וסחף אחריו גרמניה גזענית ושונאת אדם שפניה למלחמה כשהיהודים במוקד חרונה – כולם ידעו ועדיין לא האמינו. הם ידעו על הטפותיו גם ב-1938 כשהחלו הפעולות האלימות הראשונות נגד יהודי גרמניה. בסופו של דבר כשמביטים בסוגיה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהיו ליהודים שנים על גבי שנים של זמן לברוח, לפעול, להציל את עצמם מהתופת הממשמשת ובאה – אך אלו שלא היו מסונכרנים על ההסטוריה העתידית, מיאנו להאמין ונשארו במקומותיהם.
גם כשהחלה מלחמת העולם השניה, היו ליהודים ברוב חלקי אירופה שנים כדי לחמוק מהגורל שחיכה להם, לשווא. עשרות אלפים בודדים השכילו לפרש את ההסטוריה של העתיד והצילו את עצמם ואת משפחותיהם. מליונים שלא ידעו או לא רצו לקרוא את מחשבותיה של ישות ההסטוריה נשארו במקומם ונספו. תרבות שלמה נשארה קפואה בין שניות ההסטוריה של טרום השמדתה מבלי שתהיה מודעת לכך. האקציה, הטרנספר, הרכבות, ההשמדה וההרג באו לרבים בהפתעה גמורה. זכורה לי עדותה של סבתי, ניצולת שואה ולוחמת פרטיזנים שתיארה בפשטות כיצד "יום אחד" נכנסו הנאצים לעיירה – ואני שאלתי את עצמי, כיצד תהליך של עשרים שנה כמעט שסופו נהיר לכל אדם בר דעת, יכול להתבטא כ-"הפתעה" שבאה יום אחד? ואז נזכרתי בפתק שהשאירו דאג וטוני לצוות מנהרת הזמן בביקורם בן עשרים הדקות שנמשך אך מליונית השניה. יהודי אירופה ברובם עבדו מול מכניקת זמן שונה מזו של ההסטוריה וסימניה הברורים. הם בחרו לחיות קפואים בין השניות שלה. כשסונכרנו מכניקות הזמן, זה היה מאוחר מדי – כשהצורר היה כבר ברחוב הראשי של השטעטל היהודי, מתדפק בדלת בצעקות ונדמה היה כי אך מליונית שניה עברה מאז שכתב היטלר את "מיין קאמפף" בכלאו בשנת 1923 ועד לתאי הגאזים של 1942.
כשאני חושב על אז אני חושב גם על היום ועל כך שאולי מכניקות הזמן שלנו כישראלים ושל ישות ההסטוריה פועלות שוב בנפרד. העולם עוסק במה שהוא עוסק מאז שחר ההסטוריה, בשינויים עצמיים, ואיני יכול שלא לחשוב על מהותם ופירושם של שינויים אלו. אני שואל את עצמי האם ההסטוריה רשמה כבר את עובדת השמדתנו ואנו מתעלמים מהסימנים שהיא מפזרת לעברנו, קפואים בין השניות שלה מבלי להיות מודעים לקירות שהולכים ונסגרים עלינו עד שיהיה מאוחר מדי. אני חושב על המספר האסטרונומי של שינויים במרקם ההסטוריה שנוצרו כתוצאה ממעשי אדם אחד, אדולף היטלר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ואני שואל את עצמי האם לא קיימים סימנים כאלו היום שעשויים לנבא שחורות לעתיד מדינת ישראל.
אז מה אני רואה כשאני מנסה לראות לרוחב ולעומק לאחר שדכאתי באלימות את מנגנון "יהיה בסדר" הטבוע בי כמו בכל ישראלי? אני רואה גל של התעוררות לאומנית איסלמופאשיסטית חסרת תקדים שוטף את העולם המוסלמי מאז פיגועי האחד עשר בספטמבר. ארה"ב הסתבכה במלחמת גרילה אכזרית ועומדת ככל הנראה לברוח מובסת מעירק כפי שברחה מדרום וייטנם. ישראל הוכתה במלחמת לבנון השניה ע"י ארגון קיקיוני בן אלפיים לוחמים ולא הצליחה אפילו בעזרת חיל האוויר המהולל להגן על תושביה מפני טילים שנורו על ריכוזי אוכלוסיה. השחיתות בארץ הפכה לסרטן ולפוליטיקאים שנתפסים בקלקלתם מצהירים בניגוד למקובל בעולם הנאור כי לא יתפטרו וימשיכו להחזיק במושכות הכח. העוני והקיטוב מתחזקים. ארגוני טרור פלסטינים מצליחים לחטוף חיילים ואין לנו כל מענה לצבא הטרור שהולך ונבנה בשטחים השולל את זכות קיומנו. אירן על סף השגת נשק גרעיני והרטוריקה שלה בדבר הכחשת השואה ורצונה בהשמדת ישראל חריפה מאי פעם - התנהלותה מול העולם המערבי מעידה על ביטחון מתריס ומתגרה. אני שואל את עצמי כיצד תתמודד ישראל מול צבאות סדירים סוריים, אירניים או פאן-ערביים כאשר 2,000 אנשי חיזבאללה יכולים להפוך באין מפריע מליון ישראלים לפליטים בארצם שלהם מפחד הטילים? כיצד תתמודד ישראל מול טילים מדוייקים יותר ונושאי ראשי נפץ גדולים יותר? כיצד תתמודד ישראל עם צבאות סדירים של מאות אלפי חיילים במקביל? האם תמיד ננצח את הערבים כפי שהורגלנו בעבר? או שמא מלחמת לבנון השניה בנוסף לאירועים פוליטיים רחבי היקף כמו תבוסת ארה"ב בעירק והתחזקות אירן יביאו למהפך ביחסי הכוחות. ואם אכן יתרחש מהפך שכזה, האם השואה תחזור על עצמה בגרסה מזרח תיכונית? האם ההנהגה המושחתת והאימפוטנטית של מדינת ישראל תוכל לסייע בידה לשרוד קושיה כלל מוסלמית שתשאל יום אחד בקול רם האם ייתכן שישראל אינה שחקנית קבועה במגרש המזרח התיכון והשמדתה אינו בהכרח חלומות באספמיה? האם כולנו נמצאים בהכחשה, ממאנים להאמין שרגע זה יכול לבוא? אם וכאשר יבוא, האם יאמרו הניצולים, כפי שאמרה סבתי בזמנה בהשלכה על השואה, שהטילים האירניים הגיעו בהפתעה גמורה? שהגייסות הסורים פלשו לרמת הגולן ללא מוכנות מצידנו, שהמשטרים החלודים של מובארק והמלך עבדאללה קרסו אל מול הפופולריות של האיסלמופאשיזם והצטרפו ללחימה בישראל, מעודדים מהפסדה של ארה"ב בעירק והסתלקותה האפשרית מהמזרח התיכון? האם יגידו שהכל הגיע מהר וללא אזהרה? האם הניצולים היחידים יהיו אלו שהבינו שהסוף קרוב והסתלקו מפה לפני חמש עשרה שנה כשהביאה לפה ישראל מאות אלפי טרוריסטים פלסטינים מרצונה החופשי ונתנה להם לשים רגל בדלתה הפרוצה של מדינת היהודים באמתלה של "תהליך שלום"? האם הם יוכלו לספר, כמו שסיפרו ניצולים מעידן אחר שעזבו את אירופה עם עלייתו של היטלר לשלטון כי הם ראו את הנולד? שהכתובת היתה על הקיר? האם ניתן לשלול לגמרי את האפשרות שישראל תגיע לקיצה כתוצאה מאינספור תמורות ושינויים קטנים המתרחשים מתחת לאפינו בשנים האחרונות מבלי שנרגיש בכך? האם מכניקת הזמן שלנו תסתנכרן עם זו של ישות ההסטוריה ברגעים של אימה שטרם חווינו ואיננו מסוגלים לדמיין כרגע?
האם אנו קפואים בין השניות כעת כפי שהיינו אז?
ניסיתי לשלוח תגובה בבוקר וכנראה לא הצלחתי. אולי משהו לא עובד באתר
השבמחקהאם משלוח התגובות עובד?
השבמחקאין עליך!!!!!!!!!!
השבמחקהמודאג
יוספוס /איוב
השבמחקכמו תמיד מאמריך מעניינים זורמים ומעל הכל גורמים להרהורים עמוקים.
בהיותי צעיר יותר (וכמובן גם נאיבי בכאב)הצטרפתי בגאוות אין קץ לחיל האויר.תמיד הפנמתי משפטי מפתח כגון:
אתה פולט האויב קולט (כאבא לשלושה זאטוטים אין ספק שהם רואים בי כעמלק...) או בכל טרמפ בפיג'ו 404 טנדר צבאית - אסור לזרוק בדלי סגריות וגפרורים החוצה (שנים חיפשתי את הדלי..) אך באחד הימי הראשונים נאלצתי להמתין באודטוריום גדול שעל קירו היתה כתובה אימרה שנחרטה בראשי מעבר לכל אחרת וכ"כ עצוב לי לראות את השחיקה המהירה בימינו:
עדיף חרב ביד איתנה מאשר על צוואר רועד /
דויד בן גוריון
Thanks again for the great articulations of my thougts.
נבואות זעם או ראיית העתיד? הזמן יגיד. בינתיים מפחיד לחשוב שההרהורים ההזויים שלך עשויים להתגשם. אהבתי את הצורה בה טווית את הסיפור, אתה כותב מקסים כהרגלך
השבמחקA
עצוב כמה שזה נכון
השבמחקעצוב שיום אחד אספר לילדי על ישראל שהיתה ושנכדי ישמעו סיפרים על מקום שלא עוד
שכחת לקחתת בחשבון את המתמטיקה הפשוטה, גידול מאסיבי של אוכלוסית החרדים והערבים יביא את החלשות המערכות תוך פחות משנות דור גם בלי הטילים של איראן.
אם יש להם שכל וחזון, הם רק צריכים לחכות
ראשית, קודוס על הכתיבה הרהוטה כתמיד.
השבמחקבאופן אירוני, אני חושב שבתכנית "היה היה" טמון מענה לחלק מהשאלות שאתה מעלה. רוצה לומר שעל מנת להשפיע, על מנהיג להסתכל על ההיסטוריה ברוזולוציה הנכונה.
הסתכלות סטוכסטית על ההיסטוריה מביאה להיגררות אחרי תהליכים ולא עיצובם. לפי דעתי העיתונות, האוירה הציבורית בארץ והנהגתנו הנוכחית - כולם לוקים בכך.
ראיה היסטורית שבה רק מקרו ובלי מיקרו מביאה לשקיעה בתאוריות אידיליות שאינן ניתנות ליישום (או לחילופין למרה שחורה ושיתוק). דוגמא לכך הוא המימשל הנוכחי בארה"ב.
הדיון הציבורי בארץ מציג את האתגר הקיומי שלנו כ- problem solving exercise איך לחלק את הר הבית, מה לעשות עם הפליטים, איך לעצור את תכנית הגרעין של איראן וכו'. לטעמי דיון כזה מביא למבוי סתום כי הוא קצר רואי. באותה מידה קביעת חזון של מזרח תיכון חדש ומחשבה שעצם קיומו של חזון כזה יביא למימושו – גם בכך אין הפגנת מנהיגות.
קשה למצוא מנהיגים שלא נופלים בפחים האלו ואשר מסוגלים לסחוף את עמם, באמצעים דמוקרטיים יותר או פחות, לשיפור מבני ובר קיימא במצבם. אך גם במאה הנוכחית האנושות התברכה בכאלה: הרצל, המלך חוסיין, לי קואן יו, כמאל אתאטורק, גרובצ'וב, וילם דה קלרק, קונרד אדנאור, פ.ד. רוזוולט (וברוח הימים האלו ארשה לעצמי להוסיף את ניקולא סרקוזי) היו מנהיגים שהסתכלו מאה ומאתיים שנה קדימה אך לא איבדו מגע עם ההווה והעבר.
אגב, "היה היה" משודרת בישראל גם היום ופופולרית כאז.
קודם כל, פוסט מעניין ומפתיע.
השבמחקאני רוצה להתעכב על רעיון עצירת הזמן לרגע. גם לי הייתה את הפנטזיה הזו כילד, ודי הופתעתי כשגיליתי עד כמה היא נפוצה כשהתבגרתי. לפני כמה שנים נתקלתי בספר: "הפרמטה" של ניקולסון בייקר, שמבוסס על העיקרון הזה, ולגיבורו יש את היכולת לעצור את הזמן. אלא שהספר מפתח את הרעיון בעיקר לכיוונים ארוטיים, והגיבור עסוק רוב הזמן בלהטריד מינית את כל נשות העולם. מעניין וקצת משעשע בהתחלה, טרחני מאוד בהמשך ובסופו של דבר פשוט דבילי. פספוס.
לגבי "היה היה", לא מזמן ראיתי שוב את הסידרה בפרץ נוסטלגיה (יש פרקים שלה באוזן השלישית). מול הזיכרון שלי, שבו היא נרשמה כסידרה מופתית, התאכזבתי מאוד. בסופו של דבר היא שטחית מדי, יוצרת מההיסטוריה מין בליל בלתי מובחן. בהתחשב בכך שמטרתה המוצהרת היא להציג את האדם קודם וההיסטוריה אחר-כך (כמו שאפשר להבין גם משמה), אפשר להבין את זה, אבל לדעתי הציניות וההומור מוגזמים ומשתלטים על הערך האמיתי שלה.
"החיים", לעומת זאת, עדיין מדהימה.
(התכוונתי להתייחס גם לחלק האחרון והמשמעותי בפוסט, אבל אין לי כח לנסח את ההסתייגויות שלי ממנו. סליחה)
כמו הרשומות הקודמות שלך - אין מה לומר, תובנות שמנוסחות בבהירות. אני חיה כרגע בטייוואן (לימודי MA), ומתפעלת מכמה שנוח וקל לחיות פה. אנחנו לא חיים במתח ולחץ תמידי, האנשים חביבים, יש רכבת תחתית מעולה ונקייה (ומאוד זולה), רפואה מעולה (מניסיון). חוץ ממזג האוויר - גן עדן. המשפחה מאוד חסרה, אבל יהיה לי מאוד קשה לחזור לארץ. לא רק שאני כבר מפקפקת בעובדה שאני אמצא עבודה טובה אפילו עם סינית שוטפת (אבל שוקלת להיות אמא בקרוב, ואנחנו יודעים עד כמה מעסיקים ישראלים "מתים" על אמהות לעתיד), אלא שאני לא מוכנה נפשית לחזור לסיר הלחץ שנקרא "מדינת ישראל". ההנהגה בארץ מתעסקת בזוטות ומתעלמת מהאיום האיראני, והלוואי והיה זה האיום היחיד. אדם לאדם זאב - בעמידה בתור, בכבישים - בכל מקום. ואכן, כמו שאמרת, התרגלנו ל"מצב", ול"יהיה בסדר".
השבמחקעצוב לראות שבזמן שכל העולם התקדם הלאה, ישראל נותרה תקועה מאחור, ומדינות שנחשבו מדינות העולם השלישי עוקפות אותה בלי להניד עפעף.
רק לאחר תקופת זמן פה (כמעט שנתיים) "נפל האסימון" והבנו שלא ניתן לחיות בארץ, לא כל שכן לגדל כך ילדים - בפחד תמידי, בלחץ תמידי - ביטחוני, כלכלי וחברתי כאחד.
אבל מה עושים? נשמע מצחיק אמנם, אך מאוד קשה "להגר" לטייוואן ללא שורשים סינים... חושבים על ניו-זילנד, אבל יוקר המחייה שם מרתיע אותנו. מה שכן, נפלה ההחלטה בבית - לארץ אנחנו חוזרים רק לבקר, עם כל האהבה למדינה, והצער והכאב - התחושה היא שאנחנו לפני חורבן ושאנו (כמו שאר ה"יורדים") נהיה מעין "שארית הפליטה" - הלוואי שאתבדה.
בכל אופן, שמחתי לעבור קצת על הבלוג שלך ולראות שלא רק לי יש תחושות שכאלה. בארץ לא מבינים אותי, טוענים שאני מגזימה (הלוואי) - טוב לראות שלא השתגעתי לגמרי!
מאחלת לך כל טוב,
רעות.
Just a thought - What if the Jews in the time of the Holocaust would have fought for their lives? What if, instead of going to their death with their heads down they would have done a little more? Of course, jugging them today is very unfair. But today we, as a nation, have a legitimate country and a legitimate army, and if we need to sharpen those missiles and hold our heads up high and once again prove our existence - then that is our future.
השבמחקI agree with your present assessment, but the future isn't written yet. Yes, we are in constant danger and we should be very aware of it. What I am trying to say is if we give up now, we are doomed.
We have a good country. Yes, in many ways it is one hell of a mess. But as citizens (no matter were we decide to live) we have a duty to make it a better place and we can.
I thank you for your interesting and great written blog.
K
כבר כמה שנים אני חושב בדיוק כמו שביטאת כאן. אני רק מקווה שאני יצליח לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי, והלואי שאני יתבדה.
השבמחקלאחרונה החלו רוב הישראלים לחוש ככה. כתבתי לחוש ולא לחשוב, מכיון שבשביל הרוב זה רק תחושה שהכל רקוב, והם לא מנסים לחבר את הפרטים לתמונה כוללת.
כשאני מדבר עם משפחה וחברים על זה, זה דיי מדכא אותם. הם דוחים את זה מכל וכל ולא בטיעונים הגיוניים. ואז הם דוחפים לשנות נושא. כאילו אם לא נדבר על כך זה לא יקרה.
הסימנים שנים כבר על הקיר. השאלה לדעתי היא האם זה יקרה עוד שנים כתוצאה מהיחלשות איטית והדרגתית מול אויבנו, (גרילה) או במלחמה קשה ומהירה.
ישראלים שמדברים על צה"ל, שוכחים שמאז מלחמת יום כיפור הוא לא נבחן מול צבא סדיר. מקום המדינה עד יום כיפור עברו 25 שנה. מאז ועד היום 34 שנה. ב 34 שנה מדינות משתנות, צבאות משתניים לחלוטין. (ראה מצרים) מאיפה הביטחון והגאוה להניח אוטומטית שאנו ננצח בכל מלחמה בין צבאות סדירים.
אנו מקרינים אוזלת יד בהתקפות ובבעיות מבית ומחוץ.
מילחמת הגרילה שהחלה בחתימת הסכם "השלום" החלישה אותנו בהמון תחומים שחלקם כלל לא קשורים ישירות לביטחון גופני.
לדעתי רוה האשם על השמאל ההזוי שהשתלט על רוב החלקות הטובות כאן במדינה, ומעל הכל, על מוחות רוב הישראלים שהפנימו את המשפט "בכוח לא ניתן לפתור דבר". (ההיסטוריה הוכיחה דווקא בדיוק להיפך) אפילו על שרון זה השפיע בבריחתו מעזה.
כשנתנו להם רובים, אמרנו שאם הם יעזו להפנות אותם כלפנו "ניכנס בהם ונבטל את ההסכם". כשברחנו מעזה אמרו "אם יעיזו לירות קאסמים אחרי שניסוג, ניכנס בהם" וכלום לא קורה ולא יקרה.
רובים לפני 15 שנה, קאסמים היום, מה יהיה עוד 10 שנים מהיום.