הצבי ישראל על במותיך חלל

הייתם פעם בקזינו אמיתי? לא באולם עשן ומעופש בסגנון בינגו ערס 2000 שכמוהו מוצאים בכוכים נחבאים ומריחים מעמבה נושנה בכיכר אתרים או מאחורי בנייני הבורסה ברמת גן אלא בקזינו אמיתי כמו אלו בלאס ווגאס, אטלנטיק סיטי או מקומות אחרים בעולם? קרה לכם פעם ששיחקתם בלק ג'ק מול דילר מחוייט ואדיב עד בחילה? כזה שלא מעיף בכם מבט שרומז שיחכו לכם במגרש החניה אם תרוויחו אלא עוד מנסה לסייע לכם בטיפים ומצביע על טעויות במשחקכם? קרה לכם שאחרי מספר סיבובים בהם הוכיתם אס על קינג על שוק על ירך אמרתם לעצמכם שלא ייתכן שמזלו הטוב של הדילר ישאר בעינו? שאם תישארו לשחק רק עוד סיבוב אחד מזלכם ישתנה ותוכלו לנצח ולו פעם אחת קטנה? זוכרים כיצד ידעתם היטב בלבבכם שאתם משלים את עצמכם ובכל זאת, הרגשתם שהסטטיסטיקה חייבת להיות לצידכם עד כדי כך ששורה של הפסדים צורמים רק חיזקה את אמונתכם שהניצחון קרב? זוכרים איך הגעתם מוכים לסיבוב האחרון לפני עזיבתכם את השולחן ולמרות זאת ידעתם שאתם עומדים לנצח? שאין אפשרות שתובסו פעם נוספת? שלא ייתכן שחוקי ההסתברות מתעקלים ועוקפים את השולחן בו אתם יושבים, משאירים אתכם בריק אכזרי של מזל מגוייס העוין אתכם? האם אי פעם הגעתם לכלל אמונה שמזלו של יריבכם לא יכול להימשך עד כדי ידיעה ברורה שאין באפשרותכם להפסיד למרות הקול הפנימי שאומר לכם שזה לא רעיון טוב? זוכרים איך הרגשתם כאשר בניגוד לכל חוקי ההסתברות הפסדתם בכל זאת ועזבתם את השולחן פעורי פה בחוסר אמונה או על סף האשמת הדילר ברמאות?

אחות קטנה לי בארץ, עדיין לובשת את מדי החובה של צבא הההגנה לישראל הבלתי מנוצח. רובינו עברנו דרך הצבא ויודעים היטב כי מקצוע חייל החובה אינו מהמכניסים שיש לשוק העבודה הישראלי להציע. רצה הגורל וחשקה נפשה של אחותי הקטנה בפריט לבוש מסויים העומד בדרך כלל מחוץ לטווח השגתה הפיננסית. עוד רצה הגורל ומשפחתי אינה מבין האמידות ביותר שיש, אם לומר בלשון המעטה. אחותי מתגוררת בבית אימי שאינה עובדת מטעמים אלו ואחרים והשקל בדרך כלל אינו מצוי בכיסה. כיוון שתאריך יום הולדתה של אחותי מישמש ובא החלטתי לתרום לה סכום כסף לא מבוטל בדולרים ירקרקים על מנת שזו תוכל לפסוע מעדנות לחנות המלבושים שעל חוג לקוחותיה ביקשה להימנות ולרכוש אחר כבוד את פריט הלבוש בו חשקה נפשה. נשאר רק הנושא הלוגיסטי של מכניקת שליחת המזומנים ממקום מושבי שבארצות הברית לישראל הרחוקה. עניין פעוט על פניו.

הדואר האמריקאי היה ידידי הטוב מזה שנים רבות. הוא אמין, מגיע בזמן, ידוע בשירות עד הדלת (עם צילצול בפעמון והמתנה שתפתח) ומשאיר פתקים של "בוא לקחת בין השעות" רק כשבאמת אין ברירה. פעמים רבות שלחתי דברי ערך בדואר האמריקאי ומעולם לא התאכזבתי. מעולם לא איחר מכתב ששלחתי, מעולם לא הלך מכתב ששלחתי לאיבוד ומעולם לא נעדר בקרב מכתב שנשלח אלי ומקום קבורתו לא נודע. הדואר האמריקאי הוא דבר קדוש בארה"ב וסיסמתו הלא רשמית "לא שלג, לא גשם, לא חום ולא ליל קודר יעצרו בלדרים אלו מהשלמה מהירה של סיבובי חלוקת הדואר" נאמרת ברצינות גמורה. אלו המתעללים בדואר ארה"ב או משתמשים בו כדי לפשוע כנגד אחרים צפויים לעונשים מחמירים במיוחד שהומצאו בדיוק רק לאנשים שמשלבים את הדואר במעשיהם המרושעים: התעסקות פושעת בדואר נחשבת עבירה "פדרלית" ועליה יושבים בסוג של בית כלא שאיש אינו ממש מעוניין להגיע אליו. בארה"ב תיבות דואר הן דבר מוקצה לזבלני דואר. לאיש מלבד הדוור הרשמי אין זכות לשים פריטים בתיבות הדואר. מכירים את המראה הישראלי כל כך של עשרות פליירים של משלוחי פיצה דחוסים בתיבות דואר סתומות כמו שירותים ישנים אחרי צ'ולנט של שבת? אין דבר כזה בארה"ב. פיצריה שרוצה לספר לכם על עצמה חייבת לשים בול על פלייר ולשגרו בדואר מה שמגדיל את העלויות ומקטין את כמות הזבלנים. בקומפלקסים של דירות בארה"ב תיבות הדואר למעשה נעולות ואין אפשרות פיזית כלל לשים דברים בתוכן ללא מפתח רשמי הנמצא בידי הדוור. למדתי לאהוב את הנוחות והאמינות של הדואר האמריקאי - הוא מתוכנן לכך. ידעתם למשל שבארה"ב לא צריך למשל לנדוד לתיבת דואר ברחוב כדי לשלוח מכתב? כל תיבת דואר נכנס (כמו זו בבית שלכם) היא גם תיבת דואר יוצא. שימו מכתב עם בול בתיבה שלכם והדוור שלכם יקח אותו כשהוא מגיע לחלק דואר.

החיים בארה"ב מלמדים אותך לפעמים לזלזל ברמת השירות הניתן לציבור בארץ. אחרי נסיון עם שירות אמריקאי, למרות שזה אינו מושלם, מקבילו הישראלי נראה גס, מזעיף פנים ולפעמים אף עוין ומתיש כמעט במכוון. לישראלים שהיגרו מהארץ וצברו נסיון של כמה שנים בארה"ב נדמה לפעמים שבישראל יש ועדה מיוחדת שבוחנת נהלים ופרוצדורות של משרדי ממשלה וחברות פרטיות ולא מאשרת אותם לשימוש ציבור הרחב לפני שווידאה כי הם מעצבנים דיו ומטרטרים על פי התקן הנדרש. זה כאילו שיד נעלמה מתעקשת לעשות את החיים קשים ומסורבלים בכוונה ואיש אינו יודע מדוע. רואים את זה בכל דבר אפשרי. החל מאגרות משרדי ממשלה שעולות באלפי אחוזים על מקבילותיהן באמריקה ללא סיבה נראית לעין וכלה בעינויי תלך-תבוא בשעות מוזרות שלא כוללות את השעות שמונה עד חמש ברציפות ולעיתים אף לא חמישה ימים רציפים בשבוע. מדוע למשל בנקים בישראל לא פתוחים חמישה ימים בשבוע מתשע בבוקר ועד שש בערב כמו בארה"ב? מדוע הם נסגרים ב-12 בצהריים ונפתחים שוב ב-1:45 ורק ביום רביעי בחודשים זוגיים ולא בשנה מעוברת על פי לוח השנה האשורי העתיק? על שום מה המוזרות הזו? על מה ולמה מקשים על הבריות? מדוע יש משרדים נותני שירות שלא מוכנים לקבל כסף ושולחים אותך בריצה לשלם בבנק הדואר ולחזור אגב איבוד התור שלך? למה להקשות? כשהגעתי לארה"ב תהליך הוצאת רשיון הנהיגה שלי שכלל תיאוריה וטסט ברכב עלה 12 דולר (תריסר דולרים) והסתיים ביומיים. כמה זה היה עולה בישראל וכמה חודשים הייתי מתייבש בהמתנה לטסט? אני לא רוצה לחשוב אפילו.

אני לא שונא את ישראל ביסודי ומדי פעם כשעוברות מחשבות כאלו בראשי אני נתקף באשמה קלה ומנסה לסנגר על ישראל כמה שאפשר. מחשבה מסוג זה עברה בראשי כשאמרתי לעצמי שבשום פנים ואופן אסור לי לשלוח מזומן לארץ ואפילו לא במעטפה בתוך מעטפה כי יגנבו את הכסף. "אתה מגזים יוספוס היקר" אמרתי לעצמי בטון מתנשא. "נכון שהארץ מלאה במנייקים וגנבים ורמאים ושקרנים אבל בוא ונסתכל על הסוגיה בהגיון. לא ייתכן שכולם גנבים. נכון?" שאלתי. "נכון." עניתי בהיסוס. "האם נכון שביום נתון מגיעים מליוני דברי דואר נכנס לארץ?" המשכתי לשאול את עצמי. "בוודאי." עניתי. "נו?!" נזפתי בעצמי – "אז מה הסיכוי שמכל דברי הדואר הנכנס, דווקא המעטפה שלך תיפול על בדיקה חודרנית ולא סתם בדיקה, אלא כזו המתבצעת ע"י עבריין פלילי שיקח את הכסף לעצמו?". הרהרתי מעט ולא נותרה לי כל ברירה אלא להסכים עם עצמי. אין סיכוי שמעטפת ביטחון (כזו שאי אפשר לראות לתוכה) הנתונה בתוך מעטפה קשיחה נוספת תגיע לידיו של גנב בדואר ישראל שיחמוס את המזומנים לעצמו. וכך, בהרגשת ביטחון הלכנו אני וחוקי ההסתברות הקוסמיים לצידי אל סניף הדואר המקומי, שם נפרדתי בהתרגשות מהמעטפה ושיגרתיה אקספרס לאחותי היקרה אשר בציון.

אתם זוכרים את המהמר שדיברנו אודותיו בתחילת הפוסט? זה שעומד מול הדילר חמוש בנבואות שחורות ובכל זאת אומר לעצמו שאינו יכול להפסיד כי חוקי ההסתברות לצידו? זה אני. הדילר במשל הוא חברת דואר ישראל. חשבתי שהסיכוי לגניבה אינפיניטיסימלי. טעיתי. המכתב הגיע לאחותי. המעטפה הקשיחה נפתחה. המעטפה הפנימית נפתחה גם היא. הכסף נגנב ממנה והיא הושמה ריקה בתוך המעטפה החיצונית הקשיחה שנחתמה בנייר דבק זול וכך הגיעה ליעדה. איני יכול לתאר מה גדולה היתה אכזבתה של אחותי הקטנה כשפתחה בשמחה את המעטפה רק כדי לגלות שאין דבר בתוכה.

ולך, עובד חברת דואר ישראל שגנבת מאחותי את הכסף שהיה מיועד ליום ההולדת שלה והעברת לה מעטפה ריקה בלי בושה – איך אומרים בפולנית? תיהנה מהכסף. אני מקווה שיספיק לך למצבה.