אם הייתי מקיא מאו.ג'יי - כך זה היה קורה

עדכון חשוב: יום לאחר פרסום הפוסט הזה בבלוג הודיעה חברת האם של פוקס כי היא מבטלת את שידור הראיון המתוכנן.

ב-17 ביוני 1994 רותקה אמריקה למסכי הטלויזיה. כמעט כל ערוץ הקרין בשידור חי את תמונותיה של מכונית לבנה מדגם פורד ברונקו נוסעת בכביש 405 הקליפורני ובעקבותיה ניידות משטרה רבות. המרדף לא היה מהיר או דרמטי במיוחד כמו מרדפים אחרים. הוא לא גבה מחיר בחיים או ברכוש – דבר שהיה מאפשר לעורכי שידורים להפריע למהלך השידורים המתוכנן ולהביאו בשידור חי בלי לחשוב פעמיים. למען האמת המרדף לא היה ראוי לכינוי מרדף – הוא לא היה יותר מנסיעה במבנה במהירות איטית. ברונקו לבנה אחת, ומאחוריה, שומרים מרחק בקפדנות, מספר מכוניות משטרה. אולם אירוע זה לא היה דבר של מה בכך. היה דבר אחד מיוחד בסיטואציה שגרם לכמעט כל ערוץ טלוויזיה באמריקה להעביר את ההתרחשות בשידור חי – בברונקו הלבנה נסע או.ג'יי סימפסון – גיבור פוטבול אמריקאי וסלבריטי מהליגה הלאומית. הוא שהה בבית עורך דינו כשהבין שהוא עומד להיעצר ע"י משטרת לוס אנג'לס באשמת רצח אשתו ניקול בראון-סימפסון וידידה רון גולדמן שנדקרו למוות חמישה ימים לפני כן. סימפסון ביקש משום מה להיעצר בביתו וכך אכן היה - בסופה של הנסיעה המתועדת ביותר בתולדות התקשורת האלקטרונית. בינואר 1995 נפתח משפטו של סימפסון – חגיגה תקשורתית חסרת תקדים שכונתה לימים "משפט המאה".

העדויות הפיזיות הקשות שקשרו את סימפסון לרצח היו נחרצות ולכאורה לא השאירו מקום לכל ספק. הן כללו טיפות דם שזוהה כשלו בבדיקות מעבדה, שכמו סימני דרך, הובילו מן הגופות לשער הקומפלקס בו בוצע הרצח. חתך תועד בידו של סימפסון כשזה כשרואיין ע"י המשטרה יום לאחר הרצח. טביעות נעל איטלקית נדירה יחסית מוכתמות בדם זוהו בזירת הרצח. סימפסון נעל נעליים זהות ובאותה מידה. סיבים מכובע מסויים נמצאו על הקרבן רון גולדמן וברשותו של סימפסון נמצא כובע שהיה עשוי מסיבים זהים וכלל גם שערות מראשו וסיבים מריפוד מכוניתו. כפפת קשמיר מוכתמת בדם נמצאה בסמוך לקרבנות הרצח. כפפה שניה תואמת נמצאה מוחבאת מאחורי בית שהיה שייך לסימפסון. בשתי הכפפות נמצאו כתמי דם שהיו תואמים לדמם של שני הקרבנות וסימפסון עצמו. הכפפה שנמצאה בסמוך לביתו של סימפסון כללה גם שערה בלונדינית ארוכה שזוהתה כשל הנרצחת. במכוניתו של סימפסון נמצאו כתמי דם שתאמו לדמם של שני קרבנותיו לכאורה. דו"ח הפתולוג קבע שהשניים מתו בין השעות 22:15 – 22:40 בערב ה-12 ביוני. עד ראיה העיד כי ראה פורד ברונקו לבנה דומה לזו של סימפסון דוהרת ממקום הרצח בשעה 22:35. בנוסף לכל אלו – מרישומי המשטרה עולה כי ניקול סימפסון התקשרה פעמים רבות בעבר כדי להתלונן נגד בעלה בגין הכאות, התעללות ומעקבים שביצע נגדה לכאורה.

כל שלל העדויות הנ"ל לא הספיקו לחבר המושבעים כדי להרשיע את סימפסון. עורך דינו המבריק ג'וני קוקרן (שנפטר ב-2005 מגידול בראשו) הצליח לנקב חורים בכל אחת מהעדויות הפיזיות בהן השתמשה התביעה. קוקרן טען לחוסר מקצועיות באיסוף העדויות, פיקפק באמיתות בדיקות ה-DNA וסיבי השיער והאשים את המשטרה בשתילת ראיות מטעמים גזעניים. בצורה זו הצליח קוקרן, כנגד כל הסיכויים לגרום למושבעים לקבוע שאין די בראיות על מנת להרשיע את לקוחו ברצח הכפול. סימפסון זוכה מחמת הספק וזכה בחירותו. מעניין לציין כי השוטר מארק פורמן, שעל "גזענותו" הסתמכה ההגנה כשקבעה שזה שתל את הכפפת המוכתמת בדם בזירת הרצח ובביתו של סימפסון עבר מרצונו החופשי בדיקת פוליגרף בשנת 1998 בתוכנית טלויזיה ובה נמצא דובר אמת. הוא לא השתיל את הכפפות המוכתמות בדמם של סימפסון והקרבנות ולא היה מודע להן כשהגיע לראשונה לזירת הרצח.

נצחונו של סימפסון לא היה מלא. למרות שנמצא זכאי בדין הפלילי הוא נתבע לפיצויים בבית דין אזרחי ע"י משפחותיהם של קרבנותיו ובסופו של המשפט נמצא אחראי למותם - למרות האבסורד של זיכויו הפלילי. בשנת 1997 נקבעו פיצויים בגובה 33 מליון דולר לטובת משפחות הקרבנות. הכסף לא היה בידו של סימפסון בצורה מלאה וגם כיום, לאחר מכירת רוב רכושו הוא נשאר חייב כ-38 מליוני דולרים למשפחות הקרבנות, סכום אסטרונומי הכולל ריבית על העשור בהן לא שולם חובו במלואו. סימפסון מתגורר כיום במדינת פלורידה הנחשבת נוחה לחייבים בארה"ב ואשר חוקי תפיסת הכספים הנהוגים בה מקלים מאד על החייב ומאפשרים הגנה מיטבית על רכושו.

פרשת סימפסון עלתה שוב לכותרות בשבועות האחרונים וממשיכה לעורר סערות קשות. רשת הטלוויזיה פוקס רכשה לאחרונה זכויות לשידור ראיון חדש עם סימפסון שביצעה המו"לית ג'ודית ריגן תחת הכותרת מעוררת הבחילה "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה" בה מתיימר סימפסון לספר למליוני צופי טלויזיה בארה"ב כיצד היה רוצח את אשתו ואת ידידה רון גולדמן "לו היה אכן אשם". מצבו המשפטי של סימפסון בארה"ב מאפשר לו לדבר בצורה חופשית על הרצח ואף להודות בו בצורה פומבית מבלי לעמוד לדין שנית, שכן חוק ה-Double Jeopardy בארה"ב קובע שאדם שזוכה בהליך פלילי לא יכול לעמוד לדין שוב על אותו הרצח. למעשה חלקה הראשון של כותרת הראיון - "אם הייתי עושה את זה" אינו אלה עלה תאנה צבוע של סימפסון שעדיין טוען לחפותו אבל לא בוחל בלספר למליוני צופים "איך היה עושה את זה" לו היה אשם. על פי החוק יכול סימפסון להודות ברצח ולקחת עליו אחריות מבלי לשלם את המחיר על כך. הוא בוחר לשחק על חפותו המזוייפת ומצד שני לתאר בפרוטרוט כיצד רצח את אשתו ואת ידידה. אני לא יודע איך יגרום לכם הראיון להרגיש, לי מתחשק להקיא, ביחוד כשאני שומע את סימפסון אומר את המילים הבאות לגבי הראיון: "אני עומד לספר לכם את הסיפור כפי שמעולם לא שמעתם אותו כי אף אחד לא מכיר את הסיפור כמוני. אני רוצה שתשכחו כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על אותו לילה כי אני יודע את העובדות יותר טוב מכל אדם אחר". אותי באופן אישי מעניין כיצד סימפסון, החף מפשע כדבריו, מצוייד בידע שיתאר לנו את המתרחש באותו ערב בצורה הידועה רק לו בראיון שכותרתו היא "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה".

השידור המיועד לסוף החודש (נובמבר 2006) מעורר תרעומת קשה בארה"ב וקריאות להחרמת המפרסמים שיבחרו לקנות זמן אוויר בשידור הראיון ואף להחרמת רשת הטלוויזיה פוקס. בשעה שעורכי דינם של משפחות גולדמן ובראון כבר נערכים לקרב על ההכנסות מהשידור– אני הייתי רוצה לשאול את מר רופרט מרדוק, בעליו של ערוץ פוקס, כיצד מאפשרת רשת טלוויזיה מכובדת לרוצח שפל "וזכאי" לספר בפריים-טיים כיצד רצח בדקירות סכין גבר ואשה חפים מפשע ומצד שני למכור למפרסמים זמן אוויר יקרים מאין כמותם לשעת שידור הראיון. מהיכן שואבים מנהלי הרשת את השילוב הקטלני הזה של ציניות, חוסר אכפתיות וחמדנות פיננסית בכדי לאפשר לשיקוץ הזה להתרחש?

ואם אכן יכשל הקמפיין הציבורי למניעת זמן אוויר מהרוצח והראיון אכן ישודר אני כבר מחכה בקוצר רוח לראיונות דומים. אולי איזה קשיש נאצי חביב בראיון שכותרנו: "אם היתה שואה, כך היא בוצעה". ריאליטי בכאילו בקריצה וחיוך. אפשר לעשות מזה סדרה ולהתחיל להדפיס כסף. תסמכו על האמריקאים לזהות את הפוטנציאל. אולי נזכה ברבות הימים לראות גם גרסה ישראלית לריאליטי שואו החדיש: "לו הרגתי את רבין, כך זה היה קורה" בכיכובו של אתם יודעים מי.