צפון קוריאה: פוליטיקה או אנטומולוגיה?

כילד אהבתי מאד לקרוא חוברות קומיקס וביליתי שעות ארוכות קורא בשקיקה את סיפורי הרפתקאותיהם של "טקס", "זאגור", "טרזן" ואחרים. מחוברות אלו למדתי, או יותר מדויק לומר חשבתי שלמדתי לאהוב את החוק, הצדק ואת המוסר שבהגנת החלש מפני החזק והעריץ. חייהם של גיבורי ילדותי היו פשוטים וברורים. הרעים היו רעים ומכוערים, הטובים היו טובים, יפים ומרובעי לסת על פי מתכון הקומיקס האמריקאי הקלאסי. העלילה היתה גם היא מוכרת ונדושה: הצל את הטובים, הגן על החלשים, הבא את הרשעים לצדק ורכב על סוסך אל השקיעה. סוף. אבל היה סוג אחר של חוברות שלימדו אותי דבר אחר מבלי שממש ארגיש בכך. חוברות שכיוונו את התפתחות המחשבה שלי לאפיקים אחרים, הרחק מהצדקנות שבקומיקס הקלאסי או ההומור הסלפסטיקאי המתקתק בסגנון וולט דיסני שהיה קיים באחרים. היה קומיקס שלימד אותי סאטירה ועשה זאת בקריצה וחיוך ומבלי להקריב את עצם היותו קומיקס. כמובן שלא ידעתי זאת כילד. ההומור הסאטירי נראה לי טבעי לחלוטין ומשום מה קסם לי יותר מכל צורת הומור אחר. כילד, לא הטרחתי לשאול עצמי מדוע אבל ידעתי בדיוק מה אני אוהב ולמה.

אתם מבינים, טקס מעולם לא היה ציני. טרזן מעולם לא גיחך על איש, אפילו לא על אויביו המושבעים וזאגור מעולם לא שקע בדיכאון לנוכח גל הפשע שמיאן להניח לו לנפשו. בשביל למצוא סאטירה מוחבאת היטב בין דפי חוברות קומיקס תמימות למראה הייתי צריך לקרוא את "פופאי". כן, אותו פופאי המלח המוכר לכולכם- עם הידיים הגדולות, שימורי התרד, הקול הצרוד מעישון מקטרת בלתי פוסק והאשה הגמלונית בעלת הקול מנתץ הזכוכית. רובכם בוודאי מכיר את פופאי בגרסה הטלויזיונית שלו המחודשת שלו, זו שנכנעה למכנה המשותף הנמוך ביותר של סרטים מצויירים, זו שצריכה היתה להתחרות ברייטינג של דונאלד דאק ומיקי מאוס. זו שמתרכזת בפופאי אוכל תרד ומפליא מכותיו בבלוטו שכל תכלית חייו סובבת סביב רצונו לגנוב את רעייתו של פופאי לעצמו. הפופאי ההוא שונה מאד מהפופאי שאני קראתי שהייתי ילד קטן.

בחוסר חזון משווע שיספק יגון לדורות הנחתי להורי לזרוק את כל אוסף הקומיקס שלי לאחר שגדלתי קצת ואיבדתי עניין. איזה אדיוט קצר רואי הייתי אז. הייתי נותן הרבה כדי להתאחד מחדש עם האוסף שלי, עכשיו ממרומי אמצע שנות השלושים שלי. ביחוד נחמץ ליבי על אותן חוברות "פופאי" שאבדו לעד - חוברות מקסימות, מתורגמות לעברית ביד אמן וכתובות בהומור חד ובאיורים צבעוניים שהיה אפשר היה להתעמק בהם שעות. אתם יכולים להיות בטוחים שאני אשמר את הדברים של הילדים שלי אוהבים, גם אחרי שימאס להם. אני אשים אותם במקום חשוך וקר ויום אחד כשאלו יזכרו כמה אהבו אותם, אני אגיש להם אותם והם יהיו אסירי תודה. אני לא אתן להם לעשות את השגיאה שלי ולתת לעבר להיעלם ללא זכר. כמה חבל שאבא שלי לא יכול לבוא עכשיו עם איזה ארגז מאובק ולומר משהו כמו "זוכר את אוסף הקומיקס הישן שלך?". אני אהיה האבא הזה. אני סוטה מהעניין. הפוסט הזה לא עוסק ממש בקומיקס. הוא עוסק בחוברת פופאי שקראתי פעם ובסיפור מתוכה שהרלוונטיות שלו לימינו גדולה.

עשרים וחמש שנים בערך עברו מאז שקראתי את החוברות שלי ואיני מסוגל כמעט להעלות במוחי שום עלילה שקראתי בהן – מלבד הסיפור היחיד שאני זוכר עד היום: "פופאי והמלך הלמך". בימים ההם אצולת התרגום היתה פולנית כנראה ומפה הגיעה בוודאי תוספת "הלמך" לשם הסיפור. אין לי מושג כיצד הוא נקרא במקור באנגלית והאמינו לי שניסיתי את כוחי לענות על שאלה זו בעזרת כל אמצעי חיפוש ממוחשב שיכולתי לשים ידי עליו, לשווא. הסיפור עוסק בממלכה דמיונית בה שולט מלך עריץ וקפריזי הנהנה להתעמר בנתיניו ולהפוך את חייהם לקשים מנשוא. תושבי הממלכה אינם מורשים למתוח עליו ביקורת ובכל פעם שנתקל המלך באדם המעז להפריע את שלוות נפשו מיד מאיים בהוצאתו להורג. העלילה אינה ממש חשובה לנקודה אותה אני רוצה להעביר. מיותר לציין, אל הממלכה נקלע פופאי ומשם מתחילה סדרת אירועים שתביא אותו לעימות ישיר עם אותו מלך קפריזי. עימות שיסתיים בהפלתו של המלך ובשחרור עמו מעולו. היו שני פרטים בסיפור הזה שמשכו אותי תשומת ליבי. אחד מהם הוא עניין הטלויזיה. בממלכה, כך סופר, היה קיים מכשיר טלויזיה אחד בלבד. המכשיר היה שייך למלך כמובן והוא היה האדם היחיד שהצפיה בו היתה מותרת לו. אני זוכר כיצד תואר נסיונו של ראש הממשלה לבקש רשות מהמלך לצפות בטלויזיה. המלך כמובן סירב מיד ונתן לראש ממשלתו ארכה בת מספר שניות כדי להסתלק מהחדר לפני "שיאלץ לירות בו". הפרט השני היתה דרישתו של המלך למצעדי תמיכה ססגוניים של עמו. אני זוכר את המילים בהם השתמש המלך כשציווה לערוך את המצעד: "מי שלא ירקוד מרוב שמחה ירקוד מרוב כאב". מכל הפרטים שבסיפור, דווקא מגבלות הטלויזיה והריקוד מתוך כאב נחקקו בתודעתי ונראו לי אבסורדיים עד גיחוך במשך שנים ארוכות.

כשחזרה צפון קוריאה לתפוס מקום חשוב באקטואליה העולמית לפני מספר שנים, החלו לזרום סיפורים ועדויות הקשורות למוזרויותיו של המנהיג החדש קים יונג איל ולפולחן האישיות היצר סביבו בקרב בני עמו מזי הרעב. עם קים יונג איל קפץ לו בחזרה המלך הלמך לתודעתי והטלויזיה שלו, היחידה בממלכה, "החלה לשדר מחדש". עם כל סיפור חדשותי על מצעד צבאי ענק מימדים ברחובות פיונגיאנג ועם כל קפריזה חולנית של השליט בצפון קוריאני שפורסמה ברבים הלכה והתחזקה דעתי כי קים יונג איל הוא הדיקטטור הקטן והקפריזי שעל השבלונה המגוכחת עד גרוטסקיות שלו נבנה "המלך הלמך". "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" כפי שהיא מכונה באבסורדיות חולנית ע"י שליטיה היא-היא אותה ממלכה דמיונית שקראתי עליה כילד ואותו האבסורד השולט בממלכתו של המלך הלמך שולט ביד רמה גם בצפון קוריאה. הסיפור המגוחך על הדיקטטור שאינו מוכן שאיש מלבדו יצפה בטלויזיה אינו קוריוז קומיקס דמיוני שנועד אך להנאתם של ילדים – הוא קורה במציאות – עכשיו – בצפון קוריאה!


"...מי שלא ירקוד מרוב שמחה ירקוד מרוב כאב..."

מכל הדיקטטורות ושלטונות העריצים שבתבל מעולם לא הצלחתי להבין ישויות אוטו-ג'נוסיידיות (המוקדשות לרצח אזרחיהן שלהן) כמו צפון קוריאה ועוד מספר דוגמאות נלוזות כמשטר הטאליבאן האפגני וחבורת החמר רוז' הקמבודית. אני יכול להתגבר על הבחילה ולנסות להסביר מה עבר להיטלר בראש כשזה ניסה את כוחו ביצירת סדר עולמי חדש המבוסס על כיבוש וטוהר גזע. אני יכול איכשהו להבין את הסובייטים ורצונם באימפריה חובקת עולם שתתמוך באידאולוגיה שלהם ותפיץ אותה. אני יכול להבין את פידל קסטרו הגוסס ואת הקוץ בעכוזה של ארה"ב שהקים בשם הקומוניזם. אני יכול אפילו להבין את אסד האב והבן או אפילו את סדאם חוסיין – בסופו של דבר, רצחניים ככל שיהיו, גם אלו רוצים בסופו של דבר בטובת עמם אפילו אם אינם מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על דמוקרטיה. מצד שני יש את אותם סוגי דיקטטורים ומשטרים שאיבדו אצלי צלם אנוש לגמרי והלוגיקה האנושית, חולנית ואכזרית ככל שתהיה, עדיין אינה יכולה להסביר אותם כתופעה. אנשים כמו פול פוט הקמבודי וקים יונג איל הצפון קוריאני והתומכים בהם נחשבי בעיני כחרקים – ואיני אומר זאת מטעמים גזעניים – אני אומר זאת כי איני יכול למצוא זיק של לוגיקה שיסביר לי מדוע הם נוהגים כפי שהם נוהגים. איני מסוגל להבין מדוע הם רוצחים בעמם ללא רחם ועוד רואים עצמם כגואלי ארצם. איני רואה מטרה - איני רואה תכלית - איני רואה דבר מלבד מוות, רצח והתאבדות ברמת מדינה. ההגיון שלהם בעיני לקוח מעולם החרקים - אני רציני לגמרי.

כשם שמלכת הנמלים לא תזיל דמעה על גדודים של נמלים לוחמות המתות למענה, כך לא ירגיש דיקטטור החרקים שום חמלה כלפי עמו – ולא בגלל שהוא מדכא את רגשותיו – אלא בגלל שאלו פשוט אינם קיימים במין הזאולוגי שלו. הצורר הנאצי החליט לדוגמא שהיהודים הם אויב האנושות ודן אותם להשמדה. אבל אפילו היטלר לא היה מעז להוביל את גרמניה עצמה להשמדה, לא במודע, לא במכוון ובוודאי שלא ממצב יתרון. לעומת זאת החרק הקמבודי פול פוט הצעיד במחול של טירוף שטני שני מליון קמבודים בני עמו מן הערים אל השדות כדי להרגם. האירוניה היא שרבים נצלו רק משום שכדור רובה היה שווה יותר מחיי אדם עבור אנשי החמר רוז'. אנו נוהגים לפעמים לכנות צורר המבצע טבח עם באויבו בכינוי "מטורף" או "פנאט" או סתם "פושע מלחמה". כיצד נכנה שליט המקדיש עצמו להשמדתו של עמו שלו?

זו הסיבה מדוע נחשב קים יונג איל לחרק חייזרי בעיני - כאילו הגיע בחללית מעולם רחוק המאוכלס באופן בלעדי בתרבויות של קיני חרקים והביא עמו לוגיקה וערכים שאינם חופפים לאלו האנושיים ולו במעט. כשאני רואה את צבאו צועד בצעידת אווז בסדר מופתי ברחובות עם רובים וטילים, את המוני העם מריעים מפחד ברחובות ואינם מעזים לסגור את פיהם ולו לרגע מחשש שנאמנותם תוטל בספק (רוקדים משמחה מפחד הכאב, זוכרים?), את קרייני הטלויזיה שמדברים זקופים בדום מתוח ובקול רם ואת פולחן האישיות המשיחיסטי למחצה של "המנהיג היקר", אני לא רואה תרבות אנושית כפי שאני מכיר אותה – אני רואה נחילים של נמלים אדומות רצחניות הסרות בצורה אבסולוטית לרצון מלכתן וחיות אך ורק למען תהילתה ותפארתה. כשאני מקשיב לאיומים האבסולוטיים של ממשלת צפון קוריאה, לצקצוקים המונוטוניים ולרטוריקה שלהם אני מסרב להכיר בעובדה שאלו בני אדם ורק משום העובדה שאיני מסוגל להבין כלל מה הם רוצים ומה מניע אותם. כשאני מקשיב לתעמולה שלהם ולשירים שלהם (במסגרת טיול ב-YouTube.com) אני שומע את רוסיה הסטאליניסטית – ואיני יכול להימנע מהמחשבה שהם חייזריים כל כך עד שאין להם אפילו מוסיקה ושירה משלהם, דבר המגביר יותר את חוסר אנושיותם בעיני. בבידודם האומלל הם מפגרים בשישים שנה אחרי העולם אפילו "בשואו ביזנס" תעמולתי. כשאני מביט בכל הכסף הנשפך במדינה על נשק ומצעדים לתפארת הדיקטטור בשעה שילדים רבים מסתובבים בבטן תפוחה מרעב - אני נגעל עד עמקי נשמתי.


האווז ממשיך לצעוד 60 שנה אחרי

בדיוק כמו המלך בחוברת הקומיקס, מבודד קים יונג איל בשיטתיות את עמו משאר העולם - והוא יודע בדיוק מדוע הוא עושה זאת. קשר טלפוני לא קיים עם העולם החיצון. טלפונים סלולריים אסורים על פי חוק והטלויזיות ומקלטי הרדיו במדינה מיוצרות עם תחנות קבועות מראש המכוונות לערוצים הממלכתיים בשליטת הממשלה. צלחות לווין אינן חוקיות וכמו כן עיתונים זרים. צפון קוריאה אינה מאפשרת לתושביה גישה לאינטרנט, פריווילגיה זו נמצאת בידי מספר מצומצם מאד של פקידי שלטון רמי מעלה. תושבי המדינה למעשה מבודדים לגמרי מכל הנעשה בעולם וכל ידיעה שמגיעה אליהם עוברת סינון וטיהור ע"י המדינה. ערוצי הטלויזיה במדינה מתארים את צפון קוריאה כגן עדן עלי אדמות ואת שאר העולם כמקום קר ואכזר שמתקנא בצפון קוריאה ומעוניין להתנכל לה. באמצע שנות ה-90 סבלה צפון קוריאה ממשבר כלכלי חריף. יותר ממליון צפון קוריאנים מתו ברעב ובמחלות. מראות "אפריקאים" כמו ילדים בעלי בטן תפוחה מרעב היו מראות נפוצים אבל בטלויזיה של פיונגיאנג המשיכו למכור לעמם את חזון גן העדן הצפון קוריאני - זאת בשעה שמתנגדי משטר בצפון קוריאה נלקחים למאסר במחנות ריכוז ויש דיווחים מהימנים על שימוש בתאי גאזים (האחרון שבהם של רשת BBC בשנת 2004) כדי להיפטר מכמויות גדולות של אסירים.

צפון קוריאה ממשיכה לבזבז את כל משאביה הדלים על התעצמות צבאית חסרת תקדים. לרשותם הצבא הסדיר בין הגדולים בעולם, כשלושה מליון חיילים והם מאיימים ללא הרף על שכנתם השלווה והמשגשגת, דרום קוריאה ולאחרונה גם על ארה"ב בצורה ישירה. אתמול ערכה צפון קוריאה ניסוי גרעיני תת קרקעי. במשך חודשים ניסה העולם למנוע את הניסוי הזה שמהווה איום ליציבות האיזור והביא אף מדינה שלווה כמו יפן להתבטאויות קשות שטרם נשמעו ממנה מאז מלחמת העולם השניה. קים יונג איל התעלם כמובן מהאזהרות וביצע את הניסוי על אפו וחמתו של העולם. לאחר שספגה צפון קוריאה ביקורת ממדינות רבות בעולם איימה היום פיונגיאנג על ארה"ב בשיגור טיל גרעיני לכיוונה אם לא יפתר "המשבר", משבר אותו יוצרת צפון קוריאה במשך שנים של התחמשות חסרת תקדים, איום על שכניה והפצת טכנולוגית טילים לכל המרבה במחיר. בראיון לגארדיאן הבריטי אמר משרד החוץ הצפון קוריאני: "אנו זכאים להנחית מכת מנע כנגד ארה"ב בדיוק כפי שארצות הברית חיסלה את עירק. גם לנו אפשרויות משלנו ומכת מנע אינה זכות בלעדית של ארצות הברית".


קריינית חדשות צפון קוריאנית מודיעה בגאווה על הניסוי הגרעיני

הסטנדרטיים השולטים בצפון קוריאה אינם אנושיים וייתכן בהחלט שמדובר במחלת נפש של אדם אחד המחלחלת באמצעות פחד ואימה למטה בשרשרת הפיקוד. עם זאת עלינו להניח שרוב העם הצפון קוריאני מוחזק בן ערובה בידי מספר זעום של אנשי מפתח ושקיימת אפשרות לתקווה עבור העם הצפון קוריאני אם וכאשר יוסר שלטונו של קים יונג איל בכח הזרוע - ולמרות דעתי האישית הגורסת כי "המנהיג היקר" יעדיף להתאבד עם מדינתו ועמו ולהטיל את העולם למלחמה גרעינית "כעונש" על הסתלקותו אין אלא לקוות כי מהלומה טקטית נבונה תמנע זאת ממנו ושגורל צפון קוריאה יהיה כגורל מזרח גרמניה: התאחדות לבבית עם הצד שמעבר לחומה. לילדי צפון קוריאה מזי הרעב מגיע עתיד טוב יותר. עתיד ורוד - לא אדום.