סרטן ההתרגלות של מדינת ישראל

מדי פעם אני אומר שלום לאקטואליה הרציפה, לוקח כמה שעות של שקט מהחדשות, האינטרנט והטיקרים המרצדים על מסכי הטלויזיה, נכנס למכונית, מנקה את הראש ומתחיל לנהוג, לא משנה לאן – העיקר שלא תיגמר הדרך, שלא יהיו פקקים ושאוכל להתעמק קצת במחשבות. אז קורה לי דבר מעניין: המחשבה שלי עוזבת את הרזולוציה של השניות, הדקות והשעות ועוברת לימים, חודשים, שנים ועשורים. ככל שאני מתרחק בנפש ובגוף מהאירועים השוטפים כך רחבה יותר הופכת להיות התפיסה שלי ואז, כמו יצורים קטנים היוצאים ממחבואם רק בחושך, מתחילות להתגלות בפני מגמות ותמורות שדואגות היטב להתחבא ממני כשאני חי חיי רגע, קפוא בין השניות ולא מודע לתמונה הגדולה. כשאני שם, מנסה לבחון את מצבה של ישראל ולשאול עצמי את השאלה כיצד הגענו לפה, אני תמיד מזכיר לעצמי את אותה מגמה ממארת שהבחנתי בה מזמן ושאוכלת בנו כסרטן, מגמה המזכירה לי מאד את ניסוי הקופים, הבננות והמים הצוננים.

בכלוב עם חמישה קופים קבעו בננה על חוט המשתלשל מהתקרה. מתחת לבננה הניחו סולם המאפשר גישה אליה. לא עבר זמן רב ואחד הקופים ניסה לטפס על הסולם כדי להגיע לבננה. לפני שזה הספיק לעשות כן, רוססו כל שאר הקופים במים צוננים. חוויה בלתי נעימה כלל ועיקר. הקוף המטפס נבהל וירד מן הסולם. לאחר מספר שעות אזר אומץ קוף אחר וניסה אף הוא לטפס על הסולם כדי להגיע לבננה. כמובן שגם אז רוססו כל שאר הקופים במתז מים צוננים וגם נסיון זה נכשל. לאחר מספר נוסף של נסיונות למדו הקופים שבכל פעם שאחד מהם ינסה להגיע לבננה יותזו מים צוננים על השאר וכך בכל פעם שהראה אחד הקופים עניין ולו הקל שבקלים בטיפוס על הסולם כדי להגיע לבננה התנפלו עליו שאר הקופים ומנעו ממנו פיזית מלעשות כן.השלב הבא כלל הוצאת אחד הקופים הותיקים והחלפתו בקוף חדש. הקוף החדש לא הכיר את חוק הבננה אותו למדו שאר הקופים, ניסה לטפס על הסולם ולתדהמתו הותקף בכל פעם על ידי שאר דיירי הכלוב עד שנגמל סופית מרצונו לנסות להגיע לבננה. עם הזמן הגדיל הקוף החדש לעשות ואף הצטרף לתקיפתו של קוף חדש עוד יותר שניסה להגיע לבננה, קוף שהוחלף במקומו של ותיק נוסף. וכך, לאט לאט הוחלפו כל הקופים המקוריים שחוו על בשרם את מתזי המים הצוננים בקופים חדשים. בסוף הניסוי שהו בכלוב חמישה קופים שתקפו כל קוף שניסה להגיע לבננה, וזאת מבלי לדעת מהו מקור ההתנהגות המוזרה הזו. מבחינת הקופים, "כך נהגו תמיד" במיקרוקוסמוס של כלובם. לעיתים נדמה לי שכמו הקופים בכלוב, התרגלנו אנו הישראלים למציאות משונה שנכפתה עלינו ואנו מקבלים אותה ללא כל שאלות, מתייחסים אך ורק לסימפטומים המיידים שלה מבלי להבין שביכולתנו לשנותה במחשבה וכח רצון המבדילים אותנו מאותם קופים. כילד קטן בבית הספר, כשמורתי אמרה X, הייתי שואל "למה?" באופן אוטומטי. גישה זו עלתה לי בצרות רבות עם מערכת החינוך שפעלה תמיד לסירוס המחשבה שלי ומשלא הצליחה, שיסתה בי את הורי ועדיין לא יכלה לשנות את טבעי. כשאדם התווה דרך בפני, הלכתי בה מספר צעדים ומיד סטיתי ממנה. הייתכן שישראל היא "ילדה טובה" המקבלת את הנאמר לה ללא שמץ של ספק?

יש באמתחתי דוגמאות רבות (הראויות לפוסטים משלהן) אבל הפעם הייתי רוצה להביא בפניכם את הדוגמא החביבה עלי של סידנרום "ההשלמה עם מכות רצח כתוצאה מעניין בבננה" ממנה סובלים ישראלים ועדיין – מהופטנטים לטמטמת חושים ממארת - מקבלים את המציאות המעוותת כאקסיומה מבלי לדמיין כלל אפשרות של התנגדות לה או שינויה באמצעות מחשבה מחוץ לקופסא או חוסר קונפורמיזם קיצוני ובלתי מתפשר. מין השלמה בהכנעה ברמה של עם ומדינה עם מציאות שבכוחה לגרום לעמים בריאים בנפשם לצאת למלחמת חורמה רצחנית, אבל אותנו משום מה היא משתקת לצייתנות ופטליסטיות שאין לה אח ורע בעולם.

פעם, לפני פסיכוזת מדריד ואוסלו, כאשר לישראל היה כושר הרתעה והערבים לא חלמו על הכנסת שני מליון יהודים למקלטים למשך חודש והישארות בחיים על מנת להתפאר בכך, היינו נזעקים ומזועזעים כל אימת שיהודי נרצח על רקע לאומני. כל קרבן היה מקבל כותרת ראשית בעיתונים ובתודעתנו הקולקטיבית היה ברור לנו שאין דבר זה ייתכן, רצח ישראלי אינו אפשרי ולא יעבור בשתיקה. פעם, כשאריאל שרון היה בכושר ריצה, היינו יוצאים לפעולות תגמול שהיו משתקות את האויב וגורמות לו להבין שפגיעה באזרחים הוא מציאות שישראל אינה מוכנה לקבל - בכל מחיר - גם במחיר של פגיעה כואבת באזרחי האויב, וזה עבד. מול תת המוסר האיסלמי עמדה ישראל נחושה ודיברה עם הערבים בשפתם שלהם – גמול. עין תחת עין, יד תחת יד. מטבע הלשון הברברית אותם מדברים ערבים כשפת אם. הדבר שאפשר זאת היה תודעה הכרתית ברמת העם והמדינה כי לא תיתכן פגיעה באזרחי ישראל. ישראל לא תרשה זאת ותעשה הכל כדי למנוע זאת וכדי ללמד את האויב לקח. כל שהאויב היה צריך לעשות על מנת לשמור על אזרחיו הוא להימנע מפגיעה באזרחי ישראל – דבר זה אמנם היה קשה לאנשי הפאדאיון – אבל משלח יד רצחני זה היה רחוק מלהיות משרה מלאה. הם היו גם חקלאים, סוחרים, בעלי מלאכה ואנשי משפחה והאיום הפיזי על משפחותיהם גרם להם להבין שפגיעה באזרחים ישראלים תמיט אסון על כפריהם ומשפחותיהם. מאזן אימה זה עבד לרוב. בעזרת הגיון פשוט ותודעה הלאומית הגורסת שאזרחינו לא יפגעו ויהי מה, שמרה ישראל על בטחון אזרחיה מפני טרור נקודתי במשך ארבעה עשורים ולא נתנה לו להפוך ממפגע ארעי המתרחש לעיתים רחוקות לנורמה מקובלת ורציפה כמקובל היום. ההבנה שאיש לא חלק עליה שראתה בחיי אזרחי ישראל כקודמים לזכותם של אזרחים ערביים להתקיים בשלום הגנה עלינו בים סוער של רצחנות מזרח תיכונית.

מנתונים אותם מסר לפני שנתיים ראש השב"כ דאז אבי דיכטר עולה כי משנת 2000 ועד אוגוסט 2004 נפגעו 11,356 איש מפיגועי טרור, מהם נהרגו 1,121 וזאת בתקופה של ארבע שנים בלבד. לשם השוואה, בתקופה של 53 השנים שבין 1947 ל-2000 נפגעו בפעולות טרור 4,319 אזרחים בלבד וזה כולל בתוכו את פיגועי אוסלו הרצחניים של שנות ה-90. הנתונים האלו מדהימים בחומרתם. ב-53 השנים הראשונות לקיום המדינה נפגעו מטרור בממוצע 81 אנשים בכל שנה. החל משנת 2000 ועד אוגוסט 2004, נפגעו בממוצע 2,839 אנשים מטרור בכל שנה. זוהי עליה בלתי נתפסת של 3,504 אחוזים בכמות הנפגעים לשנה מהתקופה שלפני שנת 2000.

היום, הרוגי הטרור כבר לא זוכים לכותרות ראשיות. אין אנו מזועזעים יותר ממותו של ישראלי זה או אחר מכדורי מרצחים, מפיצוץ מטעני חבלה, או מפיגועי התאבדות בבטנה הרכה של ישראלי. במחדלנו שלנו התרגלנו למוות, להרג ולנפגעים ואנו עומדים חסרי אונים ומשותקים כנגדו ולמעשה מקבלים אותו החלק בלתי נפרד מחיינו (זוכרים את הג'ינגל הפטליסטי עלוב הנפש של פיקוד העורף: "ערכות מגן, זה חלק מהחיים"). ההכרה שהרג ישראלים בטרור רצחני היא דבר שהמדינה תחזיר את המפתחות לפני שתסכים תקבל עברה מהעולם והוחלפה בייאוש, חוסר אונים וקיצונות שמאלנית לוקה בטירוף של שנאה עצמית שבמצוקתה מחפשת בעצמה את האשם למצב.

"מה יגידו הגויים?"

בדיוק כפי שמייללת האימרה האידישאית המפורסמת הזו - פוחדים אנו פחד מוות מתגובותיהן הדיפלומטיות של מדינות אירופאיות אשר בעצמן ביצעו בעבר והיו מבצעות גם היום רצח עם באויב כתגובה על מה שעובר על ישראל, טיפחנו מוסר אובדני המונע מאיתנו להגיב על רחצנות הטרור האיסלמי שנחתה עלינו באפקטיביות – שכן אויבנו הסוגדים למוות ולאלילי הרצח אינם רואים בחיי אדם, גם בשלהם, כדבר בעל ערך ולכן כח סבלם גדול לאין שיעור משלנו. כדי להיות אפקטיביים במלחמה נגדם עלינו להיות אכזריים ברמות שטרם הכרנו. הססנות – מוסריות – ערכיות – טוהר נשק אל מול נחיתות מוסרית תת-אנושית מהצד השני מביאים לכך שהאויב המשולהב הורג בנו באלפים, זורע אימה ברחובותנו ואינו חש כלל בכאב כאשר אנו הורגים בו בזהירות כירורגית. עוד יש לציין שכאשר אנו מושכים את מלחמת ההססנות כנגד הפלסטינים על פני שנים ארוכות, מדינת ישראל היא זו המואשמת ברצח עם ופשעים כנגד האנושות - בדרך כלל ע"י אותן מדינות שטבחו בעשרות אלפי אזרחי אויב בשם הקולוניאליזם או הדיקטטורה הצבאית ומעולם לא בשם ההישרדות. (ע"ע בלגיה-קונגו, צרפת-אלג'יר, סוריה-העיר חאמה).

עלינו ללמוד משכננו למזרח לשעבר כיצד גודעים עץ רעל בעודו שתיל. בעקבות תסיסה פלסטינית בירדן ונסיון כושל להתנקש בחייו של המלך חוסיין חשש זה ליציבות ארצו ובספטמבר 1970 טבח במספר מצומצם של אלפי פלסטינים בתקופה של שבועיים שנודעה לאחר מכן בשם "ספטמבר השחור" (ואף יצרה ארגון טרור חדש בשם זה). אש"ף וגורמים פלסטינים שאיימו על הממלכה ההאשמית גורשו בבושת מירדן "ותשקוט ירדן 40 שנה". המלך חוסיין היה מוכן לספוג את מכת יחסי הציבור כדי להבטיח לארצו שקט. הוא עשה את הדבר הנכון לאורך זמן, מה שחייב לעשות את המכוער והמאד לא פופולרי בזמן הקצר. המלך החכם ידע היטב ממה בדיוק הוא מנסה להימנע.

רחמנותה ומוסריותה של מדינת ישראל הינם אשליה מרה. כשאנו בוחנים את השורה התחתונה, מוסריותנו רצחנית ואכזרית: במקום לסיים את האינתיפאדה במספר קטן של מאות הרוגים פלסטינים בתוך ימים העדפנו להגיב בכוחות מוחלשים, "מוסריים", ובכך לחזק את האויב, את אורך רוחו ואת יכולותיו הצבאיות – וכל זאת כדי להמנע ממכה יחידה שתסיים את הטירוף הפלסטיני. התוצאות לא איחרו לבוא. ישראל המבועתת נכנעה לאלימות והחלה בתהליך אוסלו הרצחני בו הובאו תשתיות טרור לשטחים והפלסטינים קיבלו בפעם הראשונה את מנת הסם הלאומני האופורי שלהם, סם אליו הם יתמכרו במהירות ויגיעו לתובנה האסטרטגית: עם ישראל אין צורך לדבר – עם ישראל לא חותמים על הסכם קבע – בישראל נלחמים בשלבים. כאשר הניחה ישות הטרור הפלסטינית את כף רגלה בעזה היה זה כבר מאוחר מדי. זו הכניסה את רגלה בדלת בחזקה, היכתה שורש במהירות, חדרה לגדה המערבית ולמחנות הפליטים שם וגמרה אומר לעולם לא לסגות לאחור. מעזה, מג'נין, משכם ומרמאללה יצאו פיגועים קטלניים מסוג חדש שטרם היכרנו, מתאבדים חמושים בחגורות נפץ עמוסות כדורי מתכת ומסמרים שזרעו הרג והרס בישראל בעוצמה שאנשי הפאדאיון של שנות ה-50 יכלו רק לחלום עליה. הסכם הכניעה אוסלו התגלה במלוא מערומיו ואפילו מצדדיו הגדולים ראו והודו באמת, מי בפומבי ומי בסתר. שנים לאחר מכן ברח צבא ההגנה לישראל מעזה, מפנה את מתנחלי גוש קטיף ומשאיר שם ישות טרוריסטית מתחמשת, שיכורה מתחושות ניצחון ומכריזה קבל עם ועדה על השמדת ישראל כמטרה עילאית ושחרור כל "אדמות הווקף" מהכובש הציוני. כצפוי, גם לאחר בריחתו של צה"ל מעזה, רודפות אותנו רקטות הקסאם הנוחתות על ראשיהם של ישובי ישראל העוטפים את עזה. התשתיות הצבאיות הן היחידות המפותחות "בפלסטין המשוחררת" של רצועת עזה, כהכנה להמשך המאבק.

ישראל, כאשה מוכה, התרגלה למהלומות. אין היא רואה יותר בהתקפות טילים על אזרחיה כסיבה לטיפול שורש בבעיה – היא חוששת ממעצמות העל CNN, ו-BBC ומתגובתן לטיפול שכזה. כל אדם בר דעת יסכים שאין מדינה ריבונית בעולם שתסכים לירי טילים בלתי פוסק על אזרחיה, בוודאי לא משטח אותו החזירה לאויב בציפיה לשלום. אבל ישראל אינה נוהגת בהיגיון. מדוע? כי ישראל הורגלה בעל כרחה לנורמה מסויימת של רצח ואלימות ואינה מסוגלת אפילו לגייס את כוחות הנפש כדי לדמיין מצב נורמלי בו אפשר אחרת. ישראל מעדיפה שיפלו טילים על אזרחיה מאשר להתמודד עם דעת קהל עויינת כאשר זו תפעל באלימות הדרושה להפסקת הירי, דעת קהל העויינת אותנו בכל מקרה מבלי קשר למה נעשה.

ימים לאחר שנחטף החייל גלעד שליט ע"י ארגון הטרור העזתי חמאס ומטר הקסאמים שהמטיר על שדרות וסביבתה, לאחר הריגת שמונה חיילים וחטיפת שניים נוספים ע"י החיזבאללה ותוך כדי מבול הטילים הניתך עלינו מלבנון והורג באזרחנו - נתן ראש הממשלת אהוד אולמרט ביטוי נוסף למחלת הנפש הממארת האוחזת במדינת ישראל והנהגתה ודיבר על צעדו הבא: נסיגה חד צדדית משטחים בגדה המערבית. אחד ממפקדי גדודי אל אקצה בשכם, אבו נאסר מעודד מאד מהמצב. הוא אינו מסתפק כמובן בבריחה ישראלית מחלקים מהגדה שלא תכלול את השפלת האויב הציוני. השבוע הוא אמר את הדברים הבאים: "אחינו (חיזבאללה) המחישו את שהרגשנו בשנים האחרונות: ישראל מתפרקת. אם נכה במשת"פים ונספוג את מכת האש הראשונה נגרש את צה"ל מהגדה. בפעם הבאה אירן תהיה בתמונה עם טילים על תל אביב ויהיה קל יותר". אל מול ישראל מוכת ההלם שאינה מסוגלת לכפור במציאות שנכפתה עליה, עולים הכוחות האפלים של העולם האיסלמופאשיסטי המתעורר. הרטוריקה האירנית מתחזקת, איומי מלחמה מגיעים מכיוון דמשק ("אהלן וסהלן למלחמה עם ישראל", כפי שאמר שר החוץ הסורי) ועולם הג'יהאד נרגש ונרעש מחטיבת חי"ר אירנית שכוחה של ישראל כשל מולה עד כדי חתימה על הסכם משפיל של הפסקת אש שלא הביא לשום יעד מבחינת ישראל - החטופים עדיין מוחזקים בידי האויב שחזר לגבול הצפון, מעודד, מחומש ומצפה בקוצר רוח לסיבוב השני.

"תותחני אל אקצה" בגדה מכינים כבר את המפות עם הקואורדינטות של תל אביב – אבל אין דבר – אנו עם חזק ומוסרי – כשהטילים ינחתו על כיכר רבין, טרמינל 3 של נתב"ג וחוף מציצים, אזי נוכיח שוב לעולם את חוסננו האמיתי – אנו נתרגל.