על עקרבים, צפרדעים ופי התהום

כשחזר ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין מפגישתו עם "הֶר היטלר" בשלהי ספטמבר 1938 הוא היה מעודד. ברידתו מהמטוס הוא נופף בפיסת נייר שהתקראה בשם "הסכם מינכן" עליה התנוססה חתימתו של הפיהרר ואשר הבטיחה את השלום באירופה לשנים הבאות. התשלום עבור השלום היה הסכמתה בשתיקה של בריטניה לסיפוח חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה ע"י גרמניה הנאצית. ברידתו מהמטוס אמר נוויל צ'מברליין הנלהב את המילים הבאות "ידידי הטובים, בפעם השניה בהסטוריה שלנו, חוזר ראש ממשלה בריטי מגרמניה ומביא באמתחתו שלום בכבוד, אני מאמין ששלום זה הוא שלום לדורות". רבים בבריטניה ובעולם, ביניהם בית המלוכה הבריטי, האפיפיור פיוס ה-11, הממשל האמריקאי של רוזוולט והנהגת אירלנד וקנדה הריעו לצ'מברליין שלדעת הרוב מנע במעשיו את המלחמה הבאה באירופה והבטיח שלום למרות התעצמותה הצבאית ודרישותיה של האימפריה הנאצית למזרח.

בפסטיבל השלום צפה בדאגה מנהיג דגול שעוד יטביע את חותמו, וינסטון צ'רצ'יל. הוא וקומץ אחרים לא חסכו את ביקורתם מצ'מברליין ומההסכם אותו הביא. את נייר ההסכם בו נופף ברידתו מהמטוס כינו צ'רציל ותומכיו Peace of paper, משחק מילים בין Peace (שלום) ו-Piece (חתיכה), או בתרגום סמנטי, "שלום של (חתיכת) נייר" שאינו שווה את הדיו בו הוא כתוב. צדקתם לא איחרה להוכיח עצמה.

במרץ 1939, תוך הפרה גסה של הסכם "שלום לדורות", כבש צבא גרמניה הנאצית את שאר חלקי צ'כוסלובקיה וחצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה בפלישת גרמניה לפולין. במאי 1940 התפטר צ'מברליין מראשות הממשלה לאחר כישלון הבריטי לכבוש את צפון נורווגיה כתגובה לכיבוש דרומה ע"י הגרמנים והתפשטות הכיבוש הנאצי להולנד, בלגיה וצרפת. צ'מברליין סירב לעזוב את הממשלה והתגלגל לתפקידים טקסיים נטולי סמכות אמיתית. גופו ובריאותו הדרדרו עם מצבו הפוליטי והוא נפטר מסרטן בנובמבר 1940. ברבות הימים נקשר שמו של צ'מברליין למדיניות פיוס הרסנית כלפי רודנים אלימים ולתוצאות האיומות אותן עלולה להמיט מדיניות שכזו.

התרבות האנושית יצרה יקום מקביל של דימויים ומשלים כדי לדמות כמעט כל סיטואציה בעולמם של בני האדם. פרשת צ'מברליין, השלום האירופאי לדורות, והיטלר מעלים באוב את המשל הישן והטוב על העקרב והצפרדע: היה היה עקרב שביקש לחצות נהר. העקרב לא ידע לשחות ולכן ביקש מצפרדע שעברה במקום לשאת אותו על גבה ולהעבירו בבטחה לגדה השניה. "איני בטוחה" אמרה הצפרדע, "אתה עלול לעקוץ אותי באמצע הנהר ואז אטבע". העקרב הביט בה ואמר "אין הדבר הגיוני, שהרי אם אעקוץ אותך אטבע בעצמי". חשבה הצפרדע לרגע, ראתה את ההגיון בדברי העקרב והסכימה לקחתו. עלה העקרב על גב הצפרדע וזו החלה בדרכה בשחיה לגדת הנהר שממול. כשהגיעה הצפרדע לאמצע הנהר הניף העקרב את עקצו ונעצו בחוזקה בראשה של הצפרדע. בכוחותיה האחרונים כשהיא נאבקת בשיתוק ההולך ופושט בגופה זעקה הצפרדע לעקרב "מה עשית? עכשיו שנינו נטבע! מדוע עקצת אותי?". ובעודו שוקע במים בעקבות הצפרדע ענה העקרב: "אני עקרב. זה מה שאני עושה, זהו טבעי".

הצפרדע האומללה היא קרבן שלא לגמרי באשמתה, שכן הובטח לה כי תעבור את הנהר בשלום. הגיונה הבריא אישר כי אכן תגיע לגדה השניה בבטחה ושום דבר מדברי העקרב לא יכול היה לנבא את בגידתו הממשמשת. בבואנו לשפוט את הצפרדע סביר לומר שבמקרה הגרוע, נהגה היא בתמימות יתר. אולם כיצד היתה דעתנו עליה משתנה לו היתה עושה הצפרדע כרצון העקרב למרות הצהרה מפורשת ממנו שזו לא תגיע לגדה השניה בשלום? אילו היתה לוקחת אותו על גבה עם הבטחה ממנו לעוקצה באמצע הדרך? במקרה כזה היינו רשאים ובצדק לחשוד בנטיות אובדניות מצידה של הצפרדע, איבוד יכולת שיפוט או מחלת נפש.

נוויל צ'מברליין הינו דוגמא טובה לצפרדע תמימה. היטלר הבטיח שלום במחיר בו יכלה בריטניה לעמוד וצ'מברליין קנה את הסיפור. מלבד עוקצו של היטלר, דהיינו כוחו הצבאי ההולך ומתעצם, לא היה לצ'מברליין שום רמז מפורש שיגרום לו לפקפק באמינותו של הפיהרר. צ'מברליין "העלה את היטלר על גבו", וחצי שנה מאוחר יותר הוא נעקץ ולמד על אופיו האמיתי של שותפו לפנטזיית "שלום הדורות". לו חלק היטלר את כוונותיו האמיתיות עם צ'מברליין ב-1938, היה זה נמנע בוודאות מוחלטת מכל הסכם עמו - בזאת אין כל ספק. להגנתו של צ'מברליין ניתן לומר שרק קומץ מתי מעט באותה תקופה השכיל לראות מבעד להבטחותיו התמימות של היטלר וזיהה ואת הסכנה הממשמשת ובאה.

המאה ה-21: ציר העקרב האיסלמופאשיסטי.

כמעט שבעים שנה לאחר בגידת העקרב ההיטלראי ותופת הגיהנום שהביא על עשרות מליונים, נלחמת מדינתם של ניצולי אותו עקרב על חייה מול קואליציה חדשה/ישנה של עקרבים איסלמיים ממזרח, דרום וצפון. רק שהיום, בניגוד לעקרב הנאצי של שנת 1938 שעוד ביקש להטעות ולהסתיר את כוונותיו עד לשעת הכושר, מצהיר העקרב בן ימינו על כוונותיו הרצחניות בגלוי, ללא כל נסיון להסתירן.

מדינת ישראל נמצאת במלחמה אמיתית מול מדינות וארגוני הציר האיסלמופאשיסטי: אירן, סוריה, חיזבאללה, ופלסטין. המלחמה אינה סובבת סביב סוגיות טקטיות מקומיות כמו חטופים, אסירים, או הסיכסוך הישראל-פלסטיני כפי שמדינות הציר מבקשות מדי פעם לשווק לעולם. המאבק בין מדינות הציר האיסלמופאשיסטי לישראל נסוב סביב עובדת קיומה של מדינת ישראל לנוכח סירובן הבלתי מתפשר של מדינות הציר להכיר בזכותה לקיום שכזה, לא בגבולות 67, לא בגבולות 48, לא במזרח התיכון, ולא בכל מקום אחר בעולם. חוסר הרצון להכיר בישראל הוא למעשה אנטישמיות דור רביעי, סוג של אנטישמיות אולטרא-מודרנית הנפוצה מאד בעולם האיסלמי ובאירופה והרואה בישראל ובציונות כמייצגות את היהדות העכשווית, בה יש להילחם. שימוש באנטישמיות דור רביעי חיונית להישרדותו של כל משטר איסלמי בו סובלת האוכלוסיה המקומית דיכוי, עוני וחוסר תקווה. השימוש באויב חיצוני הוא סוד קיומו של הדיקטטור ואכן, כל מדינות הציר הן דיקטטורות צבאיות למעט לבנון, אבל זו למעשה מדינת רפאים הנשלטת הלכה למעשה ע"י החיזבאללה, ארגון טרור המושפע וממומן ע"י אירן, ומחזיק בזרוע מדינית לבנונית.

אירן

פעם ידידת ישראל, וכיום אומה איסלמית מיליטריסטית של למעלה משבעים מליון איש העוסקת באובססיביות חסרת כל פרופורציה בהכחשת השואה והעלתו באוב של חזון הכחדת היהודים בצורתם החדשה: מדינת ישראל. עיסוקו האובססיבי המוזר לכאורה של נשיאה החדש מחמוד אחמדיניג'אד בהכחשת השואה ובעיית היהדות העולמית מזכירה, ולא במקרה, צורר אחר מהעבר, אדולף היטלר ואת המנוע הרקטי עליו רכב בדרכו לשלטון: ליבוי השנאה ליהודים. אחמדיניג'אד, רודף הכח והשררה, עסוק בימים אלו בפיתוחו ושיווקו של רעיון "הרייך האיסלמופאשיסטי" הגרעיני הראשון לעמו. הוא עובר מעיר לעיר וממדינה למדינה, עורך כנסים עם שמות כמו "העולם ללא ציונות" או מארגן סמינרים בינלאומיים של מכחישי שואה במסווה של "חיפוש האמת". בתרגום לשנים של המאה ה-20 ובהשוואה לגרמניה, אירן נמצאת "באמצע שנות השלושים" בה הונחו יסודות דעת הקהל להשמדת היהדות, הזילות בחיי היהודי, ביטול זכותו הטבעית להתקיים והפיכתו לתת אדם הראוי להשמדה למען עולם טוב ויפה יותר. אחמדיניג'אד למד היטב את סוד אהבתם של תושבי גרמניה לפיהרר. שינאת היהודי והמיליטריסטיות הנאצית הזניקה את היטלר לשיאים חדשים של פופלריות ואחמדיניג'אד רוצה בדיוק את אותו הדבר. זהו ההסבר היחיד מדוע מנהיג מדינה שאינה גובלת בישראל ואינה מסוכסכת עמה בכל צורה גשמית כלשהי מקדיש את מרבית זמנו בהכפשת הציונות, אנטישמיות והכחשת השואה במקום לטפל בענייני מדינתו. אחמדיניג'אד מניח את היסודות התעמולתיים שהניח היטלר בזמנו.

סוריה

דיקטטורה צבאית על פי חוק ולמעשה, מדינה בעלת משטר זהה לזה של צפון קוריאה, בה עוברת משרת הנשיא מאב לבן. זכויות האדם בסוריה עלובות אפילו יותר מבאירן - כל המתרחש בסוריה הוא סוד מדינה ורציחות מתנגדי שלטון, דבר הנעשה על בסיס יומי מוסתר מהעולם, לא תמיד בהצלחה (ע"ע הטבח בחמה). כבכול דיקטטורה, אין לאזרחי סוריה זכות חופשית לביטוי או להבעת התנגדות לקו הרשמי של השליט. זוהי בדיוק הסיבה מדוע סוריה זקוקה נואשות לאויב חיצוני מר על מנת להטות את זעם אזרחיה מנשיאם בן המיעוט העלאווי. ממש כמו בספר 1984, מתאימה ישראל באופן מושלם לתפקיד האויב "גולדשטיין". כדי להביע שנאתה לישראל וכדי לזכות באהדת עמה חסר הזכויות, סוריה שבעברה העניקה ברצון מקלט וחסות לפושעי מלחמה נאצים שנמלטו מאירופה, מארחת כיום את מפקדות החמאס, הג'יהאד האיסלמי ועוד שאריות של ארגוני מחבלים פלסטינים שצצו לאורך שנות קיום מדינת ישראל. שליט סוריה, בשאר אסד, רופא עיניים בהשכלתו נזרק אל כס השלטון בעקבות מות אביו בשנת 2000. הוא לא היה הבחירה הראשונה של אביו ואת נשיאותו הוא חייב במידה רבה לאחיו שנהרג בתאונת דרכים.

למרות הצהרותיו על נסיונות להגיע לשלום עם ישראל בתחילת דרכו, שונא אסד הבן את ישראל שנאה אישית, אנטישמית יוקדת, שאינה יודעת גבולות ומאפילה אפילו על שנאתו של אביו. אסד מתקשה להסתיר את את דיעותיו האנטישמיות גם כשהוא מסוקר במצלמות מערביות. בשיחה עם האפיפיות יוחנן פאולוס בשנת 2001 העלה אסד לדיון העלילה הישנה בדבר רצח ישו ע"י היהודים ואף הוסיף עלילה חדשה משלו העוסקת במעורבותם של היהודים בנסיון לרצח הנביא מוחמד: "היהודים, שעינו את ראשוני הנוצרים, הם שמענים כעת את בני העם הפלסטיני... היהודים פועלים להרג העקרונות בהן דוגלות שלוש הדתות הגדולות, בדיוק כפי שהרגו את ישו הנוצרי, וניסו להרוג את הנביא מוחמד". אסד הצטרף גם לשורות מזלזלי השואה בראיון לרשת טלויזיה אמריקאית ב-2006: "היה טבח נגד היהודים במלחמת העולם השנייה. כמה נהרגו אני לא יודע ואיזה סוג של טבח, האם ביריות או גאז, אנחנו לא יודעים. אני לא מומחה ולא עשיתי מחקר בנושא. היה טבח נגד יהודים ונגד אחרים... מה שקורה בפלסטין זה אותו דבר. אנחנו לא חיינו באירופה בזמן ההוא. מה שקורה בפלסטין משפיע עלינו בצורה ישירה. לא המספר חשוב אלא העיקרון. מאה אלף נהרגו בעשור האחרון בפלסטין. לא חשוב אם מאה אלף או מיליון אלא העיקרון".

אסד הצעיר וחסר הנסיון מעריץ את השייח נסראללה, מנהיג החיזבאללה ורואה בו דמות אב ומחנך. הוא אינו רואה בחמאס, בג'יהאד או בחיזבאללה ארגוני טרור ונאבק מזה שנים באמצעות נציגיו באו"ם על קביעת וועדות שיגדירו מהו טרור ומיהו טרוריסט, כאשר הכוונה כמובן היא להגדיר את ישראל כיישות טרוריסטית ואת ארגוני הטרור הפלסטינים כלוחמי חופש לגיטימיים. סוריה גם משתוקקת להחזיק שוב ברמת הגולן, שנכבשה ממנה במלחמת ששת הימים. תבוסתה של סוריה במלחמה זו וכשלונה להחזיר לעצמה את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים הם עלבון צורב לסוריה ובית אסד.

בניגוד לאביו ב-1991, תמך אסד הבן בסדאם חוסיין בזמן מלחמת המפרץ השניה ולאחרונה ושותף עם איראן בנסיונות להפוך את עירק לתוהו בבוהו עבור האמריקאים ע"י מתן מעבר חופשי ללוחמים ונשק המיועדים להילחם בהם ולטבוח באזרחים. שמה של סוריה נקשר גם בחשד לקבלת והסתרת הנשק הלא קונבנציונלי של עירק על מנת להביך את ארצות הברית. סוריה ואירן אף חתמו לאחרונה על ברית הגנה ביניהן כהכנה למלחמה הפיזית בישראל.

ארגון החיזבאללה

ארגון חיזבאללה הוא למעשה אוגדה צבאית תחת פיקוד אירני המורכבת מחי"ר ,ארטילריה, מתאבדים וממערך בעלי מקצוע טכניים. בנוסף, לחיזבאללה זרוע מדינית אשר משתלבת בחיים הפוליטיים בלבנון, זרועות תעמולה טלויזיוניות ורדיופוניות ומערך סעד בו עושה הארגון שימוש למטרות גיוס כח אדם וקניית תמיכה מקומית, בדומה לחמאס בעזה. כארגון שיעי קיצוני השואב את תמיכתו, השראתו והוראותיו מאירן, חיזבאללה רואה בישראל, היהדות והציונות אויב אבסולוטי אותו יש להביס בכל מחיר. הרטוריקה של מנהיג החיזבאללה, השייח חסן נסראללה ארסית ותוקפנית במיוחד והשנאה הנוטפת ממנו מזכירה במעט את חמתו היוקדת של יוזף גבלס. כמו כדי להביע את שנאתם, אנשי חיזבאללה מצדיעים במועל יד נאצי, צועדים בצעידת ברווז, נשבעים להשמדת ישראל בכל אמצעי, וכל שפת גופם אומרת קיצונות רצחנית, אבסולוטית וחסרת פשרות.

במהלך ששת השנים שחלפו מאז נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי עסק ארגון החיזבאללה בהכנות למלחמה כוללת בישראל. דבר תמוה בהתחשב בעובדה שישראל נסוגה מלבנון ולא איימה לשוב לשם. בעזרת אירן הצטייד ארגון החיזבאללה במיטב הנשק: רקטות לטווח ארוך, מערכות נשק מהמתקדמות בעולם לפגיעה בכלי שיט, ועוד הפתעות שטרם נחשפנו להן.


פלסטין (חמאס, ג'יהאד איסלמי)

הפלסטינים נלחמו בישראל מאז הקמתה, ויש אומרים עוד לפני הקמתה (את פרעות 1929 מישהו זוכר?). בכל דרך פעולתם של הפלסטינים, דרך כל מנהיגיהם, ממשלותיהם, רשויותיהם שמרו הפלסטנים על עיקרון אחד פשוט ונסתר מתוך ראייה ארוכת טווח - עיקרון ה-"לא" הנצחי להסכם עם ישראל שישאיר את מדינת ישראל על תילה. אתם מוזמנים לקרוא מחדש את המשפט הקודם ולחשוב לכמה דקות ה-"לאו" הפלסטיני הנצחי פירושו הוא שהפלסטינים לעולם לא יסכימו ולעולם לא יחתמו על הסכם המסיים את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כל עוד ישראל זוכה לשמור על סטטוס של מדינה עצמאית. הם ישתמשו במגוון רחב של אמתלות כדי לחמוק מהסכם מצד אחד ולהאשים את ישראל בחוסר הסכם מצד שני. הראייה ארוכת הטווח של הפלסטינים היא הציפיה ליום בו מלחמה איזורית תטרוף את הקלפים במזרח התיכון וישראל תספוג מפלה צבאית גורפת. זו הסיבה מדוע הפלסטינים מתעקשים לא רק על מדינה פלסטינית ריבונית בגבולות 67, אלא גם על חזרת מליוני פליטים פלסטינים עוינים אל תוך שטחי 48 בישראל וקבלת זכות הצבעה, שכמובן בשיתוף עם ערביי ישראל תאפשר להם להפיל את השלטון בישראל בצורה דמוקרטית כעבור מספר לא גדול של שנים. ישראל כמובן אינה יכולה להסכים לזאת, דמוקרטיה אינה אמצעי התאבדות והפלסטינים יודעים זאת היטב ולכן ממשיכים להתעקש על זכות שיבה מלאה כולל זכות בחירה, תוך סירוב לחתום על הסכם שלא כולל זאת, ותוך ניצול "המבוי הסתום" במשא ומתן (באשמת ישראל כמובן) כאמתלה ללוחמת טרור וטילים כנגד ערי ואזרחי ישראל.

השמאל הקיצוני בישראל מאז ומעולם השלה את עצמו ששטחי 1967 העלובים יספקו את העם הפלסטיני. זוהי הלצה עצובה. משפחה בעלת תשע נפשות היא דבר נפוץ בחברה הפלסטינים והם מבינים היטב ש-20 או 30 שנה בעזה הצפופה או בגדה המערבית הקטנה יביאו אותם להתפוצצות אוכלוסין, וזאת עוד מבלי להזכיר את העובדה שאין כל רצף גיאוגרפי בין עזה וגדה המערבית. אנו חייבים להשמיע את מה שהיושר האינטלקטואלי מחייב לומר: שום מדינה ריבונית לא יכולה לשגשג כשהיא מוגבלת לשטחי הגדה המערבית ועזה בלבד. גם אותנו שטח קטן זה לא היה מספק. גם אנו היינו רוצים יותר.

לפלסטינים נוח אם כך לשמור על הסטטוס קוו של הלחימה בישראל, אי חתימת כל הסכם עמה, ודחיפתה לפעולות חד צדדיות שאינן מחייבות את הפלסטינים ולו לאדיבות הבסיסית ביותר. פעולות חד צדדיות אלו הכוללות בדרך כלל נסיגה משטחיהם, מתפרשות אצל הפלסטינים כחולשה ישראלית וניצחון הכושר העמידה הפלסטיני ומעודדות אותם להמשיך ולהיאבק. הם מאמינים באמת ובתמים שיום יבוא והם יוכלו לקבל את כל שטחי פלסטין ההיסטורית בחזרה. הם באמת מאמינים שיום בהיר אחד יקום העולם האיסלמי ויכה בכובש הציוני עד שזה יעלם. זוהי אינה קלישאה. ועד שיגיע היום ההוא, הם מוכנים בהחלט להמשיך ולחיות במיץ של הזבל בו חיו מאז ומתמיד. הם מורגלים לכך, מחושלים ומוטרפים כאחד מכמעט ארבעים שנה של כיבוש ישראלי ומשנאה יוקדת, הם ממשיכים להתנגד, לסרב להכיר, לסרב לדון, לסרב לחתום ולקוות.

מאז נסיגת הצבא הישראלי מעזה ובחירתו של ארגון החמאס לראשות הממשלה הפלסטינים אינם מתאמצים אפילו להראות עניין בהסכם שעליו ברור שישראל לא תחתום. במקום זה, עובדים הפלסטינים במרץ על שיקום היכולת הצבאית שלהם. חומרי נפץ, רקטות, נשק נגד טנקים, רובים ותחמושת זורמים לרצועה באין מפריע והפלסטינים עמלים ושוקדים על שיפור יכולתם הצבאית ולמעשה מתכוננים למלחמה.

ושוב כמו בלבנון אנו עדים לנסיגה ישראלית ומצד שני להכנה ערבית קדחתנית למלחמה כוללת בשטח "ששוחרר", האם אתם מתחילים להבחין בתבנית? מדוע מתכוננים החיזבאללה בלבנון והפלסטינים בעזה למלחמה כאשר נסוגה ישראל משטחם ללא כל כוונה לחזור? מדוע להתכונן לקרב כאשר הכובש הסתלק מהשטח ואינו מתכנן חזרה?

שעת העקרב

את התשובות קיבלנו ביום בו נחטף גלעד שליט ותשובה נוספת לא איחרה לבוא ביום בו הרעיש החיזבאללה את גזרת הצפון, הרג שמונה חיילים וחטף את החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. בפקודת טהרן, הוחלט להביא את ישראל למערכה צבאית בלבנון, מול החיזבאללה ולחזית נוספת בעזה מול כוחות החמאס. אל לכם לטעות בכוונות האמיתיות של אלו מולם אנו מנהלים כעת את השלב הראשון של מלחמה החורמה. אין לאסירים הפלסטינים או לאסירי החיזבאללה כל קשר למתקפה הפולשנית אותה החלו שני צבאות הטרור הנ"ל. הריגת שמונה חיילי צה"ל בצפון אינה מבצע צבאי אליו מתכוננים במשך חמש שנות הפוגה, שנים בהם עדיין היו לחיזבאללה אסירים בישראל. גם לפלסטינים אין כל מיוחד בתזמון הזה בכל הקשור לאסיריהם היושבים שנים ארוכות בכלא. מדוע אם כך, דווקא עכשיו? ומה המטרה האמיתית של חטיפות החיילים והפגזת העורף הישראלי במאות טילים?

מטרת הישות האיסלמופאשיסטית היא לגרור את ישראל למלחמה בכמה חזיתות ובשלבים. בשלב הראשון תתרכז ישראל בעזה ובלבנון. החיזבאללה יחזיק מעמד כל עוד ישראל תוקפת מהאוויר וישראל תיאלץ להחדיר כוחות קרקע ולהסתבך שוב בבוץ הלבנוני. בד בבד תתפוצץ רצועת עזה באלימות רצחנית של ירי קאסמים, מטענים והתססת האוכלוסיה האזרחית. הגדה היא השלב הבא ותובער בשלבים בין השאר ע"י הוצאת פיגועים משם כנגד מטרות ישראליות.

בשלב השני תתחמם גזרת רמת הגולן ע"י הסורים שכבר דיברו בשבוע שעבר באופן תמוה על אפשרות לביצוע פעולה צבאית שם. הסורים תומכים בחיזבאללה, מעבירים לו נשק ומשמשים למעשה כצינור המקשר בין טהרן ובין החיזבאללה. בשלב מסויים תותקף ישראל בהצלחה ע"י נשק מתוחכם: טיל לטווח ארוך מתוצרת אירנית בעל ראש נפץ של מאות קילוגרמים, דבר שיאלץ את ישראל להגיב ולנסות לנטרל את הצינור האירני-סורי-לבנוני. פגיעה כזו בסוריה תגרור כמובן תגובה צבאית סורית ותפעיל את ברית ההגנה הסורית-אירנית. זו הסיבה מדוע ינסו גורמי החיזבאללה לגרום לפגיעה המונית ולמאות הרוגים בעיר גדולה בישראל: כדי לגרום לזו לתקוף את סוריה ולגרור את אירן למלחמה.

השלב הרביעי הוא כניסת כוחות אירניים ללחימה לצד הסורים והחיזבאללה בלבנון באמתלה של תוקפנות ישראלית כלפי סוריה. בשלב זה המלחמה תתלקח למלחמה כוללת מודרנית אשר תכלול כוחות חי"ר ושריון. השטחים יבערו בהתנגדות פלסטינית וטרור, החיזבאללה יגביר את האש בחזית הלבנונית וסוריה ואירן יתקפו את ישראל בטילי קרקע קרקע לטווח ארוך ואף ינסו בתחילה לכבוש את רמת הגולן מידי צה"ל הנלחם במספר רב של חזיתות. הציר האיסלמופאשיסטי מקווה שבשלב זה יפילו מוסלמים קיצוניים את משטריהן של המדינות המוסלמיות המתונות באיזור, מצריים וירדן ויצטרפו ללחימה עד להשמדתה של ישראל.

האירנים יודעים היטב שאיש באירופה לא יחיש צבא לעזרתה של מדינת ישראל והיה ותותקף. מעולם לא עמד צבא אירופאי בהיכון על מנת לעזור לישראל, גם לא ב-1973 כאשר במשך כמה ימים היה ברור לכל כי סופה של מדינת ישראל קרב. האירופאים ישבו בחיבוק ידיים וחיכו למכת המוות שתונחת על צוואר מדינת היהודים, מה שכמובן לא הגיע. האירנים אף סומכים על כך שארה"ב תהיה שקועה עד הצוואר בבוץ העירקי ולא תוכל לתפקד בחזית נוספת, לא כלכלית ולא מבחינת דעת קהל (מחירי נפט, מחיר בחיי אדם). אירן בילתה חודשים ארוכים בהזרמת חמושים וכסף למחבלים בעירק על מנת להביא לדה-סטביליזציה של עירק והחלשתה של ארה"ב, דבר שבעיני אירן הוא מטרה עליונה ותחנה חיונית בהגשמת חזונה. חולשתה העכשוית של ארה"ב היא המפתח לתזמון פתיחת המערכה כנגד ישראל ואף תורמת להחלשת ההתנגדות למאמציה של אירן לפתח נשק גרעיני.

לדידה של אירן, הזמן הוא כעת והצעדים הראשונים כבר נעשו בשטח. מדינות אירופאיות ואף ארה"ב פינו את אזרחיהם מלבנון. צעד המעיד על כך שהן מבינות שהלחימה לא תסתיים בעוד ימים ספורים אלא תימשך זמן רב. השטח בלבנון הובער, השטחים בדרך לבעירה כללית. בקרוב תיזרק סוריה ללחימה ואירן אחריה. אנו עומדים בפני זמנים קשים. ואנו חייבים להבין את התמונה הכוללת.

הצפרדע הליברלית/שמאלנית קיצונית

ישראל ספגה מכה קשה מכוחות אפלים שהולכים ומתחזקים, צוברים ביטחון ואמונה בהצלחתם. הכוחות האלו מודים בפה מלא שהשמדתה של מדינת ישראל היא מטרתם העליונה ואפילו לנוכח הצהרות ברורות אלו עדיין קמים אלו מבינינו החוששים, הפוחדים מעימות, הרוצים להיכנע לבריון האיסלמופאשיסטי, לדבר איתו, לדון עמו, לשאת ולתת עמו כאילו שדרישת הפתיחה שלו מאיתנו היא לא להירקב ולהיעלם מעל בימת ההיסטוריה.

בעידן בו אנו קולטים בסלון ביתנו את הרטוריקה הרצחנית ההיטלראית המגיעה מכיוון טהרן, עזה וביירות, יש בינינו יהודונים פחדנים אחוזי שנאה עצמית כדוגמת העיתונאי בני ציפר המחלק שבחים לנסראללה ומשווה בין החיזבאללה ובין מדינת ישראל כאילו היו שני אלו קיימים על אותו מישור מוסרי, וזאת עוד לאחר התקפת החיזבאללה הרצחנית על שטחי ישראל הריבונית, ללא התגרות מצידינו (אם אתם מחשיבים קיום ישראל כחוסר התגרות) ואחרי נסיגת ישראל. ציפר ההיפי, נער הפרחים, אינו מסוגל ואינו מעוניין כלל לראות את התמונה השלמה. הוא מיילל למראה אזרחים לבנונים הרוגים ומאשים כמובן את ישראל. הוא לא חושב לרגע להאשים את החיזבאללה, ארגון שקטע ללא בושה שש שנות שגשוג לבנוני, באקט של מלחמה ללא התגרות, משטח לבנון כנגד ישראל. החיילים ההרוגים והחטופים אינם מעניינים אותו כלל ואינם מפריעים לו לייצר מציאות הזויה בה הקרבן אשם במעשי התוקפן. ציפר יפה הנפש אינו בודד במערכה הבוגדנית כנגד מדינת ישראל עליה הכריזו "יפי הנפש".

השמאל המטורף ושונא האדם בישראל בהנהגתו של התמהוני אורי אבנרי שואל עצמו מעל דפי העיתונות מדוע פולש אולמרט לעזה בעקבות חטיפת החייל החטוף. אבנרי משווה את כניסת ישראל לעזה בעקבות החטופים להימצאות ארה"ב בעירק: "המטרה משתנה מדי יום" הוא מכריז. בחוצפה שאינה יודעת גבול טוען אבנרי כי הפלסטינים המצויים בישראל הם שבויי מלחמה (כן, גם אלו שפרצו לביתי מתנחלים ורצחו ילדים בסגנון הוצאה להורג). הוא גם טוען כי גלעד שליט נחשב בעיניו לשבוי מלחמה לגיטימי. מעניין הדבר, כשנלחמת ישראל בטרור הפלסטיני טוען אורי אבנרי כי ישראל נלחמת "באזרחים". כשהיא מחסלת מנהיגי חמאס זועק הבוגד אבנרי חמס לנוכח הפגיעה "באזרחים" ללא משפט. אך כשיושבים אנשים אלו בכלא, אותם אנשים הופכים כהרף עין "לחיילים" ודינם דין שבוי מלחמה. זוהי בהחלט טרנספורמציה מעניינת.

בתל אביב הפגינו כאלף יפי נפש ישראל מארגוני השנאה הקיצוניים "גוש שלום", "תעאיוש", "קואליציית נשים לשלום", "המרכז לאינפורמציה אלטנרטיבית", "יש גבול", "הוועד נגד הריסת בתים", "אנרכיסטים נגד הגדר", ומפלגות חד"ש ובל"ד שקראו לישראל להפסיק את פעולותיה הצבאיות ולשבת לשולחן עם החיזבאללה "לדיונים", כאילו היה מדובר בחטיפה שבוצעה ע"י חבורת פושטקים מהעולם התחתון למטרת כופר ולא במזימה אירנית להצית את המזרח התיכון. ומה בדיוק נקבל כשנדון עם החיזבאללה? מה יבטיח הדבר מלבד שחרור אסיריהם רבי המרצחים (כדוגמת רוצח משפחת הרן)? הרי האיסלמופאשיסטים של החיזבאללה רצחו את החיילים בשעתם הראשונה לשבי. מתי אי פעם קיבלנו מהחיזבאללה בחזרה אנשים חיים מלבד אותו סוחר הסמים בדרגת אל"מ שסיפור הגעתו לחיזבאללה גורם להרמת גבה במקרה הטוב? עם מי מעוניין השמאל הקיצוני בישראל לדבר? הרי החיזבאללה מצהיר מפורשות שכוונותיו הם השמדת ישראל. הוא הרי צועק זאת במגהפון עם רמקולים של אצטדיון כדורגל: "יהודים/ציונים, דינכם מוות!". מדוע מתעקשים אנשי השמאל הקיצוני בישראל להתייחס לחיזבאללה כאל צד לגיטימי בדיון? הרי חיילנו מתים זה מכבר! כולנו יודעים את זה. מדוע איש אינו אומר זאת? הם מתו בשעה הראשונה לחטיפתם. האם מישהו יכול לומר מהו שמו של החייל שחזר בחיים משבי החיזבאללה? מיהו החייל אשר שב בחיים משבי החמאס? ואם נדון עמם בהחזרת רוצחים שפלים וחיים (על חשבון משלם המיסים) תמורת הגופות המרוטשות של חיילנו, האם זה לא יעודד אותם להמשיך לחטוף ולרצוח? האם תשלום 20 שקל לבריון בית הספר לא תביא אותו לדרוש עוד למחרת?

אבנרי, ציפר ואחרים אינם אלא חולי נפש שאינם מסוגלים ואינם רוצים להאמין לעקרב המבטיח במפורש לעקצם. במקום זה הם בוחרים לחבק אותו, להתייחס אליו בהגינות למרות הצהרותיו. כולנו נשלם את המחיר על אימוץ גישה "יהודונית", פייסנית ופחדנית זו המסעירה את נפשו של האויב באורגזמה אדירה של רצחנות, כי עקרב הוא עקרב, ועקרב שאומר לך שהוא עקרב, מן הראוי שתאמין לו. מדינת ישראל יכולה כבר היום לשבת שבעה על בניה שנפלו בקרב ועל בניה השבויים שאינם בין החיים. בין אם נרצה ובין אם לאו, אנו נמצאים בתחילת המלחמה אשר נכפתה עלינו. האויב האיסלמופאשיסטי אינו מעוניין בחילופי שבויים, טובת העם הפלסטיני או שאר זוטות מדיניות. האויב האיסלמופאשיסטי מעוניין רק בדבר אחד: השמדת מדינת ישראל, הציונות והיהדות כסיפתח להחלת שלטון כליפות גרעיני במזרח התיכון, ואף מעבר לגבולותיו.

על פי התהום

על מדינת ישראל ואזרחיה להתעורר ולנסות לראות את התמונה השלמה במקום להתמקד עם עדשת מיקרוסקופ שאננית על חלקים קטנים וחסרי חשיבות של פאזל מפת האסטרטגיה האיסלמופאשיסטית. פלישת החמאס לישראל, חטיפות החיילים ופרץ הרצחנות הפתאומי של החיזבאללה אינם מקריים. הם חלק מתכנית גדולה יותר שהוכנה במשך זמן רב. כל הסימנים קיימים לאלו המעוניינים לראותם. ההצהרות ניתנו, הכוונות ידועות, מסע התעמולה והרטוריקה הרצחנית בעיצומו, הכלים הוזזו למקומות ויריית הפתיחה כבר מאחורנו.

עלינו להיות חזקים ויותר מכל, מפוקחים. עלינו לזנוח את פסיכוזת השלום הפנטסטית ולהתמקד באחדות ומאמץ לניצחון. כן רבותי, התשובה לשאלה "הלנצח תאכל חרב?" היא "הן" גדול ומהדהד. ביום בו נפסיק לאכול חרב נחדל מלהתקיים שכן אויבינו אינם מעוניינים בחיבוק אוהב ומפייס מאיתנו. הם מעוניינים בהשמדתנו. אנו, אנשי הגרעין השפוי יודעים זאת לא מפני שאנו אוהבים לדמיין תסריטים קודרים, לא מפני שאנו רואי שחורות, לא מפני שאנו מחרחרי מלחמה וששים אלי קרב. אנו יודעים זאת מפני שכך מצהירים אויבנו באופן פומבי ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. למען עתיד ילדינו הקטנים, הבה נאמין להם, שכן אם נרצה או לא, שמי המזרח התיכון הולכים ומתקדרים ומה שעתיד לבוא ישנה את פני העולם לתמיד.