משק כנפי העגלון והתור ברחוב הירקון

מתכננים לטוס לחופשה בארצות הברית? בידקו נא היטב את דרכונכם. אם יש ברשותכם ויזת התייר לארה"ב שכבר פגה, כזו העומדת לפוג בחודשים הקרובים או שמעולם לא היתה לכם ויזת תייר לארה"ב יש לנו חדשות בשבילכם. אתם עומדים להפוך לקרבנות. האדם העומד להפוך אתכם לקרבנות מעולם לא פגש אתכם או אפילו שמע עליכם ועם זאת, אין דבר שתוכלו לעשות על מנת לחמוק מפגיעתו. אתם עומדים להפוך לקרבן של יוסי. את גזר הדין של יוסי מוציאה לפועל שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון בתל אביב, לשם תגיעו כדי לקבל, או יותר נכון, כדי להתחנן לויזת תייר בזמן קצוב בפני פקידים אטומים וחמורי סבר. על יוסי נרחיב מאוחר בהמשך.

כדי להמחיש לכם את רמת הפגיעה בכם שאולי נסתרת מעיניכם, נפיח רוח חיים בשלושה אנשים דמיוניים אך אמיתיים לחלוטין. הראשון הוא יגאל, ישראלי מובטל מזה ארבעה חודשים שחי בשנת 1995. השני הוא מוסטפא, בריטי ממוצא פקיסטני. מוסטפא בן 20, מובטל ומתגורר עם הוריו בבראדפורד שבבריטניה בשנת 2006. השלישי הוא יריב, בעל אזרחות ישראלית שחי בתל אביב של שנת 2006. יריב בן 30, נשוי ועובד מזה כשנה כמאבטח בסופרמרקט מקומי. יגאל, מוספטא ויריב חלמו מזה זמן רב לבקר בפסל החירות ולטייל ברחבי בתפוח הגדול ולשם כך חסכו שקל לשקל (ופאונד לפאונד) במשך זמן רב.

המסלול שעוברים השלושה בדרך לניו יורק

1. יגאל שחי בשנת 1995 פונה לסוכן נסיעות. הסוכן לוקח מיגאל את הדרכון ומגיש אותו לשגרירות ארה"ב. יגאל אינו פושע, אינו חבר באירגון טרור ואינו בעל עבר פלילי בארה"ב ועל כן מאושרת לו ויזת תייר לעשר שנים או לכל החיים. בתוך עשרה ימים מוחזר דרכונו עם הויזה החדשה לסוכן הנסיעות. יגאל מגיע לסוכנות הנסיעות בפעם השנייה, לוקח את הדרכון ואת כרטיסי הטיסה, מתייצב מאושר בבן גוריון בבוא היום וטס לארה"ב.

2. מוסטפא, בריטי שחי בשנת 2006 נכנס לאינטרנט, מזמין כרטיס טיסה לניו יורק, מגיע לשדה התעופה ביום ובשעה שנקבעה, עולה על טיסה וכעבור שבע שעות נוחת בניו יורק.

3. יריב, שחי בישראל של שנת 2006 לא יסע לניו יורק. הוא לא מרוויח מספיק כסף כדי להגיע לשם. בל נטעה, ליריב יש מספיק כסף בכדי לקנות כרטיסי טיסה לו ולזוגתו, לשהות עשרה ימים במלון וליהנות מקניות, מוזיאונים, פארקים, מסעדות ושאר הטוב שיש לניו יורק להציע לתייר. אבל יריב לא מרוויח מספיק כסף כדי לקבל ויזת תייר. כמשתכר שכר מינימום בעבודה הנחשבת זמנית, הוא אינו שייך לסוג האנשים בהם מעוניינת ארה"ב כתיירים ולכן נדחית על הסף בקשתו לויזה. כמו כדי להוסיף לעלבונו, היה צריך יריב לאבד יום עבודה, לעמוד בתור מול השגרירות במשך שעות, לשלם כ-600 ש"ח מכיסו ולאסוף מסמכים כדי להוכיח את קשריו לארץ וכל זאת כדי שפקידה קשוחה מאחורי כלוב של זכוכית תסביר לו בטון מתנשא שארצות הברית של אמריקה מעדיפה שישאר בבית מאשר שיבזבז את דולרי התייר שלו בניו יורק. היא גם טרחה להסביר ליריב, בצורה עקיפה כמובן, שלדעת ארה"ב אין לאנשים כמוהו סיבה אמיתית לרצות לחיות בישראל ולכן הוא מחויב בדחיה, שאם לא כן, הסיכויים שישוב לארץ מחופשתו קלושים. יריב שמעולם לא התכוון להישאר בארה"ב לאחר תום חופשתו מוצא עצמו מחוץ לשגרירות, דרכונו נטול הויזה בידו, 600 שקלים חסרים בכיסו, וליבו כבד ומר מעצמת ההשפלה. בעוד חצי שנה, אמרה לו הפקידה, יוכל לנסות ולבקש שוב.

מדוע ארה"ב נוהגת כך ביריב ובאלפי אחרים? מדוע חוטפים יותר ויותר ישראלים חובבי אמריקה שבסה"כ רוצים לבקר בה סטירת לחי כה משפילה מידידתינו הטובה ביותר? מדוע יכול דרדק שוודי בן 18 להחליט בוקר אחד כי חפצה נפשו לבקר בדיסנילנד, לבוא לשדה התעופה, לקנות כרטיס טיסה בו במקום ולטוס לשם בשעה שמהנדס ישראלי בן 40, נשוי ואב לילדים צריך לצאת למסע בירוקרטי מייאש הכולל המצאת עותקי תלושי משכורת, תדפיסי חשבונות בנק, מסמכי בעלות על רכב, דירה או נכס מסחרי, תשלום מאות שקלים והפסד יום עבודה? מדוע צריך הישראלי לעמוד בתור יום שלם ואז מרגע הישמע הגונג לנסות להסביר בתוך שתי דקות לפקידה קשוחה מדוע מגיעה לו הזכות לבוא כתייר בשערי ארה"ב ולבזבז שם אלפי דולרים על הכלכלה האמריקאית?

נכון שיש מדינות המנויות על תכנית ה Visa Waiver ואזרחיהן לא זקוקים לויזת תייר בכדי לבקר בארה"ב (שוודיה היא אחת מהן). זה נכון גם שישראלים תמיד נדרשו להצטייד בויזה כדי לבקר בארה"ב. אבל מעולם לא נדרש ישראלי להוכיח מעל לכל ספק את קשריו לישראל, להביא הצהרות הון ולהיות בעל הסטוריה של עבודה במקום מסויים במשכורת מסויימת לתקופה מסויימת כדי להיות זכאי לבוא בשערי ארה"ב כתייר. מעולם לא נדרשו ישראלים לבוא אישית לשגרירות לראיון תוקפני ומזלזל בו יבדקו בציציותיהם וישפטו לחומרה. מעולם לא נוצרה בישראל קאסטה של אנשים ממעמד סוציו-אקונומי מאד מסויים או חתך גילאים שסיכוייהם לקבל ויזה לארה"ב שואפים לאפס עוד בטרם עשו את הצעד הראשון. מעולם לא נשפטו ישראלים בחומרה כזו ע"י שגרירות ארה"ב. זוהי גישה קיצונית וחדשה שהופיעה רק לאחרונה.

למה זה מגיע לנו?

כדי להסביר "מה נשתנה הלילה הזה" בגישת ארה"ב לישראלים נציג את יוסי, אותו יוסי שהפך את יריב לקרבן למרות שמעולם לא נפגשו. יוסי כמו שאתם בוודאי מנחשים הוא לא אדם ספציפי, יוסי הוא שם קוד לקבוצה גדולה של ישראלים שחיים בארה"ב ומתפרנסים מעסקים קטנים, לרוב הפעלת עגלות מכירת מוצרים בקניונים. כשיוסי מציב עגלות מכירה בקניון בקליפורניה הוא אינו מחפש עובדים מבין האוכלוסיה האמריקאית המקומית. הוא מחפש דווקא עובדים מהארץ וזה די תמוה בהתחשב בעובדה שישראלים צריך להטיס מקצה העולם ולדאוג למגורים עבורם בשעה שאמריקאים מקומיים אפשר לגייס מעבר לפינה. עבודה במכירה אינה נחשבת לעבודת "מהגרים" שחורה אותה יסרבו אמריקאים לבצע. לא מדובר בנקיון שירותים או הפיכת המבורגרים. קניונים בארה"ב מלאים בבתי עסק המופעלים ע"י אמריקאים ילידי ארה"ב. אז מה מביא את יוסי להביא עובדים מישראל כדי להפעיל עסק בקצה השני של העולם? מדוע להביא אנשים שאינם דוברי אנגלית רהוטה כדי למכור מוצרים לאמריקאים? היכן התמריץ לעשות זאת? התשובה מתחילה בעובדה פשוטה. לאמריקאים יש את הזכות לעבוד בצורה חוקית בארה"ב. לישראלים אין.

ישראלים ואזרחי מדינות זרות נוספות, מלבד קנדה עליה חלים חוקים מיוחדים, אינם רשאים לעבוד בארה"ב ללא אישור עבודה מטעם רשויות ההגירה. אישורי עבודה ניתנים למגוון מאד מצומצם של עבודות נדרשות (הייטק, מקצועות רפואיים ופרא-רפואיים, חקלאות בעונות מסויימות וכיוצא בזה). אין למעשה כל אפשרות לישראלי או לבעל לאום אחר לקבל ויזת עבודה חוקית כדי לבוא להתגורר בארה"ב ולמכור לאמריקאים צעצועים או קרם לחות. לכן, כל ישראלי העובד בקניונים, שאינו אזרח ארה"ב ואינו מחזיק בגרין קארד או באישור עבודה חוקי אחר, הינו עבריין על פי חוקי ארה"ב ודינו מעצר, גירוש ומניעת כניסתתו לארה"ב לתקופה של עד עשר שנים. מעסיקיו ידרשו לשלם קנסות כבדים.

אם מצחכם עדיין בקמטים מהשאלה מדוע מוכן יוסי להסתכן בקנסות כבדים ולייבא עובדים מישראל תוך סיכון בטחונם וחירותם, נגלה לכם את התשובה אותה יודע כל ניגרי המתגורר במתחם התחנה המרכזית בתל אביב. כשאתה עובד לא חוקי אתה למעשה עבד נרצע בידי בעליך ואין לך כתובת לתלונה. או אם נתאר את הדינמיקה מנקודת מבטו של יוסי, כשאתה מביא עובדים לא חוקיים מישראל אתה למעשה מחזיק אותם "בביצים". אתה יכול לנצל אותם, לא לשלם להם את המגיע להם על פי חוק ואף ולזרוק אותם לעזאזל כשנמאס לך מהם. כל מה שהם יוכלו לעשות זה לזחול בשקט הביתה בתקווה שלא יעלו על אי-חוקיותם בשדה תעופה ויטביעו חותמת שחורה מונעת-כניסה בדרכונם. כל פניה למשטרה מצידם היא למעשה הודאה בדבר עבירה על החוק, והם ימנעו מכך בכל מחיר.

היכן שיש מצוקה, יהיה מי שיהפוך אותה לכסף

המצב בישראל קשה בימים בהם נכתבות שורות אלו. כ-45% מהאוכלוסיה משתכרת שכר מינימום או פחות. אלו ימים בהם אקדמאים מתקשים למצוא עבודה במקצועם, ימים בהם אנשים רבים אינם יכולים למצוא עבודה אצל מעסיק מסורתי ונופלים קרבן לנוגשי העבדים של המאה ה-21 המתהדרים בשם הלגיטימי כל כך "חברות כח האדם", חברות המעסיקות אנשים ללא תנאים, בשכר שחוק ועוד לוקחות 30% משכרם כעמלה. באווירת נכאים תעסוקתית כמו זו השוררת במדינה בימים כאלו נוצר ואקום אותו ממלאים נאמנה סרסורי החלומות היודעים לפרוט היטב על מיתרי המצוקה של מובטלים ושל אלו המתקשים להתקיים. אחת ההבטחות המתוקות בהן הם מפתים את קרבנותיהם היא חזון העבודה הקלה, הנעימה ועתירת "הבוחטות" באמריקה הרחוקה והעשירה. די במילה "אמריקה" כדי להצית ניצוץ בעיניו של צעיר משוחרר צבא שאינו יכול למצוא עבודה או שמחזיק במשרת עבד בשכר מינימום שאינה יכולה לקיימו, שלא לדבר על להוציאו מבית הוריו. עיתוני ישראל ואתרי חיפוש העבודה מלאים בהזמנות "לצעירים דינאמיים" לעשות הררי מזומנים במכירה בקניונים בארה"ב. העיתונים ואתרי העבודה, שמודעים היטב לבעיה האתית של פרסום מודעות לגיוס עברייני הגירה מעלימים עין ברצון מהתופעה. רוב המודעות אינן מזכירות כלל את אי חוקיות העבודה ואת הסיכון לעובד.

המודעות הנבזיות באמת משתמשות בשקרים בוטים והטעיות כדי לנטרל את מי שבכל זאת מודע לבעיית החוקיות וחושש. חלק משיטות ההטעיה:

הטעיית "החברה החוקית": יוסי יציג את מסמכי התאגיד אותו הקים בארה"ב על מנת להוכיח שהחברה שלו חוקית למהדרין. יוסי צודק. החברה חוקית אבל חוקיות החברה אינו ערובה לחוקיות העובדים בה. כשיגיעו סוכני ההגירה ויעצרו את העובדים, העובדה שהחברה הוקמה כחוק לא תעזור לעובדים הלא חוקיים.

"יש לחברה אישורי עבודה": זוהי הצהרה ריקה שנועדה להטעות. אישורי עבודה לא ניתנים לחברה, הם ניתנים לבני אדם. אדם ללא ויזת עבודה אישית מוטבעת בדרכונו שניתנה לו ע"י שגרירות ארה"ב במדינתו אינו מחזיק בשום אישור עבודה גם אם בעל החברה בה הוא עובד טוען "שלחברה יש אישור". זהו שקר גס.

"אפשר לעבוד עם ויזת תייר": עוד שקר נפוץ. יוסי יראה לכם את ויזת התייר שלכם ויצביע על האות B בסימול הויזה. "זה לביזנס" הוא יאמר לכם. "מותר לכם לעשות עסקים בארה"ב גם עם ויזת תייר". יוסי צודק כאשר מדובר באיש עסקים ישראלי העובד בחברה ישראלית שבא לסגור עסקה עם שותף בארה"ב וחוזר לארץ לאחר מכן. יוסי טועה כאשר מדובר בעובד ישראלי שמגיע לארה"ב להתגורר בה ולעבוד בקניון. החוק האמריקאי רואה בכך "עבודה" לכל דבר והעובד שמחזיק בויזת תייר כעבריין.

"תקבלו משכורת בארץ ולכן זו לא נחשבת עבודה בארצות הברית": זהו שקר נפוץ נוסף. החוק האמריקאי אוסר אפילו על התנדבות לעבודה ללא שכר והיה למתנדב אין ויזת עבודה. כאשר אתם פיזית בארה"ב ועובדים, גם ללא שכר רשמי (כי השכר שלכם שחור ובארץ), אתם נחשבים כמי שלוקחים עבודה מאמריקאי ועל כן לא חוקיים.

וכך, באין פיקוח ממשלתי ומי שיעצור אותם, אלפי צעירים ישראלים בשנה עולים על מטוסים, חמושים בויזת תייר, בטקסטים מוכנים מראש לומר לפקיד ההגירה בכניסה לארה"ב ובכוונה או אי כוונה להפוך לעבריינים. ההתפכחות לא מאחרת לבוא. ההבטחות המתוקות לעבודה קלה ונעימה בעבור חופן דולארים מתחלפות להן במציאות קשה של שבוע עבודה בן שישה ימים, 12 עד 14 שעות ביום המתנהלות בהליכה ועמידה ולעיתים אף ריצה אחרי לקוחות. מיקומן של העגלות במרכז הקניונים הופך אותן לעמדות נייחות בים של אנשים הולכים. כדי לזכות בתשומת ליבו של לקוח עליך לפעמים להיות בוטה, לחסום את דרכו בתקיפות, לרוץ אחריו בצעקות ולהשתמש בטכניקות של זריקת רגשות אשם בתקווה לרחמים ולקנייה.

התחרות קשה. יש תקופות בהן מוכרים יותר מהממוצע (בדרך כלל בתקופה שבין חג ההודיה לראש השנה האזרחי) אבל התמורה הגלובלית על עבודת הפרך הזו אינה שווה את המאמץ, שלא לדבר את הסיכון במעצר וגירוש, עבור רובם המוחלט של המוכרים והתחלופה גבוהה מאד. רבים נשברים ועוזבים לאחר מספר שבועות. רוב האנשים אינם מצליחים להרוויח יותר מ-40 דולרים ליום בחודשים הראשונים. גם ליום "קצר" בן 12 שעות, מדובר במשכורת של כשלושה דולרים ושלושים סנט לשעה, כ-14 ש"ח לשעה, נמוך אפילו משכר המינימום בארץ. אספקט נוסף שאמנם לא מטריד צעירים רבים הוא עניין ביטוח הבריאות. המעביד כמובן שאינו משלם על ביטוח בריאות, שיקר מאד בארה"ב, מה שמשאיר את העובדים הצערים ללא ביטוח בריאות. ביטוחי חירום אמנם אפשר לעשות מהבית, אבל מה עם רופא שיניים? או תרופות למי שצריך? כל אלו לא נגישים כלל לעובדים.
חייהם של אלו הבוחרים להישאר אינם קלים. הרווחים מהעבודה זעומים בדרך כלל, ועלובים עד בלתי קיימים בהתחלה, מה שמחייב את המעסיק להעניק דיור ורכב לעובדים, שאם לא, אלו פשוט יהפכו להומלסים שהרי שכירת דירה היא שנות אור מעבר ליכולתו של עובד לא חוקי, גם כלכלית וגם מציאותית. איש לא משכיר דירות ללא חוקיים. "הדירות המפוארות" עליהן מדובר במודעות בעיתונים הן בסה"כ דירות שני חדרי שינה בקומפלקסים סטנדרטים בארה"ב. מאד מפואר לעומת בניין רכבת בשיכון ד' בבאר שבע ולמי שמורגל בבתי דירות ישנים בארץ, אבל בהחלט לא לוקסוס על פי סטנדרט אמריקאי. בכל חדר בדירה כזו מתגוררים שני עובדים (ארבעה לדירה) וחולקים מכונית משומשת בין ארבעתם. הדירה אינה בחינם. החל מהחודש השני בדרך כלל גובה המעסיק כ-350 דולרים מכל אחד מהם עבור שימוש במכונית והדירה. חישוב מהיר מראה המעסיק לא רק שמחזיר לעצמו את שכר הדירה הרשומה על שמו, אלא עוד עושה רווח מעובדיו. 350 מכל אדם מסתכמים ב-1400 דולר לחודש, יותר מעלות שכר דירת שני חדרי שינה ממוצעת בארה"ב. מכונית משומשת סבירה אפשר לרכוש בארה"ב ב-2000 דולר ופחות. הישראלים עובדים שישה ימים רצופים ואז אמורים ליהנות מיום חופשי. קשה מאד לאנשים למצוא לעצמם זמן לבד כאשר הם חולקים דירה ומכונית אחת עם עוד שלושה אנשים בעלי רצונות שונים ודרכים שונות ליהנות מזמן חופשי. כמו כן קשה מאד ליהנות מזמן חופשי כאשר כל אי ציות לתמרור עצור או כל כישלון באיתות עלול להביא להוראה לעצור בצד הדרך ע"י שוטר ומשם, אחרי בדיקת מסמכים, למעצר מיידי ולגירוש. ישראלים פשוט אינם מהונדסים גנטית לחיים תמידיים של פחד מהמשטרה.
מדי פעם במבצעים מרוכזים פושטים אנשי יחידת האכיפה של שלטונות ההגירה על קניונים ועוצרים עובדים לא חוקיים "על המשקל". אלו מובלים לדירותיהם, שם יקבלו כמה דקות לארוז את רכושם לפני שיובלו למאסר שעלול להימשך שבועות רבים בהמתנה לגירוש לישראל. המגורשים אף יקבלו חותמת שחורה בדרכון שתמנע מהם לבוא בשערי ארה"ב לתקופה של עד 10 שנים. עשר השנים הללו הן למעשה "מאסר עולם" כי בתומן אם יבקשו ויזת תייר נוספת זו כמובן תסורב בגין ההיסטוריה העבריינית של המבקש. מי שחושב לשנות את שמו ולהוציא דרכון חדש יכול יגלה שהנתונים הביומטרים (טביעת האצבעות) אותם מקפידה ארה"ב לאסוף בנמלי הכניסה ימנעו זאת ממנו.

על פי נתוני רשות ההגירה, בשנת 2002 גורשו מארה"ב 350 ישראלים. המספר הולך וגדל משנה לשנה עם התעצמות המצוקה הכלכלית בארץ ועם הכנסת אמצעי מעקב חדישים בכניסה לארה"ב והפעלת קישור משופר בין רשויות החוק. זהו החוט המקשר בין יוסי ועגלותיו לבין תחילת הסיפור שלנו, הקשר בין יוסי והמגמה ההולכת וגוברת של דחיה על הסף של ישראלים המבקשים ויזת תייר לארה"ב.

מקור הרוע

אלפי הישראלים המצפצפים מדי שנה על חוקי ארה"ב ומנצלים לרעה את ויזת התייר שלהם לעבודה לא חוקית הם הסיבה האמיתית מדוע מסרבת שגרירות ארה"ב לאחוז ניכר מבקשות הויזה. הם הסיבה מדוע הכריזה שגרירות ארה"ב מלחמת חורמה במקבלי משכורת המינימום ובצעירים משוחררי הצבא הרוצים לטייל בתום לב. הם הסיבה מדוע ישראלים צריכים לשלם מאות שקלים ולאסוף ניירת כלכלית שלא היתה מביישת הנפקה בוול סטריט בכדי להסביר בשתי דקות מדוע מגיעה להם ויזת תייר והזכות לבזבז אלפי דולארים בארה"ב. יוסי, איש הקומבינה, ערס העגלות חסר הבושה, לא רק שחומס את אותם צעירים מיואשים שיעשו הכל כדי להיחמק מגורל של מאבטח בשכר מינימום או עבודת כפיים קשה בצילו של נוגש כח אדם, אלא אף גורם לכל אחד מאיתנו המבקש לבוא בשערי ארה"ב לטיול להיראות כחשוד פוטנציאלי בהגירה ובעבודה בלתי חוקית. יוסי, כמו הדוור ההוא מהקולנוע, עושה את זה פעמיים. הוא דופק, מרמה, מנצל, לועס ויורק את כל אלו שהביא במקסמי שווא לארה"ב לעבוד 14 שעות ביום במכירת סחורותיו ובעשותו כן הוא גם גורם נזק ומפח נפש בל יתואר לאנשים שומרי חוק הנחשדים על לא עוול בכפם בנסיון לעבריינות רק שום שהם משתייכים לקבוצה סטטיסטית של ישראלים שעלתה על מסך המכ"ם של רשויות ההגירה בארה"ב: צעירים, ללא עבודה או משתכרי מינימום, ללא רכוש, וללא שורשים כלכליים בארץ. כאלו שמבחינת ארה"ב "אין להם מה להפסיד" ויעשו הכל כדי להגיע לעבוד באמריקה.

יוסי מכיר ויודע היטב את ההאשמות נגדו. הוא יודע להשיב לטענות האלו בעזרת מספר "תיאוריות קונספירציה" בהן הוא משתמש כל אימת שעולה נושא הקשר בין מכת העובדים הלא חוקיים לבין הקשחת קריטריון קבלת ויזת התייר לארה"ב. אחד התירוצים האהובים עליו הוא "התנאים הוקשחו עקב פיגועי האחד עשר בספטמבר". אמת, ארה"ב הידקה את הפיקוח על גבולותיה בעקבות הפיגועים. אבל מעניין לציין שמוסלמים בריטים עדיין יכולים לטוס לניו יורק ללא צורך בויזה. ארה"ב מאפשרת לאזרחי צרפת ש-10% מאוכלוסיתה מוסלמית לבוא בשעריה ללא כל ויזה. אוכלוסית ישראל מונה הרבה פחות מוסלמים וישראל הרי מדינה אוהדת לארה"ב ובעלת בריתה. מדוע אם כן "צרפת ובריטניה בפנים" וישראל "בחוץ"? לא מדובר באמצעי זהירות כנגד טרור וגם לא מדיניות "למזרח תיכוניים"! שהרי אם כן היו שלטונות ארה"ב דורשים ויזה מכל מוסלמי בצרפת או מכל צרפתי (כדי לשמור על קורקטיות). הבדיקות אותן צריך לעבור תושב ישראל בדרך לויזה הן כלכליות גרידא! תושב ישראל אינו צריך להוכיח שהוא אינו טרוריסט. תושב ישראל צריך להוכיח קשרים כלכליים לארץ באמצעות תלושי משכורת ותדפיסי בנק. בדיקה זו אינה באה למנוע טרור! היא באה למנוע הגירה לצרכי עבודה בלתי חוקית! כל אדם בר הגיון רואה זאת מיד. תירוץ נוסף שנועד במיוחד לבעלי IQ נמוך הוא: "יש מליונים של מקסיקנים לא חוקיים שעובדים באמריקה". זה נכון, והדרישות לקבלת ויזת תייר לארה"ב עבור מקסיקנים חמורות בהרבה מאלו המוטלות על הישראלי. האם באמת אנו רוצים להיות באותה קטגוריה לצד מקסיקו? האם מליוני המקסיקנים המתגנבים בלילה אל מעבר לגבולות ארה"ב הם עלה התאנה בו אנו רוצים לכסות את הבוז המוחלט בו אנו הישראלים מתייחסים לחוקיהם של עמים אחרים?. עוד טענה נפוצה היא "הממשלה מעוניינת למנוע ירידת ישראלים ולכן חברה למזימה עם השגרירות". את זה הייתי יכול לקבל אילולא המצב היה כזה שדווקא משכילים ועמידים מקבלים את "אישורי היציאה" הנכספים והמוני מקבלי שכר המינימום, אלו שבאופן הגיוני הכי רוצים לברוח מכאן, נשארים בבית. את התירוץ האחרון: "זה בגלל אנטישמיות" לא נכבד כלל בהתייחסות.

יוסי ימשיך לדבוק בעמדתו הגורסת כי אין כל פגם בלהביא אלפי ישראלים לעבודה עבריינית בארה"ב. הוא יגיד כל מה שהוא צריך להגיד בכדי שיוכל להמשיך לנצל צעירים ישראלים מיואשים, בכדי שיוכל להתעלם מהם ולזרוק אותם כשהם בצרה ובין השלכת הדור הקודם לפח לבין גיוס הדור הבא של עובדיו הוא ימשיך להשתין על כולנו בשלט רחוק.

אנו חייבים להכיר באמת. יש בעיה קשה בישראל. הישראלים אלופים בלבזות את שלטון החוק בחו"ל. עבודה ללא היתר בארה"ב היא הבולטת בהן כי היא פוגעת בעקיפין גם באלו שלא מבצעים את העבירה. בל נשכח את מפרקי הכיורים והחרסינות בטורקיה, את אלו הכותבים "משה היה פה" באתרי קדושה לא יהודיים, את אלו המביישים את מוצאם ולוקחים אוכל בשקיות ענק לכל היום במזנונים חופשיים בחו"ל. מה עם אלו המשחיתים בתי מלון בחו"ל רק בגלל שאינם מתכוונים לשוב לשם? מה עם גנבי המגבות והחלוקים? מה עם אלו הצועקים בקולי קולות ברחוב או על אנשי תפקיד בחו"ל? במו אזני שמעתי ישראלית צורחת על איש TSA (אבטחת שדות תעופה) בארה"ב שערך חיפוש בתיק שלה ועשה "בלגן" לדבריה. היו צריכים להזעיק את המשטרה בכדי שזו תירגע. למה זה צריך לקרות? יש כיום מלונות בחו"ל שלא מוכנים לקבל בעלי דרכונים ישראלים, ולא מטעמי פוליטיקה, שנאת ישראל, אהבת פלסטין או אנטישמיות אלא מטעמי כאב ראש גרידא. הם נכוו מאיתנו בעבר ואינם מעוניינים יותר בכספנו, "לא צריך, תודה". הקשחת הקריטריון לקבלת ויזת תייר היא בבחינת כרטיס אדום מממשלת ארה"ב ותגובה מדודה ושקולה למכת העבודה העבריינית מישראל שלא יודעת גבול או שובע או חוק. על הממשלה להתערב ולפעול בחקיקה כנגד סרסורי העבודה הלא חוקית ואף לפעול כנגד מערכות עיתונים ואתרי חיפוש עבודה באמצעותם מגוייסים אלפי עבריינים מדי שנה.

ועד שנכבד את החוק במחוזות זרים כבני אדם מתורבתים (כמו שאר אזרחי המדינות הנמנות על תכנית ה- Visa Waiver), נמשיך לעמוד בתור בשמש הקופחת, לעבור בדיקות בטחוניות משפילות, לשלם מאות שקלים, להציג מאות דפי סימוכין, להזדקף על רגלינו האחוריות ולהתחנן לפקידת השגרירות מאחורי כלוב הזכוכית שתיתן לנו צ'אנס להוכיח שאנו לא עבריינים ישראלים טיפוסיים.