tag:blogger.com,1999:blog-81290258080226820872012-02-16T20:31:22.945+02:00יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.comBlogger311100tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-67162037660094721752011-03-24T06:53:00.005+02:002011-03-24T07:27:48.073+02:00<div dir="ltr" style="text-align: left;" trbidi="on"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://lh3.googleusercontent.com/-4FIdhSleZxA/TYrNMYUL-qI/AAAAAAAAAIg/lErj2yMofxQ/s1600/angry.jpeg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="133" src="https://lh3.googleusercontent.com/-4FIdhSleZxA/TYrNMYUL-qI/AAAAAAAAAIg/lErj2yMofxQ/s200/angry.jpeg" width="200" /></a></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אחד הדברים שמאפיינים אותי, ולא בצורה הכי מחמיאה, הוא נטייתי האינסטינקטיבית להגיב בצורה שלילית לדברים שמרתיחים לי את הדם. לשפוך את כל מה שיש לי כשהכל עדיין טרי, וזאת במקום לקחת כמה צעדים אחורה ולנסות לבחון את הסוגיה בצורה אובייקטיבית יותר לפני שאני פותח את הג’ורה האלקטרונית שלי ויורה ללא אבחנה קילובייטים של ג'יפה לכל עבר. </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הנטייה הזו שלי הכניסה אותי לא פעם לרותחין ולא פעם אף לסתימת פיות בפורומים ציבוריים. לעיתים אני מתחרט על דברים שאמרתי או כתבתי בלהט הרגע. אבל משום מה כשמגיעה ההזדמנות הבאה, אני שוכח את החרטה הזו וחוזר לעצמי. כשאני עצבני, אני “חזק” יותר - המילים זורמות יותר בקלות ופוגעות במטרה בדיוק רב יותר, אבל בעצמת יתר שלפעמים גורמת לאנשים להתמקד באיך הדברים נאמרים במקום בתוכנם. אני מכיר את עצמי ואת המגבלה הזו שלי היטב ולמרות הכל, אני ממשיך ליפול למלכודת פעם אחר פעם. משהו קורה, והנה שוב, אני מגיב מיד בעצבים ולא מחכה. מכה בברזל כשהוא לוהט ונכווה מהגיצים.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">לא הפעם. הפעם חיכיתי להפוגה כדי להגיב. אני רגוע. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ביוני 2010, ישוב תחת שמשיה בבריכת שחיה עירונית ומנסה את המק-בוק החדש שלי (כן, עכשיו אני מאלו). אחרי כמה שבועות של כתיבה אקראית הרגשתי שאני שוב מתחיל להתעצבן, אז לקחתי הפסקת צינון נוספת, מחקתי את הדרעק שיצא לי מהמקלדת, והנה, עכשיו מרץ 2011 ואני מרגיש שאני יכול לומר את מה שאני רוצה לומר בלי להעלות את הדופק שלי ובתקוה גם לא את שלכם.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אז נתחיל. מונולוג רגוע וקריר על <b>הא ועל דם</b>. </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הרבה רציחות היו בישראל בתקופה האחרונה, נגיד שנתיים שלוש מה? אנשים רוצחים את ילדיהם שלהם, אנשים רוצחים את ילדיהם של אחרים, אנשים רוצחים את נשותיהם על רקע רומנטי או על רקע כספי, הגירתי או רקע קאסטום פרי המצאתם. עבריינים רוצחים ילדים אקראיים שמזדמנים למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, עובדים מתוסכלים מחסלים את משפחת הבוס בשנתן והעיתונים מלאים כל פעם מחדש בפסיפס צבעוני של קרבנות בנפש שאירתע מזלם להיקלע לאותו צד של המדרכה בו עברה באותה שעה אחת מחבורות הסמבוסק-המכאני שרק מחפשות קרבן חסל מזל לפרוק עליו את זעמן הבלתי מעובד -- זעם הנובע מאלכוהול כמובן, כי ידוע שאלכוהול ששותים ב-12 בלילה גורם למי ששותה אותו לצאת מהבית ארבע שעות לפני כן עם סכין קפיצית, בחיי, הפיזיקאים צריכים לחקור את השפעות האלכוהול על רצף החלל והזמן. יש פה פרס נובל שמחכה לזוכה המאושר!</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">פעם הייתי עוד סופר את הגופות, היום כבר חדלתי ממנהגי זה לספור את הפעמים בהן קראתי בעיתון שאשה פלונית או אלמונית זו או אחרת נרצחה כמה שעות או ימים לאחר שהתלוננה באזני “משטרת ישראל” כי היא עומדת להפוך לברת מינן. כבר כתבתי פעם על <a href="http://proctologsofzion.blogspot.com/2006/09/blog-post_8777.html">רפיסותה של "משטרת ישראל"</a>, אותה גוף האמון על בטחונם הפיזי של אזרחי המדינה מאיומי פנים. הבאתי דוגמאות כיצד התנהלות “משטרת ישראל” עולה לא אחת בחיי חפים מפשע כתוצאה ישירה של זילזול והזנחה. </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">לא שיניתי את דעתי בנושא. המתרחש בישראל בשנים האחרונות מוכיח שאין ממש סיבה לכך. בישראל למעשה אין משטרה וכדי לסגל תפיסת מציאות בריאה יותר, הייתי ממליץ לכולנו להפסיק לדמיין שזו אכן קיימת. אם את אשה ואת יודעת שאת עומדת להפוך לגוש מרוטש של בשר טחון בדקות הקרובות, בחייאת רבאק, הקדישי את הדקות הקרובות בנסיון בריחה נואש במקום לחייג 100 בבעתת מוות כדי לספר על כך לפקיד בשכר-מינימום לבוש בחולצת כפתורים מתפקעת וכובע מצחייה ארכאי. את הרי יודעת שאין ביכולתו לעשות דבר מלבד לשמש כ-Concierge של הזמנת אמבולנס וזק"א (אחרי שינגב את הטחינה מהפה) ואת זה יכול לעשות גם מוקד לקוחות הפלטינה של אמריקן אקספרס ועוד תקבלי על זה מיילים.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">כשאני חושב על זה הייתי מציע לפרק את משטרת ישראל ועל חורבותיה העשנות להקים את “הרשות לפינוי פגרים” שעיסוקה המרכזי יהיה תיאום טלפוני עם קורבנות-לעתיד להיכן לשלוח את השקים בשחורים ואף מתן שירותי פרימיום כמו למשל בחירת תמונה מוצלחת ככל האפשר של הקרבן לעיתון של מחר. בינינו, אם כבר עוסקים בארגון מחדש, את המרכז הזה אפשר בכלל להעביר לאיזה קול-סנטר בבנגלור, מאוכלס בהודים חביבים וזולים שלעולם לא מתעצבנים. זה לא ישנה דבר ברמת המניעה של פשעים אבל יחסוך כסף רב למשלם המסים.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">טוב, מספיק. זהו אינו עוד פוסט רוטן על משטרת ישראל וחסרונותיה לעומת, בואו נאמר, כיתת מילואימניקים בדימוס שהספיקו לראות אקשן בשוחות בין צרפת לגרמניה בקיץ 1914. אני חושב שאת הנושא הזה כבר מיצינו. כל הדיבורים האלו על פשיעה, הפחד להסתובב ברחובות והפוטנציאל להגיע מת הביתה מבילוי תמים מעלים אצלי כל מני מחשבות מעניינות. אחת מהן היא פנטזיה שאותה הייתי רוצה לחלוק עמכם פה, אם יורשה לי (ובינינו, מי שואל אתכם, אתם בבלוג <b>שלי</b>).</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://lh6.googleusercontent.com/-5s8UeKtuJrI/TYrNlC7_UiI/AAAAAAAAAIk/1UngGVgJqSc/s1600/death-chamber21.jpeg" imageanchor="1" style="clear: left; float: left; margin-bottom: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="125" src="https://lh6.googleusercontent.com/-5s8UeKtuJrI/TYrNlC7_UiI/AAAAAAAAAIk/1UngGVgJqSc/s200/death-chamber21.jpeg" width="200" /></a></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><b>רק פעם אחת</b>, אני רוצה לשבת על הספה בבית ולצפות בשידור טלוויזיה ראשון מסוגו. תכנית ריאליטי שכמוה טרם נראתה בישראל. סנסציה משודרת בהיי דפינישן שבוודאי תשבור כל שיא של אחוזי צפיה בתולדות המדינה וזאת לאחר קמפיין פרומו מסיבי של שבועות רבים שלא ישאיר אנשים אדישים. </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">בלילה ההוא הייתי רוצה להתרווח על הספה, לשים כמה מגשים של פיצוחים על השולחן, אולי קצת בירה, גבינות ושאר נשנושים, להזמין חברים ולצפות בשידור חי בדלת תא מאסר נפתחת בחריקה. הייתי רוצה לראות ארבעה שוטרים בליווי רב נכנסים פנימה ויוצאים משם אוחזים בידיהם רוצח-ילדים מורשע. הייתי רוצה לראותו לבוש בסרבל אדום, ממלמל מילים, משפטים בלתי מובנים בספק בכי ספק תחינה. </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הייתי רוצה לראות את רגליו כושלות, לא מסוגלות לתמוך במשקל גופו הרועד. מכנסיו מוכתמות בשתן טרי ובעיניו ניכרת האימה. אימה של אדם שיודע חד משמעית שהוא עומד לסיים את חייו - לא בעוד שנה, לא בעוד עשור או יובל, אלא עכשיו, בלי זמן לחשוב על זה, בלי זמן להתעמק, לישון על זה, בלי זמן לקוות לשינוי, לסליחה, אלא ממש עכשיו. בעוד דקות ספורות. הוא הולך להיגמר <b>עכשיו</b>.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הייתי רוצה לצפות בו כשהוא מובל לחדר קטן בסוף מסדרון ארוך. כוחו כבר לא יעמוד לו ורגליו יהיו משותקות. השוטרים כבר תומכים במלוא משקלו בידיהם. הוא אינו שולט יותר בתנועותיו, מפקיר עצמו כמריונטה חסרת חיים בידי מלוויו. כנוע ומוכרע. עיניו חסרות חיים, עצומות למחצה ולא ממוקדות. הייתי רוצה לראות אותו מושכב פרקדן על מיטה מיוחדת בצורת צלב ומוצמד אליה בכל גפיו ברצועות עבות.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הייתי רוצה לצפות במישהו מחדיר מחט עירוי לזרועו השמאלית. עירוי שמחובר בקצהו השני למכונה חשמלית פשוטה, פלא קטן ומציל חיים שידבר אל לבבות הצופים כפי ששום פוליטיקאי, בלוגר, דמגוג, עיתונאי או סופר לעולם לא יוכל. המכונה הזו תעביר מסר שיחדור כל מסך הגנה שיקרה בדרכה, עבה ככל שיהיה, תחדור כל שריון ואיש לא יוכל להיות אדיש לה. מסר פשוט בן שתי מילים: "<b>יש מחיר</b>". כן, כוס אמק, בעל הבית השתגע ונפל דבר בישראל -- <b><span class="Apple-style-span" style="color: red;">יש מחיר! יש מחיר!</span></b></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הייתי רוצה לתת לו מספר דקות של הכרה, בה יוקרא גזר הדין ויובהרו בפשטות וקול ברור הנסיבות בהן מצא הרוצח את עצמו מחובר לאותה מכונה העומדת לסיים את חייו. הייתי רוצה שאלו מאותם צופים בבית שנכמרים עליו רחמיהם באותו רגע ידעו מה עשה אותו "אדם". לזרוק את הצופים בבית לתהום האיוולת והסתמיות בהן נטל אותו "אדם" חיים השייכים לאדם אחר. ככל שיהיה תיאור מעשיו פשטני, מונוטוני ומחריד, כך יתחדד המסר ותהום מוסר עמוקה תיפער בין הרוצח ובין חברת בני האנוש ממנה פרש מרצון. הוא יפסיק להיחשב אחד מהם. הוא יצא מחברת בני האנוש אל הלימבו שבין הומו-ספיאנס לחיה נגועה בכלבת שיש להרדים.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">"המורשע ביקש סיגריה מאדם זר. משלא נתמלאה בקשתו, שלף סכין ורצחו". -- "המורשע הסתכסך עם מעסיקו, ולכן פלש לדירתו ורצח אותו, את אשתו ואת ילדיו הקטנים בשנתם". -- "המורשע פתח באש לתוך קהל בחוף הים כדי להרוג את יריבו בעסקי הפשע. אחד הכדורים פגע באשה חפה מפשע והרגה". -- "המורשע אנס ילד ורצח אותו כדי להסתיר את פשעיו". -- "המורשע הרג את ילדיו הקטנים כדי להתנקם בגרושתו" -- "המורשע היכה למוות את נכדתו הקטנה והטביע את גופתה השבורה"</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">יש בעולם מסורת משונה, לשאול נידון למוות אם יש לו דבר מה לומר לפני מותו או מה ירצה לאכול בסעודתו האחרונה – כאילו שיש איזו חשיבות לעולם לשמוע את דבריו האחרונים של תת אדם שאך לפני זמן קצר נטל חיי אדם ללא מחשבה או מעצור. אני רוצה לוותר על המחווה האווילית הזו. מיותר לגמרי. איני רוצה לשאול אדם כזה מהו המאכל החביב עליו כדי שאוכל לספק לו רגע אחרון של נחת. מצידי שיאכל עפר, כמו <b>הקרבן</b>.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אנחנו זוכרים שיש גם קרבן, נכון? כמעט ושכחנו. אותו אדם שבזכותו עומד לובש הסרבל האדום לזכות בכרטיס מחלקה ראשונה בטיסת חברת נתיבי אוויר כימיים לגיהנום. תמיד הפליאו אותי הויכוחים האקדמים העוסקים בהומאניות של ההוצאה להורג ודואגים כל כך לקרבן. "האם הוא מרגיש את המוות? האם מדובר בכאבי תופת? האם הוא מת ביסורים? האם הרעלים המוזרקים הומאניים דיים?" מה עוד? שמא נתהה לגבי גובה סל הקליטה שלו בעולם הבא? </div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">מעולם לא שמעתי ליברלים (סמולנים בתרגום לעברית) תוהים ולו לרגע אם הקרבן מצא את מותו בייסורים. האם כאב לו או לה? האם היתה לו דקה או דקותיים, לפני שהתפגר, לחשוב על ילדיו הקטנים שלא יראו אותו יותר? האם מישהו ניסה פעם לגלם בצורה מתמטית את רמת הסבל של הורה שילדיו הקטנים נרצחים לנגד עיניו, בכוונה, כדי שיראה, שיתענה, לפני שהוא עצמו נרצח? את זה משום מה איש לא חוקר ושום יפה נפש "ה<i>מתנגד עקרונית לעונש מוות</i>" לעולם לא מטריד עצמו בשאלות בלתי רלוונטיות כאלו. "האם המוצא להורג מרגיש משהו לאחר זריקת ההרדמה? האם כואב לו?" זה מעניין הרבה יותר. כי הרי חייבים להיות הומאנים, לא?. חשוב נורא לדעת האם הרוצח מרגיש משהו לאחר שהוזרקו לו מספיק כימיקלים כדי לשלוח עדר של ג'מוסים להייברנציה של מילניום. האם נוח לו? האם הוא מת בשלום עם חיוך? או שמא הקוקטייל עושה לו צרבת טרום התפגרותית.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">הלוואי והגישה הזו היתה נחלתם הבלעדית של סהרורי השמאל הקיצוני, הליברלים המושבעים, אלו המתנגדים באופן נחרץ לעונש המוות (מלבד זה של מתנחלים, כי להם דווקא מגיע). אך מידת הסלחנות והרחמים במיינסטרים הישראלי עברה מזמן את הקו האדום המפריד בין הסביר לבין המחלה האוטו-אימיונית מאיימת. הגישה בישראל, ואני מדבר על שופטי ישראל ומחוקקי ישראל, היא חד משמעית: <b>בוז</b> לקרבן, רחמים לעבריין בכל מחיר. <br /><br />ישראל היא מדינת אבסורד בכל הקשור לענישה, אכיפה והרתעה. באיזו מדינה בעולם יוצאים רוצחים אכזריים לחופש מהכלא? באיזו מדינה מתוקנת מוכנסות להם "נקבות" לכלוב לצרכי "התייחדות"? אני מדבר על זה מדי פעם פה בארה"ב, על כך שבישראל רוצחים מקבלים "חופשות מהכלא" ואנשים צוחקים בשעשוע. "אתה מתבדח איתנו", "לא! אני לא! הם אורזים מזוודה, יוצאים לחופשה" אני משיב ונזכר בחופשה הארוכה של אחד מרוצחי דרק רוט ז"ל שיצא לו לחופשה מהכלא והחליט להמשיך אותה בארגטינה, בהצלחה מרובה יש לומר. עדיין מנסים להחזיר אותו וזה אפעס לא פשוט. את החופשה הארוכה הזו דרך אגב הוא קיבל בנדיבות משירות בתי הסוהר לאחר שבחופשה קודמת השתתף בשוד מזויין של פיצוציה ונתפס. אבסורד, כבר אמרנו?</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">לפעמים נדמה לי שרוצחים, ובוודאי כאלו מהעולם התחתון, שלא רוצחים כשהם בהתקף שיגעון, אלא בצורה קרה ומחושבת, כמו למשל רוצחי <a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/108/078.html">מרגריטה לאוטין</a> בחוף בת ים, פשוט לא פוחדים מכלא. זה לא מרתיע אותם. הם יודעים שגם על הרצח הנורא ביותר, הם יקבלו מאסר עולם, שכיום עומד על 25 שנה בישראל (ולא לשכוח ניכוי שליש...). המשפט Without possibility for Parole (ללא אפשרות לחנינה) לקוח אך ורק מסדרת חוק אמריקאיות ואין ולא נשמע דבר כזה בישראל שאדם צעיר יכנס לכלא על רצח וימות קשיש בין חומותיו. את זה רואים רק בקולנוע.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אני תומך נלהב בהחלת עונש מוות על מקרי רצח בכוונה תחילה, או רצח של חפים מפשע במהלך ביצוע פשע. מה שמניע את ההגיון שלי הוא עיקרון פשוט. נניח שהיו נותנים בידכם כרטיס אשראי והיו אומרים, יאללה בזבזו ואת מה שאתם קונים, יש לכם 20 שנה לשלם בנוחות. הייתם יוצאים למסע קניות פראי &nbsp;שאינכם יכולים להרשות לעצמכם או שמא הייתם אומרים לא תודה? כמובן שהייתם יוצאים, הייתם קונים כאילו אין מחר. ומה אם היו אומרים לכם שאת מה שאתם קונים אתם צריכים לשלם במלואו תוך שבוע, הייתם קונים באותה פזרנות? כמובן שלא.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אותו העיקרון עובד לדעתי על עבירות רצח. העבריין מרגיש שהוא יכול "לבזבז" מישהו, כי המחיר לא יגבה ממנו מיד, ואם יגבה בכלל, יש הנחות, הקלות והכי חשוב, הרבה הרבה זמן עד לדרישה לתשלום. בואו ונדמיין לרגע מה היה קורה אילו עבריינים היו יודעים שעל כל רצח הם היו מוצאים להורג. לא תוך עשר שנים של משפטים וערעורים, אלא אחרי משפט בזק של שבועיים מרגע תפיסתם שבסופו הם יגררו לחדר זריקת הרעל עוד לפני שהשופט יספיק להרים את הפטיש אותו הטיח מטה עם הקראת פסק וגזר הדין -- האם הם היו ממהרים ללחוץ על ההדק כל כך מהר? אני סבור שלא.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">עבריין לא יהסס לרצוח אם ידע שצפויות לו שנים של משפט רצח, ובסופן, אם יורשע כלל, ירצה 10 עד 20 שנה בכלא. על אחת כמה וכמה בטחונו ותעוזתו יגדלו אם הוא שייך למשפחת פשע מאורגן ויודע שבעבור שתיקתו וכמה שנות מאסר, יסודרו ענייניו ומישהו כבר "ידאג לו ולשלו".&nbsp;אני רוצה לשנות את זה. אני רוצה שרוצחים בישראל יסיימו את חייהם מיד עם הרשעתם בתנאים מסוימים. ואני רוצה שאת ההוצאות להורג הראשונות יוכלו אזרחי ישראל לראות בשידור חי בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהשכיבו כבר את הילדים לישון.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><b>אתם יודעים למה?</b></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div style="text-align: right;"><a href="https://lh4.googleusercontent.com/-fSOPdiC7-Vc/TYrN67cebCI/AAAAAAAAAIo/ZNX2_MmGlEQ/s1600/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2594_%25D7%25A0%25D7%25A2%25D7%2593%25D7%25A8%25D7%25AA_%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%2596_%25D7%25A0%25D7%25AA%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2594_%25D7%2590%25D7%2595%25D7%2592%25D7%2595%25D7%25A1%25D7%2598_2008_1.jpg.jpeg" imageanchor="1" style="clear: right; float: right; margin-bottom: 1em; margin-left: 1em;"><img border="0" height="200" src="https://lh4.googleusercontent.com/-fSOPdiC7-Vc/TYrN67cebCI/AAAAAAAAAIo/ZNX2_MmGlEQ/s200/%25D7%2599%25D7%259C%25D7%2593%25D7%2594_%25D7%25A0%25D7%25A2%25D7%2593%25D7%25A8%25D7%25AA_%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%2596_%25D7%25A0%25D7%25AA%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2594_%25D7%2590%25D7%2595%25D7%2592%25D7%2595%25D7%25A1%25D7%2598_2008_1.jpg.jpeg" width="200" /></a></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">לא, לא כי אני צמא דם או ברברי. לא כי אני רוצה בידור עקוב מדם של קולוסיאום מודרני. אם דם היה כל רצוני הרי שיש אתרי אינטרנט, קשים וחשוכים שהיו מספקים לי סחורה טובה בהרבה מלראות אדם מקבל זריקת רעל סטרילית ועוצם את עיניו. אני רוצה שזה ישודר<b> כי אני יודע שבין הצופים יהיו עשרות ומאות רוצחים עתידיים</b>. ואני רוצה שביום בו יחליטו לקחת נשק ליד ולהרוג מישהו הם ייזכרו בעיניו מוכות האימה של אדם בדיוק כמוהם שיודע שהוא עומד לסיים את חייו עכשיו, ממש עכשיו, כמה שבועות לאחר שהיה במעמד שלהם בדיוק -- שהחליט לעשות מעשה. אני רוצה לעורר באותם רוצחים בפוטנציה התניה של אימה, פיק בירכיים ותחושת קבס קשה מנשוא שיגרמו להם לוותר על התכניות שלהם. יכול להיות שלא תסכימו, אבל לדעתי במדינה שמתייחסת לרוצחיה המורשעים בצורה דראקונית יהיו פחות מעשי רצח (ולא, ארה"ב בה מחכים להוצאה להורג 25 שנה אינה דראקונית).<br /><br />זו כל המוטיבציה ובזה הכל מסתכם. <b>חיסכון בחיי אדם</b>. כי כשרוצחים זוכים למידה של רחמים, עונש המוות הופך לנחלתם הבלעדית של החפים מפשע, ובל נשלה עצמנו -- מעשית עונש המוות חי ובועט בישראל, היום יותר מתמיד, ומדי שבוע נענשים בו אזרחים תמימים החיים במדינה רקובת שיני חוק שלא מצליחה לייצר הרתעה מספקת כדי להגן על חייהם. תשאלו את רוז הקטנה. היא תגיד לכם בפה מלא במי הירקון.</div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /></div><div dir="rtl" style="text-align: right;">אולי הגיע זמנם של שופטיה ומחוקקיה הרחמנים של מדינת ישראל, שהם בפועל אכזריים ואטומים מאין כמותם ללכת הביתה, או להיגרר הביתה בכח ובמקום אובססיית "מיהו יהודי" או "מהו גיור כהלכה" הייתי ממליץ לחברה הישראלית לעסוק בשאלה <b>מיהו בן אנוש</b> ומיהו אינו, כיצד נבדיל בין השניים על פי טיב מעשיהם וכיצד <b>נבער מתוכנו</b>&nbsp;לתמיד את אלו שאינם.</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-6716203766009472175?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-46421804987381706822009-11-19T09:53:00.022+02:002009-11-21T00:02:50.542+02:00<img style="FLOAT: left; border: none; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img34.imageshack.us/img34/1954/hammock.jpg"/>פעם, לפני שהייתי נשוי ואב לילדים זמני הפנוי היה שייך לי באופן בלעדי. היתה זו תקופה מעניינת ואני זוכר אותה בחיוך חשאי שכן בעידן החדש נאסר עלי להעלותה באוב בחיבה מופגנת פן אתקל במבטיה הזועפים של זוגתי ("רוצה לחזור להיות רווק, מה? אפשר לסדר לך"). שני סוגים של רצועות זמן אהובות היו לי - זמן סיום יום העבודה עד לתחילתו למחרת וסוף השבוע החל מהעלטה האופורית של יום חמישי בערב ועד לאור ראשון של דיכאון יום א'. אלו היו רכושי הפרטי ויכולתי לעשות בהן כרצוני מבלי להתחשב בדבר מלבד גחמותי הפרטיות, וכל זאת מבלי להיחשב לבן זנונים סוציומטי ע"י איש.<br /><br /><img style="FLOAT: right; border: none; MARGIN: 0px 0px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img10.imageshack.us/img10/4521/4xcddparked.jpg"/>הייתי מקדיש את השעות והימים האלו לטלויזיה, קולנוע והרבה מחשבה בטלה. באותה תקופה גיליתי גם את הטיס והפכתי את שדה התעופה בהרצליה ואת בית הספר לטיסה "נשר" (שנסגר בינתיים) לביתי השני. אהבתי את האווירה המיוחדת במקום: המראות, נחיתות בלתי פוסקות, טייסים צעירים מקשיבים בשקיקה "לפרלמנט" של הטייסים המבוגרים ומתחרים על ליבן של פקידות המבצעים כדי לזכות בכמה שיותר טיסות העברה, טיסות "חינם" של מטוסים משדה לשדה ללא פגיעה בכיס וברווח מקסימאלי (של כמה דקות, יש לומר) לספר הטיסות האישי (לוגבוק). הדבר האהוב עלי היה "לסגור" את השדה בערבי שישי, להיות זה שינחת אחרון, "דקה" לפני החשיכה המבשרת את סגירת השדה. יש משהו מרגיע ביום שישי בערב בישראל, ואני יכול להישבע שהכלל הזה חל גם באוויר. הגלישה לנחיתה באור אחרון של יום שישי תמיד היתה באוויר חלק ונקי מזרמי אוויר מטלטלים ומבלי אותם משבי רוח משתנים לאורך ציר הגישה הסופית שבעטיים הרצליה היא מקום אידאלי ללימוד טיסה. זה היה כאילו בקר נסתר לחץ על מתג וכיבה את הרוח לכבוד השבת המגיעה. הייתי נוחת הכי חלק שיכולתי... נגיעה עדינה בגלגלים ראשיים, רץ ומנסה להשאיר את גלגל האף באוויר כמה שרק אפשר עד שהמהירות הגוועת היתה מאלצת אותו לגעת במסלול. הסעה קצרה לאזור החניה ואני מדומם מנוע (או מנועים לעיתים נדירות יותר) ויוצא מן המטוס אל השקט של שדה התעופה שנרדם אך לפני כמה דקות. ישיבה קצרה על מייצב הגובה כדי לגרור את המטוס לחניה וקשירת הכנפיים לחבלים מעוגנים בקרקע וצ'וקים בגלגלים. הייתי נשאר בדרך כלל עוד כמה דקות כדי ליהנות מהשלווה ואז נכנס למכונית ויוצא לבלות או נוסע הביתה לערב שקט. כמעט תמיד הייתי עובר דרך "אל חאג'", החמוסייה המופלאה בתחנת הדלק ברב קוק שבהרצליה. גם שם הייתי בן בית. מה לעשות, טיסה עושה אותי רעב.<br /><br />בימים האלו אדם היה מוצא עצמו משועמם על נקלה בביתו. עידן האינטרנט היה בחיתוליו והחיבור לרשת היה כרוך בחיוג מתקפים ("אבא, מה זה חיוג מתקפים?"). רוב האתרים ברשת דאז היו לא יותר מעלון אלקטרוני פרסומי ואתרים עם Animated GIF נחשבו לחדשניים ("ראיתם את כדור הארץ המסתובב? גדול!"). לכבלים היו שעות מתות של שיעמום צחיח ובקונטרסט מוחלט להרגלי הקולנוע שלי היום (פעם בחצי שנה לסרט שאינו מיועד לגיל הרך), הייתי בהחלט מוצא עצמי מדי פעם במצב בוא אין כבר מה לראות בקולנועים כי ראיתי את הכל. בזמנים כאלו הייתי פונה לאוסף ספרי המדע הבדיוני/פנטזיה שלי אותו טיפחתי באדיקות מסוף שנות ה-80. אסימוב, סילברברג, היינלין, ניבן, פראצ'ט, טולקין אדמס ועוד רבים וטובים עמדו כחיילים ממושמעים על מדף עץ ישן וחיכו בנימוס להיות ברירת המחדל שלי לערב או לסופ"ש.<br /><br /><img style="FLOAT: left; border: none; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img687.imageshack.us/img687/2237/kanfeilaila.jpg"/>מכל סופרי המדע הבדיוני, חביבים עלי שניים הידועים (לי בלבד) בכינוי "שני הרוברטים". הראשון, רוברט סילברברג, שאת ספריו "כתום החורף", "האביב החדש", "תום המשוגע", "כנפי לילה" ו-"גלגמש המלך" בלעתי בשקיקה, עטיפה-לעטיפה כמו שאומרים באנגלית. הכישרון של סילברברג לטווית עלילה לא יודע גבולות, ואיני מדבר על גבולות פיגורטיביים אלא על גבולות ליטרליים לחלוטין, ביחוד בכל הקשור לזמן. ספריו, נוטים להתחיל בנקודה רחוקה בעתיד כאשר המציאות המתוארת אינה מאפשרת שום הבנה לינארית של איך הגענו מימינו אנו לתקופת הספר. מידע זה שזור חלקית בפיסות של רמזים המאפשרות לקורא לבנות בכל זאת גשר רעוע מהיום למחר של סילברברג. חלק מהגשרים האלו שבונה הקורא במוחו מחברים נקודות זמן הפרושות על אלפי ומליוני שנים. לדעתי שום כותב מדע בדיוני, כולל טולקין הגדול, לא מצית את דמיונו של הקורא כמו סילברברג, ודי לקרוא את "כנפי לילה" ואת צמד הספרים "כתום החורף" והמשכו "האביב החדש" בכדי להבין.<br /><br /><img style="FLOAT: right; border: none; MARGIN: 0px 0px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img7.imageshack.us/img7/8263/heinlein.jpg"/>השני הוא רוברט היינלין המנוח, דמות מעניינת וצבעונית במיוחד. היינלין שירת כקצין בצי האמריקאי ונסיוני הצבאי השפיע רבות על כתיבתו. סופרי מדע בדיוני מקבלים בדרך כלל שני סוגים של תגובות לכתיבתם - הערצה או התעלמות. היינלין השובב היה מהראשונים שהצליחו לעורר התנגדות עזה לכתביו. הסיבה נעוצה בסגנו כתיבתו המשלב עלילה דמיונית עם עמדותיו הצבעוניות-מה בנושאי צבא, חברה, דת, פוליטיקה ומין - וזאת גם בתקופה בה עדיין נחשב המדע הבדיוני כז'אנר נחות בשולי עולם הספרות, כזה המיועד לחוברות קומיקס זולות ונצרך ברובו על ידי בני הנעורים. במידה מסויימת, ויכול בהחלט להיות שאני מפריז בהשוואה, סגנון הכתיבה של היינלין, דווקא בספריו האחרונים מזכיר לי לפעמים את דן בן-אמוץ, ביחוד כשאני נזכר בספרו "זיונים זה לא הכל". שני הסופרים משתמשים במסכי עשן מסוגים שונים כדי לרתק את הקורא לקריאת המניפסטו החברתי/פוליטי שלהם. היינלין משתמש בחייזרים ובקורטוב של מיניות (או ביותר מקורטוב בספריו האחרונים) כדי להעביר לקורא את דעתו בנושאים שונים. בן אמוץ משתמש בסיפורי אלף לילה ולילה על נשים וכיבושים מיניים כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק.<br /><br /><img style="FLOAT: left; border: none; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img23.imageshack.us/img23/4315/coverofk.jpg"/>אחד מספריו מעוררי המחלוקת של היינלין משנת 1959 נקרא "לוחמי החלל" בתרגומו לעברית (Starship Troopers). אם זה מצלצל לכם באיזה פעמון, כמו שאומרים באנגלית, אתם לא טועים. ב-1997 הוציא הבמאי פול וורהובן תחת ידיו את הגרסה ההוליוודית לספר זה. בישראל שונה שמו של הסרט ע"י וועדת המומיות הפולניות לענייני שמות סרטים ומחזות ונקרא בשם "<b>גברים בחלל</b>" ואני מוכן להתערב ששמו של הסרט הוטבע בהשראת החבובות וסגמנט ה-"חזירים בחלל" המפורסם שלהן. כשתרגם עמנואל לוטם האגדי את הספר לעברית בשנת 1994, הוא קרא לו "לוחמי החלל" וזו הייתה בחירה נכונה, כהרגלו של מר לוטם שכן על פי הספר ואף הסרט, נשים לחמו לצד הגברים כשוות.<br /><br /><img style="FLOAT: right; border: none; MARGIN: 0px 0px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img194.imageshack.us/img194/8264/stroopers.jpg"/>הסרט העתידני עוסק בחברה האנושית הנאורה (לכאורה), המאוחדת תחת דגל אחד ובמלחמת החורמה שהיא מנהלת בפדרציית חייזרים המורכבת מגזעי חרקים שונים על שטחי מחיה בגלקסיה. בדומה לרוב הסרטים ההוליוודים הזקוקים לדולרים של קהל רחב ככל הניתן, גם סרטו של וורהובן אינו נאמן לגמרי למקור הספרותי עליו הוא מבוסס. הפילוסופיה מאחורי העלילה העיקרית של היינלין עברה דיאטת רצח והסרט כצפוי שם דגש חזק יותר על האקשן, אותו "מסך העשן" שמעלה היינלין בספר כדי לחשוף אותנו מבלי שנרגיש לרעיונותיו הפילוסופיים. המסר המרכזי בספר אמנם נחשף ברמיזות ברורות במהלך הסרט, אך אינו מהווה את עמוד התווך בו. המלחמה הבנאלית בחרקי הענק אינה החומר הבקיע שהעלה את קצפם של רבים. המלחמה אינה אלא תפאורה. בספר בוחן היינלין את רעיון היתכנותה של <b>אוטופיה פאשיסטית/מיליטריסטית</b>, נאורה, ומשגשגת המשמשת גורם חיובי ומייצב בחייהם של מיליארדי בני אדם מאושרים. בחברה כזו אין פוליטיקה מהסוג הדמוקרטי המוכר לנו ולמעשה הדמוקרטיה מאוזכרת כשיטת שלטון בזויה ואנכרוניסטית שעברה מן העולם לאחר שהביאה את האנושות אל סף החורבן. בסדר העולמי החדש מנהיג האנושות הוא גם ראש "הפדרציה הטראנית" – המפקד העליון של הצבא - לובש מדים שדרגתו היא מרשל-שחקים. ההצבעה אינה זכות יותר אלא פריווילגיה הניתנת למי שהתנדב לשירות צבאי וסיים אותו בכבוד. הספר, כמו הסרט מספרים את סיפורם מנקודת מבטו של חואן ריקו, צעיר המתגייס לחיל הרגלים הנייד, זרוע היבשה של הפדרציה הטראנית. הספר בנוי כאוסף פלאשבקים בגוף ראשון ללא סדר כרונולוגי המכסה את תקופת לימודיו של ריקו בבית הספר, (משנתו של היינלין מובאת כדברי מוריו) ואת התגייסותו לחיל הרגלים הנייד והקורות אותו שם. הסרט מביא את האירועים בצורה כרונולוגית.<br /><br />הספר זכה לביקורות קשות עם צאתו והיינלין הואשם בעידוד פאשיזם, מיליטריזם, גזענות (סוגנות למען הדיוק) ובניסיון לתאר אוטופיה פאשיסטית נאורה שאינה יכולה להתקיים במציאות. כשמן למדורה הייתה העובדה שהספר יועד במקור לבני נוער ויש שחששו שאלו שדעתם טרם גובשה יקבלו באהדה יתרה את הרעיונות הנפיצים בהם משתעשע הספר. הסרט לא נפל רחוק מהעץ במובן הזה. אף הוא עורר סערה לא קטנה כשיצא בשנת 1997 ועל פי דעת רבים הקצין וורהובן את מסריו של היינלין לכאורה למטרות בידור ויצירת רעש בתקשורת. הוא הלביש את קציני הצבא בסרט במדים הדומים מאד למדי הקצונה של גרמניה הנאצית וחגג כדי דמיונו החופשי בסגמנטים של תעמולה בסגנון ריפנשטל בגוף בסרט כתשדירים "מטעם המדינה". עיתון הוושינגטון פוסט טען שהסרט: "נאצי עד היסוד". אחרים כינו אותו Starship Stormtroopers, משחק על כינויים של חיילי הסער של הוורמאכט.<br /><br />דוגמא נוספת מהסרט בה לוקח פול וורהובן את רעיונותיו של היינלין רחוק מדי היא סצנת שיעור האזרחות בבית הספר. המורה, מר ראזצ'ק מדבר על כישלון הדמוקרטיות שהביא את האנושות אל סף התהום ועל ותיקי הצבא שלקחו יוזמה, תפסו את המושכות והצילו את האנושות בעזרת הסדר העולמי החדש שיצרו. הדיון מתמקד בשאלה מדוע רק אזרחים רשאים להצביע ותשובה שנותן אחד התלמידים גורסת שההצבעה היא בפשטות גמול על שירות צבאי, שכן רק אלו ששירתו בצבא זכאים לאזרחות. המורה ממהר לפסול את התשובה. "בדבר שניתן לך אין כל גמול", הוא אומר. "<b>כשאתה מצביע אתה משתמש בסמכות פוליטית. אתה משתמש בכוח. וכוח, ידידי הוא אלימות, הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות</b>". או באנגלית:<br /><br />When you vote, you're exercising political authority. You're using force. And force, my friends, is violence, the supreme authority from which all other authority derives.<br /><br />כאן נאמר שלום לשני הרוברטים ולמדף הספרים שלי ונגיע לעניין עליו רציתי לדבר. המשפט המהמם הזה הגורס כי <b>אלימות היא הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות</b> לא קיים בספר של ונעשה בו שימוש בסרט בלבד. המשפט הזה הדהד בראשי זמן רב לאחר שראיתי את הסרט. אחרי שחשבתי מספיק בעניין הגעתי למסקנה ברורה: <b>מדובר במשפט אמת</b>. האלימות, כן, זו הפיזית, היא הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות. זה היה נכון בימי הפרימאטים עם הנבוט וזה נכון גם היום, בעידן הדמוקרטיות המערביות. אני יודע, זה נשמע כוחני, ימני, פאשיסט וכדומה. לדעתי מדובר באמת אנושית טהורה ועתיקת יומין וכשאנו באים לאמת או לפסול את מידת נכונות הדברים עלינו הפריד הפרדה מוחלטת בין הרצונות האוטופיים שלנו לבין המציאות, שהרי העובדה שאדם מסוים סולד מפאשיזם לא צריכה למנוע ממנו להצביע על חברה פאשיסטית ככזו, שכן אם ימנע מכך רק משום סלידתו, הרי הוא ניחן בכישרונה של בת היענה להכחיש מציאות.<br /><br />כבני אדם מודרנים, אנו אוהבים אוהבים להקיף את עצמנו בשכבות של אבסטרקציה הגדרתית המכסות אותנו. אלו משמשות כשכבות שומן נאורות המגינות עלינו מהאמת הבלתי מהוקצעת של טבענו האמיתי. אנו מתהדרים בכסות זו ומספרים לעצמנו (ואף מאמינים) שבניגוד לאבות אבותנו הברברים, אנו בני תרבות, חוק וסדר. אנו לא טועים לגמרי. לפני אך מספר דקות במונחים קוסמיים, היינו חבורות של קופי אדם והסתובבנו עירומים כביום היוולדנו בעולם בתול ומסתורי בו מצאנו את עצמנו. לא ידענו מדוע השמש זורחת, מדוע היא שוקעת, מהיכן באנו ולהיכן אנו הולכים. חיינו היו פרימיטיביים וסבבו סביב אינסטינקט ויצר הישרדות. אכלנו כשהיינו רעבים. לקחנו נשים כשחשקנו בהן כאילו היו אלו חפצים דוממים, וכשהרגשנו מאויימים הרגנו ורצחנו ללא כל עכבות וכשחשקה נפשו של אחד מאיתנו לסיים את חייו של האחר מכל סיבה שלא תהיה, כל שהיה צריך לעשות הוא לבצע את המעשה ללא כל חשש מתוצאות. אם היית חזק, עשית את מה שרצית – אם היית חלש עשית מה שרצית כל עוד הדבר לא עמד בקונפליקט עם רצונו של החזק. החיים היו פשוטים. אם היית חזק פיזית, היה לך טוב יחסית לחלש. בעידן ההוא הכוח, דהיינו, היכולת להפעיל אלימות אפקטיבית היה פקטור דומיננטי בסיכויי ההישרדות של האדם הקדום.<br /><br />בסופו של דבר, חבורות הקופים הפכו לשבטים. השבטים הפכו לאוסף של שבטים קרובים שהפכו ברבות הזמן לתרבויות ואלו הפכו מאוחר יותר למדינות, שהפכו בתורן לבריתות בין מדינות. עם הולדת התרבות האנושית, הומצאו מערכות כללי משחק שלא היו קיימות בעידן הפרא של העולם וכללו מרכיב אחד חשוב ביותר – <b>חוק</b>. חוק מקומי, חוק מדינה, ובסופו של דבר, חוק בינלאומי. יש כאלו שיאמרו שהחוק החליף את הכוח והאלימות של פעם והוא הוא הסמכות העילאית ממנו נובעות כל צורות הסמכות האחרות, בוודאי במדינות המערב המפותחות. אבל האם זו ראיה פשטנית מדי, כזו שמגרדת את השטח אבל אינה קודחת במורד הנושא כדי לבדוק אותו לעומק? הרי רובינו שומרי חוק. לא נגנוב ולא נרצח כי מלבד היותנו אנשים מוסריים, זהו החוק, ומהחוק פוחדים גם אנשים שאינם חולקים את המוסר שלנו - אנשים שמחר בבוקר היו רוצחים לו רק היה הדבר הופך לחוקי בן לילה. אבל האם זה החוק שממנו אנו פוחדים? האם באמת החוק הוא הסמכות העילאית ולא אלימות? על פי דעתי, לא.<br /><br />הבה וניקח דוגמא מעט דמיונית ואקסצנטרית. נניח שיש מדינה ובה חוק האוסר על רצח שאינו הגנה עצמית בכל תחומי שיפוטה של אותה מדינה. בואו ונניח שתושבי אותה מדינה הם אנשים עבי כרס שמעוררים את רעבונם של חייזרים קניבלים ובעלי טכנולוגיה מתקדמת משל בני האדם. התענוג הגדול ביותר של אותם חייזרים הוא להגיע בצלחת מעופפת לאותה מדינה, לקטול מספר גדול ככל האפשר של תושבים בציד אכזרי ולאחר מכן להתענג על בשרם העסיסי בסעודה חגיגית וזאת גם לאחר שהובהר להם שהדבר עומד בניגוד לחוק הארצי. כעת נשאלת השאלה: האם מעשי אותם החייזרים עולים בקנה אחד עם החוק. התשובות האפשריות הן:<br /><br />א) כן<br />ב) לא<br />ג) לא רלוונטי כלל.<br /><br />התשובה כמובן היא ג'. עבור אותם חייזרים, עבירה על החוק האוסר רצח אינה רלוונטית שכן הם אינם ניתנים לעצירה ע"י בני האדם. הטכנולוגיה שלהם עליונה בהשוואה לזו של בני האדם והחוק האוסר עליהם לצוד בני אדם אינו יכול להיאכף נגדם בהצלחה. הדבר דומה באפקטיביות שלו לקן נמלים שיוציא חוקים נגד הדברה. האם זה מה שיעצור את המדביר? הראנו אם כך שהחוק אינו הסמכות העילאית במקרה הזה שכן אדם, רעיון או חוק <b>אינם יכול להיות סמכות עילאית</b> כאשר קיימת אפשרות פיזית לפעול בניגוד להם כאילו לא היו קיימים כלל. במציאות החוק אינו אלא תת-סמכות הנובעת, או יותר נכון, חייבת את קיומה לפוטנציאל האלימות הפיזית, שכן על מנת שחוק יכובד, חובה עליו להיות מסוגל לאכוף את עצמו באלימות על אילו שיסרבו לכבדו. הפעלת אלימות אינה חייבת להיות קו ההגנה הראשון של החוק, אך היא חייבת להיות אופציה מציאותית וברת מימוש.<br /><br />רוצים דוגמאות? בבקשה. בכל מדינה מתוקנת ומערבית אם אפסיק לשלם מיסים אקבל מכתבים לביתי המתריעים על חובתי לשלמם. אם אתעלם מאותם ממכתבים, יגיעו מכתבים נוספים, הפעם בטון תקיף יותר. ככל שאמשיך להתעלם כך תלך ותחריף הרטוריקה במכתבים שאקבל עד שלבסוף, אם אמשיך בהתעקשותי שלא לשתף פעולה עם השלטונות, יגיע הרגע בו המשטרה תתדפק על דלת ביתי במטרה לעצרי. אני כמובן לא מעוניין להיעצר אך אם אתנגד למעצר, אם אלחם באקט הפיזי בו השוטרים אוזקים אותי ומובילים אותי אחר כבוד לבית העצורים, <b>תופעל נגדי אלימות פיזית נגדית, קשה אם צריך</b>, שתחייב אותי לציית בין אם ארצה ובין אם לאו. מסתבר אפוא שהחוק המחייב בתשלום מיסים, כמו כל חוק אחר, רלוונטי אך ורק כל עוד יש אפשרות לאכוף אותו באלימות פיזית, שכן אם יוכל כל אדם להתעלם מהדרישה לתשלום מיסים ולא יהיה כל אמצעי פיזי לאכוף זאת עליו, החוק יהפוך חסר משמעות ומידת סמכותו תשאף לאפס. תלות זו של החוק ביכולת להפעלת אלימות היא זו ההופכת את האלימות <b>למקור הסמכות העילאית</b>, גם במשטריהן הדמוקרטים של החברות המערביות, שלא לדבר על חלקים חשוכים יותר בעולם, בהם אין סמכות חוק הנובעת מסמכות האלימות, אלא אלימות טהורה בלבד (סומליה למשל).<br /><br />איננו צריכים ללכת לדוגמאות תיאורטיות כדי להמחיש את הדינאמיקה הפשוטה והנכונה הזו. לא תהיה כל בעיה למצוא דוגמאות אמיתיות למקרים בהם החוק שנתפס בטעות כסמכות עילאית היה למרמס אל מול היכולת להפעיל אלימות עילאית. זכור לכם אולי מקרה מעברו של העם היהודי הידוע הנקרא "השואה"? מעשי הנאצים עמדו בניגוד לכל חוק אפשרי, אבל החוק פינה מקומו במהירות, זורק את מדליית "העילאיות" שלו כחייל מצרי המשליך את נעליו ובורח משדה הקרב. את מקום החוק תפס מקור הסמכות האמיתי: <b>היכולת להפעיל אלימות פיזית עילאית</b>. כשסמכות זו הייתה בידי הנאצים, הם יכלו לרתום למשימתם גם את תת-הסמכות הנובעת ישירות מאלימות, <b>החוק</b>. בגרמניה שונה החוק והוצגו חוקי נירנברג שהטילו מגבלות משפילות על הציבור היהודי והתירו למעשה את דמו. החוק שונה גם במדינות שונות תחת עול הכיבוש הנאצי והטיל עונשים דרקוניים, במיוחד עונשי מוות למי שייתפס מסייע או מסתיר יהודים. כשהסמכות העילאית האמיתית, האלימות, עובדת בשירותך, החוק שלך לעשות בו כרצונך. הוא שואב את סמכותו מהאלימות בצורה ריאלית ואפקטיבית מאין כמוה. במדינתו של סבי ז"ל היה חוק ברור האוסר על רצח ילדים. חוק שגובש שנים אינספור לפני זמנו. בתקופת הכיבוש הנאצי, חוק זה לא נבע ולא שאב את כוחו מסמכות האלימות העילאית, ולכן כשהנאצים זרקו את בנותיו התאומות בנות השנתיים מחלון הקומה השנייה בביתו אל מותן, הם עשו זאת ללא כל פחד וחשש שכן הסמכות העילאית האמיתית עבדה עבורם. החוק שהיה אמור להגן על הדודות התאומות שלי קמל אל מול סמכותה של האלימות הנאצית ואתו קמל גם הסבא שלי שהיה צל של אדם עד יום מותו. רק אלוהים יודע איך אפשר להמשיך ולחיות אחרי דבר כזה. סבי איבד את אשתו ואת בנותיו. הוא ואחיו נותרו לבדם. אמי הייתה ילדתו מאישה חדשה, בחיים חדשים, לאחר שעלה לישראל.<br /><br />הסיבה היחידה שהנאצים לא שולטים היום בעולם היא שלמרבית המזל, נסיבות טקטיות ואסטרטגיות הביאו לכך שבסופו של דבר עלה בידי בעלות הברית להפעיל אלימות אפקטיבית מזו של הנאצים. הנאצים, ושותפיהם האיטלקים והיפנים הובסו. בעלות הברית, שהאלימות עברה לעבוד עבורן כמקור סמכות עילאית יכלו עתה לרתום לשירותם גם את הסמכות הבאה הנובעת מאלימות, <b>החוק</b>. רבים מבכירי ההנהגה הנאצית שנשארו בחיים נידונו למאסרים ממושכים או פגשו בחבל התלייה כתוצאה מגזרי הדין של בתי המשפט בהן נוגנו גרסאות הצדק והחוק של המנצחים בלבד. לו נפל המטבע שהטילה ההיסטוריה על צדו האחר, אותם "פושעי מלחמה" לא רק שלא היו נחשבים פושעים כלל, אלא היו מונצחים כגיבורים בשירה ובסיפורת למשך אלף שנות הרייך אותן הבטיח היטלר. מעניין לציין שגם הספר וגם הסרט משתמשים באותו המשפט כתגובה לטענה שאלימות אינה פותרת דבר, "אלימות, כוח עירום, פתרה יותר מחלוקות בהיסטוריה מאשר כל פקטור אחר". כך נטען, ובצדק. אנו חייבים את תבוסתה של גרמניה הנאצית לאלימות העילאית שהופעלה נגדה לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה – לא למוסר עליון, לא לרצון טוב של איש ובוודאי שלא למזל. ניצחונם של "הטובים" הוא מקרי לגמרי. המנצח הוא תמיד מי שמפעיל אלימות עילאית ברגע בו האויב אינו מסוגל עוד לספוג ממנה ולהישאר עומד.<br /><br />לפני שאואשם שוב בשיתוף פעולה עם <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%92%D7%95%D7%93%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9F">חוק גודווין</a>, נניח לרגע למלחמת העולם השנייה ולנאצים ונשוב לחייזרים ולהרגלי הברביקיו שלהם. בואו ונניח שלאחר כמה ביקורים נוראיים כאלו של אותם חייזרים התעשתו בני האדם ופיתחו טכנולוגיה שתאפשר להם לעצור את החייזרים, לפגוע בהם פגיעה פיזית קשה ולמנוע מהם את היכולת לצוד בני אדם. האם עובדת שובם הביתה בידיים ריקות, מוכים וחבולים, גוררים את גופות מתיהם תגרום לחייזרים לכבד מעתה את לשון החוק הארצי בו זלזלו בעבר? התשובה היא כמובן, כן, והסיבה היא שמעתה החוק האוסר על רצח בני אדם שלא להגנה עצמית לא נובע מהאוויר או מהמוסר, או ממשנה ליברלית/הומאנית בלתי ריאלית זו או אחרת. הוא נובע מהסמכות העילאית האמיתית היחידה, האלימות. לפני כן, הוא עמד בפני עצמו וככזה לא היה אלא סיפור קצר המבטא שאיפה של מחברו ותו לא. החייזרים יודעים כעת שעבירה על חוק הארץ הנובע מסמכות האלימות יגבה מהם תשלום שאין הם מוכנים לשלם ולכן יניחו לבני האדם לנפשם.<br /><br />עיקרון האלימות הפיזית בבסיס כל סמכות נמצא בכל מקום ובכל אספקט של החיים. בכל מקום בו קיימת סמכות אמיתית, תגלו אלימות שתכפה אותה בכוח הזרוע ותגן על קיומה. כל שעליכם לעשות הוא לשאול, לחקור ולבצע "קידוח קושייתי" ללא ליאות כדי להגיע לשרשם האמיתי של דברים. אחת הדוגמאות שתמיד מצאה חן בעיני להמחיש את העניין היא הקונספט של מדינות וגבולות. אין מדינה בעולם שאין לה גבולות מוסכמים מוגדרים, גם אם חלקים מאותה מדינה אינם מוכרים כחלק ממנה ע"י מדינות מסוימות. אפילו לישראל הבעייתית יש גבולות מוכרים (גבולות 67) הנהנים מקונצנזוס רחב בעולם. מקובל הדבר שכל מדינה בעולם רשאית לקבוע מי יכנס בגבולותיה, לכמה זמן, אילו הגבלות תנועה ותעסוקה יוטלו עליו. זוהי סמכות מקובלת של כל מדינה ריבונית. אבל אם נרשה לעצמנו להיות פילוסופיים מעט, נשאלת השאלה מה הקשר בין מדינה ריבונית לפיסת האדמה עליה היא ממוקמת? מהו אותו מקור סמכות שקובע למשל שהעם האיטלקי רשאי להגדיר את גבולותיו ואף למנוע כניסת זרים ללא אישור מתאים? האם האדמה שייכת לאיטלקים? אם כן, מכוח איזו סמכות? האם יש טאבו אי שם ביקום (בהשראת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) הקובע במפורש שפיסת האדמה X ו-Y שייכות לעם האיטלקי לדורותיו? כמובן שלא. האיטלקים, כמו כל עם אחר "מצאו" עצמם בשטח מסויים, הכריזו עליו "כשלהם" והגנו עליו בהצלחה בפני מי שנתפסו בעיניהם כזרים – ובהצלחה יתרה יש לומר, שכן אם היו נכשלים, כנראה שאיטליה לא הייתה קיימת בפורמט אותו אנו מכירים ואוהבים. עכשיו הם קובעים מי ייכנס בגבולותיהם ובאילו תנאים – כמו כל מדינה ריבונית אחרת.<br /><br />נשאלת השאלה, מהו מקור הסמכות שמתירה לקבוצת אנשים להכריז עצמאות ולהפוך למדינה? ברור לנו שהתאגדות תחת רצון משותף אינה מספיקה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כיצד חבלים במדינות שונות הכריזו עצמאות רק כדי למצוא עצמם מדוכאים באכזריות ע"י צבאם שלהם. עוד נשאל מהו מקור הסמכות של מדינה מסוימת לעצור אדם הנמצא ולהאשימו בשהות לא חוקית? התשובה היא כמובן היכולת להפעיל אלימות אפקטיבית, שכן לא קיים טיעון הגיוני שיכול להביא להכרה שכלתנית לפיה פיסת אדמה שהייתה קיימת מיליארדי שנים היא כעת קניינם הפרטי של אוסף מסוים של אנשים. בסופו של דבר כשנחקור ונדרוש נגיע לאמת הטהורה והפשוטה מדוע מדינה, כל מדינה, היא ריבונית בצורה אפקטיבית: "<i>אנחנו כאן, אנחנו יכולים להגן על עצמנו בעזרת הסמכות העילאית, האלימות הפיזית, ובשם סמכות זו אנו נקבע את חוקי הבעלות על פיסת האדמה שאנו תופסים כשלנו. מי שחולק על עמדתנו מוזמן לחשוף את יכולתו שלו להפעיל את הסמכות העילאות כנגד זו שלנו</i>." זו התשובה הסופית שנגיע אליה אם נמשיך להתעקש בתגובה לכל הסבר סתום כגון "כי זה החוק" שנקבל לשאלות הללו. רק אם נתעקש כמו ילדים קטנים השואלים "למה" עד אין קץ נגיע לאטום הקטן שאותו אי אפשר יותר לבקע למרכיביו. או אז נגלה את האלימות מציצה אלינו משם כיסוד קריטי בבסיס קיומה של האנושות.<br /><br />לאקסיומה הזו בדבר היות האלימות הסמכות העילאית ממנה נובעות כל שאר סוגי הסמכויות יש השלכות גם לביצה המזרח תיכונית ממנה אני מגיע. כישראלי אמריקאי שחי בארה"ב, אני נחשף מדי פעם לויכוחים פוליטיים, למאמצי הסברה אותם נוקטים משרדי ממשלה שונים במדינות העולם. אני חשוף גם לויכוחים סוערים ברשתות ציבוריות בין ישראלים/ציונים לבין מוסלמים או מתנגדי ישראל ממדינות שונות בעולם. גילוי נאות הוא שלפני שחשבתי על העניין לעומק, הייתי גם אני אדבוקט לא קטן המסביר לכל מי שמוכן להקשיב (ולעיתים גם לאלו שלא) את זכותנו הטבעית על ארץ ישראל לעומת הערבים להם "22 מדינות". בדיונים סוערים וחסרי כל תכלית, כפי שאבין מאוחר יותר, הייתי מעלה את השפה, את התרבות בת 3000 השנה, את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל, את ירושלים כבירתנו עוד מימי התנ"ך ועוד אלף ואחד סיבות כתירוץ מדוע ישראל הינה ותהיה לעד ביתם של היהודים כהמשך טבעי לנוכחות היהודית באזור שגילה אלפי שנים.<br /><br /><b>איזה בזבוז של זמן ואנרגיה!</b><br /><br />בואו ונשכח לרגע את זהותנו, לאומנו ודתנו ונחשוב כמו פילוסופים. החלק מיבשת אסיה עליו במקרה יושבת היום מדינת ישראל אינו קשור כלל ליהודים בדיוק כפי שאינו קשור לערבים או מוסלמים או לקופי האדם שהילכו בו לפני 400,000 שנה. אין בשום מקום ביקום טאבו ובו הרישום "היהודים" או "המוסלמים" בסעיף הבעלות על נקודה קטנה זו בכדור הארץ. אבל יוספוס, אתם אומרים, מדינת ישראל חיה וקיימת. היא ריבונית ואי אפשר לפסול את הלגיטימציה שלה במחי מקלדת. זה נכון רבותי, אני משיב, איני פוסל את הלגיטימציה שלה. להיפך, <b>אני מכיר בלגיטימציה שלה</b>, אך לא מהסיבות אותן אוהבים לציין אותם אנשים שהמילים "נחלת אבות", "זכות טבעית", "ימי המקרא", או "מאז ולתמיד" שגורות על שפתותיהם. סוג זה של לגיטימציה נשען על רומנטיקה ופירוש היסטורי סובייקטיבי. לגיטימציה מסוג זה הנשענת על זרמי אוויר פטריוטיים אינה אלא אשליה ברת ביטול בכל רגע נתון. אני מכיר בלגיטימציה של ישראל מהסיבות <b>הנכונות</b>.<br /><br />למדינת ישראל לגיטימציה לקיום כי אותה לגיטימציה אינה רק הכרה חד צדדית בפירוש הסובייקטיבי הפרטי שלנו להיסטוריה של המזרח התיכון. יהי פירוש זה נכון או מוטעה לגמרי, אין זה משנה כלל. הלגיטימציה לקיומנו כמדינה מקבלת משנה תוקף במציאות ואת הכבוד הדרוש מדורשי רעתנו כיוון שהיא מגובה באפקטיביות ע"י הסמכות העילאית ממנה נובעות כל צורות הסמכות האחרות - האלימות. מדינת ישראל קיימת לא בזכות הכרתו של איש, לא בזכות מוסר עליון ולא בזכות רצון טוב. היא קיימת אך ורק משום שהיא מסוגלת להפעיל אלימות אפקטיבית נגד אלו המבקשים את רעתה. ברגע בו ישראל תאבד את יכולתה זו, הלגיטימציה לקיומה תאבד את הסמכות ממנה היא שואבת את כוחה, וישראל תהיה נתונה לגחמותיו של מי שיאחז בסמכות העילאית במקומה. <br /><br />עקב כך, אני מוצא שהויכוח האקדמאי האינסופי על "הזכות לארץ" בכל הקשור לשני העמים, הישראלי והפלסטיני הוא בלתי רלוונטי למציאות ואינו אלא הוצאת אנרגיה מיותרת (שלא לדבר על תעבורת אינטרנט של מצגות על מצגות של "הוכחות" חסרות טעם) - שכן גם אם נוכיח לפלסטינים מעבר לכל ספק שליהודים אכן "זכות" לארץ, הרי למה בדיוק נוכל לצפות מהם? לוותר על חלומם להקים את פלסטין מהים העד הנהר ולעבור לירדן? כמובן שלא. החלום הזה הוא זכותם ואם אי פעם תעמוד לרשותם הסמכות העילאית הדרושה למשימה, הם יגשימו אותו בדיוק כפי שאנו מגשימים אותו מאז 1948. נודה שגם אנו לא ממש נזנק ממקום מושבנו על מנת לשוב לרוסיה, פולין, מרוקו ותימן אם תוגש לנו עבודה אקדמאית המוכיחה מעל לכל ספק שהפלסטינים הם בעליה החוקיים של הארץ הזו. הדיון האקדמי בשאלת "הזכות" אינו הגיוני ובוודאי שאינו רלוונטי במציאות שכן "זכות", בקונטקסט הזה אינה יכולה להתקיים כישות אקדמאית/רטורית טהורה. "זכות" כזו יכולה להתקיים במציאות אך ורק אם תהיה מגובה ע"י <b>הסמכות העילאית</b> ועל כן היא תעמוד לעד לצד אלו שיוכלו להפעיל את האלימות האפקטיבית ביותר.<br /><br />זהו רבותי <b>עיקרון הנָבּוּט</b>. הוא אמיתי, שריר וקיים. הוא עומד מאחורי הדינאמיקה האנושית משחר ההיסטוריה וימשיך איתנו עד לעידן אחר בתולדות האנושות בו יטרפו הקלפים בצורה אותה איש לא יכול לחזות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-4642180498738170682?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com10tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-75087051666662965882009-10-07T00:10:00.018+02:002009-10-07T04:51:04.365+02:00<img style="FLOAT: left; border: none; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img197.imageshack.us/img197/7418/muffled.jpg"/>שנתיים ושלושה חודשים שלא הוצאתי מילה בבלוג. אפילו לא ציוץ. איני מסוגל למצוא תירוץ הולם להיעדרותי ולמען האמת איני בטוח שתירוץ כזה קיים כלל. זה לא שביליתי במרתף אפל ללא חיבור לעולם החיצון, ההיפך הוא הנכון. הייתי מחובר ופעיל מאד ברשת – בייחוד בפורומים השונים ובמרחב הטוקבק ולא חסכתי את רשף מקלדתי משום נושא חשוב שעלה. לא אחת זה עלה לי בריבים מרים, אישיים ומשורשרים שנמשכו עד אין קץ. ועדיין, לבלוג לא מצאתי זמן. נטשתי אותו לנפשו וכל פעילותי בו הסתכמה בבדיקות סטטיסטיקת הכניסות לבלוג שנאספת עבורי באופן אוטומטי. פעם שיחקתי עם עיצובו ויצרתי תמונת כותרת חדשה עבורו. זה לא היה יותר ממשחק, פועל יוצא של שעמום זמני.<br /><br />חיי האישיים עברו גם הם טלטלות ומהמורות בשנים האחרונות. שיניתי מקום עבודה, דבר שאינו קל תמיד, למרות שהשינוי היה לטובה. התגרשתי מאשתי הראשונה, הפכתי לאזרח אמריקאי מהשורה, התחתנתי בשנית ונולדה לי ילדה מתוקה כמו דבש, אך חודשים מעטים לאחר שהפסקתי לכתוב פה. כמו כדי להוסיף צבע לחיים, המתוקה הקטנה שלי ירשה את הגנים הליליים של אביה. בימי כרווק הייתי הולך לישון בסביבות חמש בבוקר. הייתי עובד כל הלילה, לצלילי גלי צה"ל הבוקעים ממערכת ישנה, ותכנית "בוקר טוב צה"ל" הייתה לי כסמן המורה ללכת לישון. לא אחת, כשהייתי במצב רוח מבודח במיוחד, הייתי צועד צעידה צבאית כשרה למהדרין, מחדר העבודה, דרך הסלון, לחדר השינה לצלילי מארש צה"ל המתנגן לו מדי יום באותה שעת בוקר מוקדמת. שמאל ימין שמאל, לילה טוב.<br /><br />נישואין, והתוצאה הבלתי נמנעת שלהם (ילדים, לא גירושין) משנים את סדר יומו של אדם. השינוי הוא כמעט תמיד טוטאלי. ולמרות זאת, שנים לאחר עידן התסתס"ח הלילי שלי, בתי התינוקת סיפקה לי שעות על גבי שעות של פעילות לילית טרוטת עיניים, שינה מקוטעת, מתובלת בשקים נפוחים מתחת לעיניים וזרועות תפוסות ודואבות כרונית. כך כמעט שנתיים.<br /><br />ועדיין <b>אין לי תירוץ הולם</b> להזנחת הבלוג.<br /><br />רבים מכם פנו אלי בשנתיים האחרונות בבקשות שאחזור לכתוב. תמיד אמרתי לכם שהנה, מיד, כבר אני כותב. שאני עובד על הפוסט הבא, שאני מיד חוזר לבלוג, ולא חזרתי. פעמים רבות נשבעתי שהנה זה קורה לי. זה היה כשהתרחשו אירועים פוליטיים חשובים, טרגדיות ופשעים נבזיים והייתי חייב לצעוק.<br /><br />כשמצאו את רוז הקטנה שבורה במזוודה בירקון נשבעתי שאכתוב על זה בבלוג. כלום לא קרה והסתפקתי בשחרור הכעס על אמה המפלצתית וסבה הרצחני בפורומים. כמה הייתי נותן כדי למצוא עצמי בחדר נעול עם סבה של רוז. אבל פנטזיות כאלו תמיד נשארות פנטזיות, אז שחררתי את השטנה שהצטברה בי כלפי אותן נבלות בעיצוב כרזות בנושא עונש מוות לרוצחי ילדים. הבלוג נותר מיותם. כשהאלימות המשתוללת ברחובות ישראל הגיעה לשיאים חדשים חשבתי לכתוב על כך. כשאנשים נורו, נדקרו והוכו למוות על רקע של "יש לך סיגריה?", העדפתי לכתוב כמה מילים בפורומים, וזכיתי כמו תמיד לקיטונות של רוגז ובוז מצד ליברלים/פעילי שמאל קיצוני הרואים את שיקום העבריין, הבנתו ושיקומו כעדיפות ראשונה ואת מניעת הפשע כעדיפות נמוכה.<br /><br />כשהחרדים יצאו כנחילי נמלים זועמות לרחוב כדי להגן על "האם המרעיבה" כמעט נשברתי. נחרדתי כל כך למראה הילד המשולד שכאילו יצא הרגע מתמונה ביד ושם וזעמתי למשמע דבריו של הרב אייכלר, כאילו הממסד הרפואי (החילוני, איך לא) הרעיב את הילד עד לסף המוות באופן מכוון על מנת לנצח באיזו מלחמת יחסי ציבור עם הציבור החרדי. כשיצאו אלפי הפנאטים לרחוב והבעירו את ירושלים בדרישה להשיב את שלד האדם במשקל 7 הקילוגרמים לאמו כמעט יצאתי מדעתי. התחלתי לכתוב אבל מה שיצא לי היה כל כך נורא, עד שגנזתי את מה שהיה לי לומר ושוב הבלוג נותר מיותם.<br /><br />כשחמולת הגמלים הטרויאנים בכנסת ישראל הראתה שוב ושוב את פרצופה האמיתי, עד לשיאים חדשים של בגידה במדינה, מסירת מידע לאויב בזמן מלחמה ובריחה מאחריות (תרתי משמע), חשבתי לומר משהו על זה, אבל משהו בי דחה את זה עד שהנושא כבר ירד מסדר היום. שוב נותר הבלוג מיותם.<br /><br />כשתתי האדם מהחיזבאללה סירבו במשך שנתיים לגלות אם חיילנו השבויים בין החיים וגילו לכולם את הארונות בשידור חי, ברגע האחרון, תוך אמירה מלגלגת: "עכשיו נראה אם הם בחיים או לא" רציתי לכתוב. רציתי שכל העולם ידע מול אילו מוכי כלבת ישראל מצויה במאבק. שידעו את מי אנחנו משחררים מהכלא בעבור שתי גופות. אנשים מסוגו של סמיר קונטאר, שבאו לישראל בסירה, רצחו בדם קר את דני הרן בן ה-31 בירי בגבו ואת עינת הרן, בתו בת ה-4 במכות קת רובה לראשה, ישבו בכלא, זכו לייצוג עורך דין, עשו תואר ראשון בכלא הישראלי על חשבון משלם המיסים - וכל זאת בשעה שהשבויים שלנו לא רק שאינם זוכים לראות נציג צלב אדום, אלא שאין שוביהם מוכנים להודות כלל אם הם בחיים או לא, ושום מידע על גורלם לא מועבר. ומה עם רון ארד שנמכר לאירן ומאז לא שומעים דבר מלבד הכחשות? רציתי שידעו איך רוצחי ילדים מתקבלים כגיבורים במדינות ערב עם שחרורם, לבושים מדים מצוחצחים "ושרוכי הדרכה" צהובים בוהקים. רוצח הילדים, סמיר קונטאר, גיבור האומה הערבית שחזר מהשבי הישראלי עם תואר ראשון ישראלי והבטיח להמשיך ולהילחם בציונים עד לניצחון. איזה "חאפלה של כבוד" עשו באל ג'זירה לגיבור המהולל שדפק קת רובה בגולגולתה של ציונית בת ארבע. רציתי לכתוב ומשהו עצר אותי. אז שתקתי וכרגיל, הפוקוס עבר לדברים אחרים והנושא נדם.<br /><br />כבני שציפר, "ישראלי מתבייש" מושבע שבדרך כלל מפרסם פוסטים אנטי ישראלים ופרו ערביים עבר את הגבול בבלוג שלו ושלח יד וגנב מקניינו הרוחני של יוליוס שטרייכר בפרסום מאמר שעסק בישראלי הטיפש והמכוער (פיזית) הזולל פלאפל בפיתה בעוד הטחינה נוזלת על פרצופו הדוחה ובגדיו המטונפים רציתי לכתוב משהו. אבל משום מה שתקתי.<br /><br />החדשות, הקודרות ברובן סיפקו לי הרבה מאד חומר גלם. יכולתי לנצל את כולו כדי להגדיש את מצאי הפוסטים שלי. אין לי שום תירוץ לאי ניצול ההזדמנות. איני יכול אלא להתנצל על היעדרותי הממושכת וסוף סוף ולהתעורר. אז זהו. באתי לומר לכולכם שאני פה, באמת. הפוסט הבא שלי כבר כתוב מעבר לנקודת האל חזור. מקווה שלא איבדתי רבים מכם בשנת החורף שלי. ולאלו שעדיין פה, תודה.<br /><br /><b>מקווה לא לאכזב אתכם שוב.</b><br /><br />שלכם,<br />יוספוס.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-7508705166666296588?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com19tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-85611306940032001812007-07-03T05:59:00.004+03:002009-03-09T07:48:35.136+02:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RoXQrmolu2I/AAAAAAAAABg/HOY1cvvwN7k/s1600-h/thematrix.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5081697202081217378" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RoXQrmolu2I/AAAAAAAAABg/HOY1cvvwN7k/s400/thematrix.jpg" border="0" /></a><br />כשנה לפני תום המילניום הקודם יצא לאקרנים סרטם פורץ-הדרך של האחים לארי ואנדי ואקובסקי. הסרט גולל את סיפורו של איש מחשבים מתבודד המנהל חיים כפולים. בימים הוא לובש חליפה ועניבה וחי את חייו של תומס אנדרסון, מפתח תוכנה אפור בחברת טכנולוגיה מכובדת – אך כשיורד הלילה, הוא עוטה את כסותו האפלה של האלטר אגו שלו, "ניאו", ומבלה את זמנו בשוטטות וירטואלית במרחבי סייברספייס בחיפושים אובססיביים אותם אינו יכול להסביר אחר תשובה לשאלה שמציקה לו כל חייו.<br /><br />"ניאו" מתייחס בתמהיל של רחמים וסלידה אל עדרי בני האדם הקמים בבוקר, הולכים לעבודה חוזרים למשפחותיהם בסוף היום ומקבלים את חייהם כמציאות שאין עליה עוררין. הוא עצמו אינו מסוגל לכך, שכן הוא יודע משהו שהם לא יודעים. משהו לא בסדר בעולם הזה. תחושה זו, "שביב עץ נעוץ במיינד", כפי היא תכונה ע"י המנטור העתידי שלו, מלווה אותו כל חייו אך למרות כל ניסיונותיו מעולם לא עלה בידו לשים את אצבעו על מקורה או פירושה. מעונה ומיוסר, הוא מקדיש את לילותיו בחיפוש אחר התשובה.<br /><br />התשובה לא תאחר לבוא. בעוד ניאו מבלה את לילותיו בחיפוש אחר תשובות, התשובות מבלות את חייהן בחיפושים אחריו. דרך מרחביו האינסופיים והאינפיטיסמליים כאחד של סייברספייס נוצר קשר עקיף שמביא בסופו של דבר למפגש בין ניאו המעונה בשאלות לבין מורפיאוס, האדם המחזיק בתשובות. מורפיאוס אינו מבטיח דבר מלבד האמת ומציע לניאו בחירה – גלולה אדומה המייצגת את האמת, "ארץ הפלאות" כפי שהוא מכנה אותה, או גלולה כחולה, המסמלת את החזרה לחייו הקודמים כאילו לא אירע דבר. ניאו בוחר באמת. הוא בולע את הגלולה האדומה והמציאות כפי שהוא מכיר אותה מתחילה להתמוסס כנגד עיניו. ניאו מוצא עצמו נשלף מהמציאות המוכרת בברוטאליות מבעיתה ונזרק למציאות אחרת. "ברוך בואך לעולם האמיתי" מברך אותו מורפיאוס כשהוא חוזר לעצמו.<br /><br />הרבה נכתב ונאמר על טרילוגיית סרטי המטריקס, על האפקטים החדשניים, על הבימוי המעולה ואף יותר על הפילוסופיה שמאחורי הרעיון המרכזי - שהמציאות הסובייקטיבית היא לא יותר מהזנתם של חמישה חושים בתכנים חשמליים שמספקים לנו את כל תפיסת המציאות שלנו ושיכולים להיות מבוססים על כל מקור אפשרי, כולל פלטפורמה ממוחשבת כלשהי שמדמה מציאות עבור כולנו או עבור אדם יחיד (אתה/את הקורא/ת). תסריטאי המטריקס לא המציאו את הקונספט הזה, כמובן. היו ניסיונות קודמים לעטוף את הרעיון הפילוסופי הזה בשכבת שוקולד בידורי קל לעיכול. זכור לי פרק בסדרת המופת "איזור הדמדומים" (שצולם כ-30 שנה לפני טרילוגיית המטריקס) בו מסופר על אישה היוצאת לפיקניק עם בני משפחתה ועוברת מה שנראה כהתקף אפילפטי, שלאחריו היא מתעוררת בחדר מעבדה ענק מלא בקפסולות בהן שוכבים אלפי אנשים אחרים מחוסרי הכרה. כשהיא יוצאת מהקפסולה שלה ומתחילה לפסוע באתר בפה פעור מתדהמה, נזעקים למקום טכנאים אנושיים בלבוש עתידני-מה המובילים אותה אחר כבוד בחזרה לקפסולה שלה, בה היא שוב מאבדת את הכרתה וחוזרת "למציאות" ממנה הגיעה, הפיקניק המשפחתי. זכור לי גם <a href="http://www.simulation-argument.com/simulation.html">מאמרו של ד"ר ניק בוסטרום</a>, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד שהביא ברצינות גמורה טיעונים המחזקים את הסברה שכולנו חיים בסימולציית מחשב הדומה בתפיסתה לזו שבסרטי המטריקס. אפילו אני, בתור איש תוכנה, פיתחתי לעצמי תיאוריות כיצד ניתן להתגבר על פרדוקסים פיזיים כמו מרחב אינסופי, בעזרת תוכנה.<br /><br />יש תופעה שתפסה את תשומת ליבי אולי דווקא בזכות סדרת סרטי המטריקס. יש משפט מהסרט אותו אומר מורפיאוס לניאו לאחר שהוא משחרר אותו מעולם הפנטזיה של המטריקס ומביאו לעולם האמיתי - "יש לנו כלל. לא נשחרר מיינד לאחר שהגיע לגיל מסוים. זה מסוכן – <strong>המיינד מתקשה להשתחרר</strong>". בכך מתנצל מורפיאוס על שחרורו המאוחר יחסית של ניאו מהמטריקס. הוא מבין היטב את הקשיים שעובר אדם כתוצאה מתפיסת מציאותו שקרסה בין רגע. ההכרה הפתאומית שכל חייך עד לרגע זה היו חלום קשה מנשוא לאנשים בוגרים ולכן גורס מורפיאוס, אין טעם לשחררם מהחלום מחשש שהמיינד יסרב להכיר במציאות החדשה ויאחז בעיקשות בזו הישנה.<br /><br />שמונה שנים חלפו מאז שהחלפתי את ישראל בארה"ב כמקום מגורי הקבוע. שמונה שנים, מינוס <a href="http://proctologsofzion.blogspot.com/2006/06/blog-post_3519.html">מעידה קלה</a> עליה כתבתי בעבר, שאני חי במציאות אחרת מזו שנולדתי אליה. החיים בישראל הכתיבו לי תפיסת מציאות מסוימת שמעולם לא חשבתי לערער עליה וממנה השתחררתי אט אט במהלך חיי החדשים בארה"ב. פעם חשבתי שדברים שנראו לי מובנים מאליהם השתנו ורק כשעזבתי את ישראל יכולתי לראותם כפי שהיו באמת. עכשיו אני חושב שהדברים שנראו לי מובנים מאליהם בישראל לא השתנו כלל – מה שהשתנתה היא רק התפיסה שלי אותם, וזאת הודות לפרספקטיבה החדשה שניתנה לי – פועל יוצא של חיים במדינה אחרת. כשאדם מהלך על האדמה אין לו יכולת לראות את כדור הארץ בשלמותו. לכן התפיסה שאנו חיים על כדור הייתה בתחילה נחלתם הבלעדית של אלו שהשכילו להסיק כך על סמך תצפיות עקיפות של גרמי שמיים. אילו היה יכול כל אדם להתרחק מכדור הארץ כמה מאות מיילים, לא היה כל ספק שהעולם עגול. ניסיוני הביא אותי למסקנה שבניגוד להגיון המקובל, יש מקרים בהם הדרך הטובה ביותר להכיר משהו, היא להיות רחוק ממנו – ולעיתים הקרבה הבלעדית למשהו מסמאת את עיני המתבונן לאמת.<br /><br />מורפיאוס מדבר על המיינד שמסרב לתת למציאות הישנה למות גם לאחר שזו הוכחה כאשליה. אני רואה את זה מדי פעם בשיחות ובקשרים עם אנשים מישראל. אני נתקל פעם אחר פעם באנשים השבויים כל כך חזק בתפיסת המציאות הישראלית עד שהם נלחמים בעוינות ובכל הכוח כדי לשמר אותה ולדבוק בה, גם אם היא פוגעת ורעה אליהם. אנשים המסרבים בתקיפות אפילו לדמיין שאפשר אחרת ורואים במי שמטיף שאפשר אחרת כאויב יש להדוף ולהוקיע. ישראלים רבים מדי לוקים בקיבעון פטליסטי שאינו מאפשר להם לנער מעליהם את המציאות ואף לא לדמיין אפשרויות אחרות. אנשים אלו נעולים במעגל אכזר של מציאות קשה המלווה בידיעה אבסולוטית שאי אפשר אחרת ועל כן, לא עושים דבר כי הרי אין מה לעשות בנידון.<br /><br />אני מודה שגם לי לא היה קל להתנער מקונספציות ישראליות שנכפו עלי רק משום שנולדתי בישראל. בארה"ב מדי פעם אדם שאתה לא מכיר יגיד לך שלום ברחוב. לא, הוא לא משוגע, והוא גם לא אנס או רוצח, הוא פשוט אדם שנתיב הליכתו מתקרב לזה שלך והתעלמות ממך תיחשב בעיניו כחוסר נימוס. ?Hi, how are you doing הוא יאמר לך לפני שימשיך בדרכו. הפניות האלו של זרים ברחוב האמריקאי הטרידו אותי מאד בפעמים הראשונות כשנתקלתי בהן. הישראלי שבי אמר לעצמו "<em>מה הוא רוצה ממני? מי זה בכלל? אני מכיר אותו?</em>". האמריקאי הקטן שצמח בי לימד אותי להירגע ברבות השנים ולהבין שכך זה פה ושמדובר באדיבות גרידא ולא בניסיון לרצח. בחודשים הראשונים לעבודתי פה הייתי נכנס מדי פעם למתח נפשי מספר ימים לפני המשכורת. ישלמו או לא ישלמו הייתי שואל את עצמי. אם יום התשלום הוא שבת, המשכורת תידחה? מה יהיה? ופעם אחר פעם התחזיות השחורות שלי התבדו. המשכורת נכנסה בדיוק ביום בו היא הייתה אמורה להיכנס, וכשיום התשלום נפל על יום שבת או ראשון במקרה, היא הוקדמה במספר ימים כדי שלא תגיע חס ושלום לאחר מועד המשכורת. שמונה שנים שאני עובד פה ואני לא זוכר משכורת שלא הגיעה בדיוק ביום בו היא היתה אמורה להגיע.<br /><br />בחודשים הראשונים שלי בארה"ב כשהייתי אמור ללכת למשרדי ממשלה או סתם "לסידורים" הייתי לעיתית נכנס למתח נפשי שעוצב במהלך שנים רבות של התניה ארץ ישראלית. סך אלפי מקרים קטנים של "תלך-תבוא", "לך שלם בבנק הדואר ותחזור", "אי אפשר", "לא יודע", "לא מאשרים ואי אפשר להגיד למה" ודברים דומים. הייתי מיקרו-מתייסר בארץ מהידיעה שלא תהיה חניה בשום מקום, שתמיד אהיה בלחץ כי שעות הפתיחה רנדומאליות וקצרות, ושאפסיד יום עבודה כי אין אפשרות לטיפול בטלפון, צריך לבוא במיוחד ולהמתין עם עוד מאות אנשים מתוסכלים לתור ואף אחד לא יודע למה הפקיד לא מקבל או למה שישה פקידים מטפלים בניירת או מדברים בטלפון כשיש מאה אנשים בתור ורק אחד מהם מקבל קהל. אתם יודעים על מה אני מדבר, נכון? את כל המטען הנפשי הזה לקחתי איתי לארה"ב ולקח לי זמן להשתחרר ממנו. השתחררתי ממנו כי הניסיון לימד אותי שבארה"ב ללכת "לשנות כתובת בתעודת זהות" הוא עניין פעוט שאפשר לבצע באינטרנט ושאין מקום אליו אצטרך להגיע לשירות שאין לו חניה צמודה, ושלוקח הפסקת צהריים בין 11:30 ל 3:30 בימים ב', ג', ה'. ועובד רק עד 12:30 בימים א', ד', ו'.<br /><br />בארץ, כניסה לתור שאינו מבוסס על שיטת פתקי מספר-תור הנאכפת ע"י יחידה ללוחמה בטרור היה אצלי טריגר להתקף אולקוס. ידעתי שיהיה מאבק. ידעתי שתהיה מחלוקת, ידעתי שאצטרך להגן את זכותי במרפקים אחרת "ייקחו לי". אני לא יכול לומר לכם עד כמה משחרת הייתה החוויה של לעמוד בארה"ב בתור למזון מהיר בשכונת מצוקה שחורה שנקלעתי אליה פעם ולראות חברי כנופיות צעירים עם מצנפות עומדים כמו חיילים בתור אחד אחרי השני ואיש לא יחשוב אפילו להתגנב לקופות, לעקוף, או להגיד "שהוא היה כאו קודם". תארו לכם איזו הקלה היינו חווים אילו רק היינו יכולים לעמוד בתור בישראל מבלי להפעיל את האזור הרדום ההוא במח שנשאר לנו מימי הנבוטים טרום עידן הקרח – אותו אינסטינקט שאומר לנו להיות מוכנים להגן על הטריטוריה שלנו בקרב לחיים או למוות.<br /><br />בתור ישראלי היה לי ברור שמדינה נוגסת בשישים אחוז מהכנסתי. היה ברור לי שעל כל מוצר צריך להוסיף שבעה עשר אחוזים כמע"מ וזה כאב לכיס שלי בדיוק כמו חלקו הלא מע"מי של המחיר. היה לי מובן מאליו שקניית מכונית חדשה הוא אתגר פיננסי המצריך מאה אלף ש"ח במזומן "והשאר בתשלומים נוחים" והיה ברור לי שזה מובן מאליו שמכונית שנמכרת בארה"ב ב-13,000 דולר ומשווקת לבני נוער בלבד כמו הונדה סיוויק למשל, תשווק בישראל כמכונית "משפחתית" או מכונית "מנהלים" ותעלה 35,000 דולר בקונפיגורציה הנחותה ביותר שלה שלא משווקת במערב מטעמי בושה וכלימה. היה ברור לי שמחיר ליטר בנזין בישראל עולה פי שלוש ממחיר ליטר בנזין בארה"ב (במחירי שנת 1999, "רק" פי שניים במחירי 2007). היה ברור לי שמוצרי אלקטרוניקה עולים הרבה יותר מאשר ההפרש הנובע ממחירי היבוא. מעולם לא עצרתי לרגע לשאול מדוע כך הם פני הדברים.<br /><br />היה ברור לי שטסט לרכב עושים כל שנה וזה עולה אלף שקלים וכולל הפסד יום עבודה. היה ברור לי שרישיון מחדשים כל חמש שנים שוב במחיר מאות שקלים והיה לי ברור שטלפון סלולארי עולה 3,000 ש"ח (בתשלומים) והחשבון משתנה כל חודש על פי הדיבור כאשר משלמים בנפרד על כל דקה, במקום תשלום קבוע על מספר ידוע של דקות בתכנית. היה ברור לי שצריך לשלם אגרה מעיקה על הזכות להחזיק "במקלט טלביזיה" על ממנת לממן את ערוץ "כאן נסתיימו שידורינו" הכושל. היה ברור לי שמי שאין לו רכב נשאר בבית בשבת כי אין תחבורה ציבורית או משלם מאות שקלים לנהג צמוד בטקסי ספיישל והיה לי ברור שהמדינה נסגרת ביום שישי בצהריים עד מוצאי שבת ואם לא הספקת לקנות משהו, תסתפק בממתקים בפיצוציה.<br /><br />היה לי ברור שחבילות שנשלחות אלי בדואר עוצרות בסניף הרחוק ממקום מגורי למרות ציון כתובתי המדויקת עליהן והידיעה הברורה שהדוור יודע למצוא את דלת ביתי. היה ברור שזוהי האחריות שלי להגיע לסניף הדואר לקחת אותן. חיפוש חניה, אבדן זמן וכסף היה דבר שברור היה שצריך לבוא ממני ועל חשבוני. היה לי מובן מאליו שרוב הסיכויים שדירה להשכרה בישראל היא נכס מט לנפול של מוישה זוכמיר מבת ים שמשמשת גם כמחסן ושאאלץ להתחייב בחוזה לשמור על חיי הרהיטים הישנים של סבתא מתקופת הטורקים וגם לשלם על תיקונם אם חס ושלום יתפרקו לאחר שהגיעו לגיל 200. כמו כן, היה לי ברור שאת מיסי העירייה שהם למעשה מס רכוש, אני צריך לשלם מכיסי כשוכר, במקום בעל הבית, ולמרות העובדה שבעל הבית מרוויח שכ"ד פטור ממס מנכסו בשעה שאני חסר כל נכסים ונתון לגחמותיו.<br /><br />היה ברור לי שכל פינת טבע בישראל שייכת לערס עם סנדלים, משקפי שמש וקופה ושאאלץ לשחד אותו בעשרות שקלים בתמורה לפיסת נייר שאומרת "לא אחראים על כלום" שמאשרת את כניסתי לאוצרות הטבע של המדינה שלוקחת שישים אחוז משכרי (רכושי הפרטי, במילים אחרות) והיה ברור לגמרי שיש אוכלוסיות בישראל שחלק מהחובות לא חל עליהן בגלל שהן דתיות. מניסיון ידעתי שבניית עסק קטן בישראל הוא סיוט בירוקרטי הכולל שלושה משרדי ממשלה ודרישות מגוחכות לתשלום מקדמות על חשבון רווחים מעסקאות שטרם ביצעת ואם אין ביכולתך לשלם – מחלקת הגביה תשמח לשלוח נציג "לחצרך". את הכל קיבלתי כמובן מאליו ולא התעמקתי מעולם כדי להבין את עצמת הפאסיביות החולנית בקנה מדה לאומי העומדת מאחורי הקבלה של דברים אלו כמובנים מאליהם.<br /><br />ואז הגעתי לארה"ב וראיתי שאפשר אחרת. המתח נעלם לאחר מספר חודשים, האולקוס הפסיק להציק לי והפכתי לאדם רגוע יותר. הייתי משייט בכבישי צפון קליפורניה, עוצר בפינות חמד מבלי לשחד איש, מבלי לשמוע ולו צופר אחד, מבלי לצעוק על איש ומבלי שאיש יחתוך אותי ויפטיר איזו קללה בכיווני. הייתי הולך "לסידורים" בלי כל חשש ובלי מתח שנבנה עוד מליל אמש בציפייה לגישה תוקפנית של No Can Do הנפוצה כל כך בארץ בשירות לקוחות. הייתי מחייך כשהייתי נזכר איך נציג בזק ניתק את הטלפון בפרצופי יום אחד וזעק בחדר: "שאף אחד לא יענה לאשכנזי המנייק הזה יותר". הייתי רגוע והדבר היחיד שהטריד את מנוחתי הוא חיפוש הסיבה מדוע אי אפשר לעשות כך בארץ. הרי לא מדובר בכסף כמו בשינוי גישה. מדוע כישראלים אנו מתעקשים לעשות קשה אחד לשני כאשר אפשר פשוט, נו טוב, לא לעשות קשה אחד לשני. מדוע אנו נכנסים לקרב בכביש, בעמידה בתור. מדוע בתור נותני שירות אנו מתייחסים אל מי שאנו אמורים לשרת כאל אויב ומדוע ונתינת שירות מסור היא השפלה נפשית עבורנו? מדוע אנו מהנהנים בפטליזם עלוב נפש "כן, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וישראל היא מדינת המוגבלויות הבלתי אפשרויות" מבלי לחשוב מדוע? מדוע אנו מקבלים את האקסיומה הזו כחוק טבע שאי אפשר לשנות? הרי נוגשי הבירוקרטיה הם ישראלים בדיוק כמונו – מי שנותן שירות מחורבן, שונא ומשתין-בפרצוף לאדם אחר הרי בעצמו צריך לקבל שירות מאחר מתישהו, לא? – למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?<br /><br />מעולם לא הצלחתי לקבל תשובה מדוע עם שחי כבר קרוב לשישים שנה במדינה משלו והגיע לכך כך הרבה הישגים יחסיים מעודד התנהגות של "אדם לאדם כלב". מדוע שולט בארץ סגנון חיים הדוגל במוטו "אם אני לא אתנפל ואקח עכשיו לא יישאר לי" שישים שנה לאחר השואה, החוסר והמוות. האם יכול להיות באמת שבחדרי חדרים, אנו יודעים שזמננו מוגבל ושאין עתיד? האם הצליחה מלחמת העולם השנייה לעורר מחלת נפש ברמת עם ומדינה בבני העם היהודי? האם כך זה היה תמיד בין יהודי ליהודי בארץ ישראל טרום המלחמה?<br /><br />זה לא סוד שאני בקשרים עם הארץ. יש לי משפחה בארץ. קרובים, חברים ואני מתעניין בגורלה אולי אפילו יותר ממה שהתעניינתי כשגרתי בה. אני קורא עיתונים, מקשיב לחדשות ופעיל בפורומים ישראליים באתרים כמו תפוז וגם YNET. אחד הפורומים בהם הייתי פעיל במיוחד הוא "מחפשי עבודה" פורום המוקדש למפגש מובטלים ישראלים. הנושא קרוב לליבי המיוחד, שכן במשך קרוב לחצי שנה הייתי מובטל בארץ לאחר שניסיתי לשוב לישראל וחזרתי לארה"ב עם הזנב בין הרגליים לאחר שלא הצלחתי למצוא עבודה במקצועי. כפי שכתבתי בפוסט הראשון בבלוג, "<a href="http://proctolog.blogspot.com/2006/06/blog-post.html">עברנו את פרעה אבל נפלנו אצל סיגי</a>", מצאתי עבודה בארה"ב לאחר שלושה שבועות בלבד מיום חזרתי. אבל לא שכחתי לרגע את המציאות הקשה ממנה שבתי.<br /><br />יש נושא אחד שקרוב לליבי במיוחד. בישראל מתרחשת בשנים האחרונות שואה תעסוקתית, בלי שום מרכאות למילה שואה. כ-45% אחוזים מהישראלים בגילאי עבודה עובדים בעבודות בשכר מינימום ומטה (מספר שעות בשכר מינימום שאינן מסתכמות בשכר המינימום החודשי), אקדמאים טריים אינם מסוגלים למצוא עבודות במקצועם ומעסיקים טורפניים מעבירים מועמדים לעבודה בסוללות של מבחני מיון תוקפניים שאין להם אח ורע בעולם - מבחנים בהם נבדקים מועמדים לעבודה במיקרוסקופ חודרני ע"י פסיכולוגים, מתבקשים לצייר עצים, משוסים אחד בשני ככלבי פיטבול בסימולציות ודינאמיקות קבוצתיות משפילות, עוברים משחקי קוביות וכ-80% מכל מחזור מיון מקבל ציון נכשל, מה שמונע מהם לגשת שוב למבחנים למשך שנתיים וכתוצאה מתייג אותם כבלתי ראויים להעסקה במשך שנתיים בכל ארגון העובד עם מכון המיון המכשיל. הסיבה לכישלון, כמיטב המסורת הישראלית היא סוד כמוס שלא נחלק עם המועמד הכושל. כדי לדעת מדוע נכשלת עליך לקבוע סדרת מפגשי יעוץ ולהיפרד מסכום כסף מכובד, פרקטיקה הזורה מלח על פצעי המובטל הדחוי ופוגעת בכיסו המדולל בכל מקרה.<br /><br />ניצול הוא פועל יוצא של ביקוש העבודה. אנשים מעל גיל 35, נשואים והורים לילדים קטנים נחשבים היום "זקנים מדי" או "לא דינאמיים מספיק" עבור מקומות עבודה רבים ואינם מסוגלים למצוא משרה הולמת. חקירות גיל ומספר ילדים הפכו לשאלה הראשונה אותה נשאל מועמד לעבודה. במקרים רבים נטרק הטלפון בפרצופן של אמהות לילדים צעירים או אנשים מקצועיים ובעלי ניסיון רלוונטי שעברו גיל מסויים. ניצול צעירים חסרי משפחה הפך לדבר מבוקש בקרב מעסיקים רבים ובגלל המצב הכלכלי הקשה, יש קופצים רבים מדי על כל משרה פנויה. מה שמאפשר למעסיקים להתייחס למובטל כאל משאב זול שיקבל בחוסר ברירה כל תנאי וגחמה של המעסיק. אקדמאים ובעלי מקצוע שהתפרנסו בכבוד במשך שנים, מוצאים עצמם מורדים עם המים בבית השימוש של שוק התעסוקה הישראלי והופכים לעובדי קבלן המגרדים את המינימום בעבודות שבהחלט לא מכבדות את בעליהן. אלו מהם שאינם רוצים או אינם מסוגלים לנקות או לעמוד 9 שעות ביום בכניסה לסופרמרקט ולחטט בתיקים, חיים מספר חודשים על דמי אבטלה ונרקבים לאיטם בבית כשאלו אוזלים.<br /><br />מספיקות כמה דקות של דפדוף בדפי פורום מחפשי העבודה של YNET כדי להבין את עומקה של מסכת היסויים אותם נאלצים לעבור מובטלים בישראל של 2007. השפלה, ייאוש, זלזול, וגישת "אנו עושים לך טובה" מצד המעסיקים עושים שמות בנפשם על אנשים שכל רצונם הוא לעבוד לפרנסתם ונאלצים לעבור קשיים בלתי נתפסים בעוד חשבון הבנק שלהם הולך ומידלדל לקראת קריסה בלתי נמנעת. אפשר לקרוא שם על הזלזול המוחלט של מעסיקים במובטלים – אפשר לקרוא על אנשים שהתבקשו להגיע לראיונות במרחק שעות נסיעה באוטובוס מביתם רק כדי לעבור "וידוא פרטים" (קוראים לך חיים, נכון?) מול מזכירה בת 21 וחסרת כל סמכות לפני ששוחררו לבתיהם – ניתן לעבור על סיפוריהם של אנשים שנקראו לראיונות פעם אחר פעם כדי לדבר עם אדם אחר בכל שלב, במקום לערוך להם יום ראיונות מרוכז. אפשר לקרוא את תלאותיהם של אנשים שלא מסוגלים לעבור את מבחני האסרטיביות המשפילים של הדינאמיקה הקבוצתית, שתויגו כבלתי ראויים להעסקה לשנתיים לפחות ע"י מכוני המיון כגון או שנשלחו לבתיהם לאחר שסירבו לענות על שאלות חודרניות של פסיכולוג במיונים לעבודה. אפשר לשמוע על אנשים שאמרו להם בראיון טלפוני "מצטערים, אנו מחפשים מישהו צעיר יותר למשרה" למרות שדבר זה נוגד את החוק בישראל. מצד שני אפשר לקרוא גם את סיפורי הזוועה של שירות התעסוקה הישראלי, גוף ששמו הוא אוקסימורון ועצם קיומו במתכונתו הנוכחית היא עלבון לאינטליגנציה.<br /><br />בישראל הולך ונוצר מעמד חדש של תתי אדם העובדים עבור חברות כח אדם קבלניות. אנשים ללא זכויות, ללא קביעות אשר משלמים חצי ממשכורתם לסרסור עבודה טורפני שיפטר אותם לפני הזמן הקבוע בחוק למתן זכויות. בישראל גדל מעמד של עניים-עובדים חסרי זכויות, נטולי פנסיה העובדים במה שידוע כ Dead End Job – עבודה ממנה אי אפשר להתפתח, אי אפשר להתקדם ואי אפשר לשפר את תנאיה. אין להם פה. אין להם נציגות ואיש נלחם עבורם בכנסת ישראל. התוצאה, בעלי ההון השולטים בחברות כח האדם הטורפניות משגשגים.<br /><br />קשה לי לראות את זה ולשתוק. לכאורה לא צריך להיות אכפת לי. אני כבר לא חי בישראל, לא נתון לחוקיה ולא משלם את מיסיה. אני עובד בחברה מצוינת, מרוויח משכורת של 140,000 דולר לשנה עליהם אני משלם כ-35 אחוזים מס מלבד. כשבאתי לראיון העבודה, לא נדרשתי לדבר עם פסיכיאטר, לא נדרשתי לשחק בקובייה או לצייר עצים. לא נדרשתי להתקוטט עם עוד עשרה מועמדים בדינאמיקה קבוצתית משפילה ושום "פאקאצה" בת 20 שחושבת שהיא עדיין מאבחנת בבקו"ם ואני מלש"ב בן 16 לא שאלה אותי מהם התחביבים שלי ומהן חמשת התכונות הרעות שלי. כל מה שעניין את המעסיק שלי הוא מה שאני קורא לו "נקודות הבדיקה להעסקה": <strong>ראיון היכרות – השכלה – ניסיון – מבחן מקצועי רלוונטי – המלצות</strong>. על סמך דברים אלו בלבד התקבלתי לעבודה בארה"ב, על בסיס דברים אלו קיבלתי אנשים לעבודה ומעולם לא חשבתי לשאול מועמד לגילו או בני כמה ילדיו שלא לדבר על לשלוח מישהו לאבחון פסיכולוגי, למכון גרפולוגי, לדינמיקה קבוצתית או למבחני קוביות משפילים. אם הייתי שואל מועמד לעבודה בארה"ב לגילו הייתי חושף עצמי לתביעה משפטית והחוק היה נוגס בי בכל הכוח ועם כל השיניים. נשגבת מבינתי הסיבה מדוע פרובינציית ישראל שמחקה או מתיימרת לחקות את אחותה הגדולה ארה"ב כמעט בכל דבר מחקה אותה רק ברע ולא בטוב. האם ישראלים זה סוג אחר של חומר אנושי? האם אנו באמת זקוקים למיון אלים וקפדני יותר ממה שזקוק לו אמריקאי לפני שמקבלים מאיתנו לעבודה? האם ישראלי הוא סחורה פגומה כברירת מחדל? האם באמת צריך מיון פסיכולוגי לפני שעובדים בקבלת קהל? האם באמת צריך דינאמיקה קבוצתית במשרות של פיתוח תוכנה?<br /><br />אז לכאורה לא צריך להיות אכפת לי יותר. אבל כן אכפת לי ופה נכנס לסיפור אותו משל על המיינד שמסרב להשתחרר. לא המיינד שלי. שלי כבר משוחרר - המיינד של אלו שלא שפר עליהם גורלם והם כלואים במדינת ישראל, בלי יכולת לקום וללכת, בלי דרכון זר, ובלי יכולת לדמיין אפילו שאפשר אחרת. אותם אנשים שתוקפים אותי על רצוני לשנות את ישראל. כשאני מציין את חולשותיה של ישראל בתחומים מסוימים לעומת מדינות אחרות, אני נקרא "בוגד/יורד" – כשאני מספר לאנשים שאפשר אחרת ולמובטלים מתייחסים בכבוד במדינות אחרות אני נתקל באנשים שבאמת ובתמים לא מאמינים לי. יש למשל אנשים בישראל שלא מאמינים שאין דבר כזה “דינאמיקה קבוצתית" בארה"ב. אנשים שלא מאמינים שלא צריך לצייר עצים כדי לקבל תו תקן "שפוי" וכך להתקבל לעבודה במדינות אחרות.<br /><br />יש אנשים שלא מאמינים שמיונים לא כוללים שיחות חודרניות עם פסיכולוג, ויש אנשים שלא מאמינים לי שיש חברות שיטיסו מועמדים על חשבונן לראיונות (כפי שעשו לי מספר פעמים). מובטלים בישראל לפעמים כל כך שבויים במציאות שלהם עד שהם לא מסוגלים להאמין שאפשר אגרת ותוקפים את השליח. הם מעדיפים להיכנס לעימות מאשר לתת למיינד שלהם להשתחרר מהמציאות שלהם. הם לא רוצים להאמין. נח להם מסיבה שלא ברורה לי להאמין שאי אפשר אחרת. הם שבויים בקונספציה המזויפת שהכתיבו להם בעלי הון ומעסיקים. "ככה זה בישראל" הייתי שומע שוב ושוב. אף אחד לא יודע למה זה "ככה בישראל". הם רק יודעים שזה "ככה". איש מהם לא חושב על לשנות.<br /><br />כפי שעשיתי בעבר חילקתי את הישראלים המובטלים שפגשתי בפורום למספר קטגוריות על פי תגובותיהם:<br /><br /><strong>המזדהה/מקנא</strong>: מיעוט קטן. אלו שבחרו להאמין לי ולרגע יכלו לדמיין איך אפשר להתקבל לעבודה בישראל על סמך ראיון אישי להיכרות, השכלה, ממליצים, ידע, ומבחן מקצועי רלוונטי. אנשים שברגע של צלילות מחשבה חשבו לעצמם: "רגע, אני לא משוגע. למה אני צריך לקבל חותמת של פסיכולוג כדי לקבל עבודה בישראל? למה כדי להביא לחם הביתה אני צריך ללכת לקורס יקר כדי ללמוד איך לצייר עץ כדי בצורה שתראה יציבות נפשית?". מדובר באנשים שרוצים לראות שינוי אבל לא יודעים בדיוק כיצד להביא אותו. הם יודעים שמשהו לא בסדר וזה הצעד החשוב ביותר בדרך לתיקון. הם כל כך הרבה יותר טובים ופתוחים משאר הטיפוסים. לא מגיע להם להיות מובטלים.<br /><br /><strong>המפקפק/לועג</strong>: הוא לא מאמין שאפשר אחרת והוא יקיז את דמו בהבאת "הוכחות" שיש גם מכוני מיון לעובדים בחו"ל שעושים בדיוק מה שעושים אלו בישראל. במקרים מסויימים מדובר בנציגים של לובי מכוני המיון שמתחזים למובטלים בפורום. הוא ישתמש בעובדות מפוברקות או מסולפות כהצדקה לאלו השולחים מפתחי תוכנה בישראל לשיחה עם פסיכולוג ונציגי שירות לקוחות לדינאמיקה קבוצתית משפילה. הוא יתעקש שציור עצים חשוב מאד לבחינת אישיותו של המועמד ושמי שלא עבר פסיכולוג בהצלחה כנראה לא ראוי להעסקה ובכלל, השיטה הזו של מיונים נהוגה בצבא הגנה לישראל וכולנו יודעים עד כמה בלתי מנוצח הוא. הוא לא יאמין לי כשאני אומר שהתייחסו אלי בכבוד כמועמד לעבודה בארה"ב. "זה הכל סיפורים מצוצים מהאצבע" הוא יאמר. הוא מגחך כשאני מספר שהטיסו אותי פעם מקליפורניה לשיקגו במחלקה ראשונה לראיון עבודה ושיכנו אותי במלון יוקרתי. "מאיפה לקחת את התמונות של המלון שהבאת? מהאתר של המלון? חחח" הוא יצחק. "למה שמישהו ישקיע 800 דולרים בהבאת מועמד לעבודה לראיון? מה יוצא להם מזה?"<br /><br /><strong>העוין</strong>: הסוג הגרוע של המובטלים בפורום. אלו שהייאוש או הקנאה אוחזים בהם בצורה כזו עד שכל ביקורת על השיטה הנהוגה בישראל היא בגדר התקפה על העם היהודי וזכותו להתקיים. "יוספוס רק מדבר. קל לדבר מאמריקה", "אתה מתוסכל ובעצם כישלון ולכן מתרברב פה בפורום", "לך, לא צריך נפולת של נמושות בארץ", "טוב שעזבת, נסתדר בלעדיך" ועוד פניני לשון ועוינות. "העוין" בדרך כלל גם חולק מאפיינם דומים עם "המפקפק/לועג".<br /><br />לפני שהתייאשתי והפסקתי את פעילותי בפורום מחפשי העבודה ניסיתי להתבטא בקביעות כנגד מכוני המיון בישראל, חברות כח האדם הקבלניות והגישה הכללית העוינת והמבזה למובטלים בישראל. כתבתי בקביעות בפורום, סיפרתי על תהליכי קבלה לעבודה בארה"ב וכמה שונה השיטה פה מזו שנהוגה בארץ, סיפרתי על יחס שונה למועמדים לעבודה, סיפרתי על ניסיוני האישי החיובי בכל הקשור לחיפוש עבודה בארה"ב ועל ההבדלים בין שתי המדינות. ניסיתי לעודד אנשים לפעול – להפסיק לשתף פעולה עם מכוני המיון – להפסיק ללכת מיוזמתם לפסיכולוגים החודרניים, למבדקים המשפילים, לדינאמיקות הקבוצתיות הנוראות בהן מתחרים אנשים זה בזה מי יותר אסרטיבי ומי יזכה ברישום חיובי של איזו ילדה בת 20 שעברה קורס אבחון ושרתה בבקו"ם. ניסיתי להסביר לאנשים שאפשר אחרת, זה קיים במקומות אחרים בעולם. מקומות שחוקי הפיזיקה בהם זהים לישראל, ה-DNA האנושי זהה לזה שבישראל - שאפשר אחרת. כל מה שצריך הוא אמונה ונחישות. כמו מה שאמר מורפיאוס לניאו בתחילת אימוני הקרב שלו: "אל תחשוב שאתה יכול, דע שאתה יכול". עשיתי ימים כלילות ועיצבתי כרזות כנגד מכוני המיון, בעד יחס אנושי למובטלים – ניסיתי לעורר משהו באנשים שמקובעים במציאות עליה הם לא מעיזים לערער.<br /><br />להנאתכם, מספר כרזות שעיצבתי בנושאי זכויות מחפשי עבודה בישראל וכתגובה לקמפיינים שיקריים של משרד הקליטה הקורא לישראלים החיים בחו"ל לחזור לארץ כדי ליהנות "משפע" אפשרויות הקריירה העומדות לרשותם:<br /><br /><strong>ניתן ללחוץ על כל כרזה לקבלת גרסה מוגדלת.</strong><br /><br /><a href="http://img137.imageshack.us/img137/5763/microscopelargeay8.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img261.imageshack.us/img261/7902/microscopethumbtd7.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img137.imageshack.us/img137/7223/mazelargevh4.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img261.imageshack.us/img261/1056/mazethumbrx4.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img261.imageshack.us/img261/7357/treelargezo7.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img512.imageshack.us/img512/3772/treethumbzi8.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img137.imageshack.us/img137/7420/cubelargeqw4.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img137.imageshack.us/img137/5403/cubethumbih4.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img137.imageshack.us/img137/3717/snaillargejx5.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img137.imageshack.us/img137/2429/snailthumbkp4.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img261.imageshack.us/img261/9347/doglargecg2.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img137.imageshack.us/img137/9776/dogthumbik6.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img512.imageshack.us/img512/1075/tombstonelargens3.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img512.imageshack.us/img512/2184/tombstonethumbch4.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img512.imageshack.us/img512/7190/pishlargeco5.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img261.imageshack.us/img261/7079/pishthumbpu1.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img512.imageshack.us/img512/9504/zubilargedp1.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img261.imageshack.us/img261/9936/zubithumbtf3.jpg" border="0" /></center></a><br /><br /><a href="http://img261.imageshack.us/img261/7885/visalargeuc9.jpg"><center><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand; alt=" src="http://img137.imageshack.us/img137/2267/visathumbfr8.jpg" border="0" /></center></a><br /><br />ומה אתם חושבים שקיבלתי בחזרה על המאמץ? מנה גדושה של בוז, שנאה, שטנה והתקפות אישיות. אז הפסקתי. כנראה שאוהבים לסבול בישראל, אין לי הסבר אחר לדבקותם העיקשת בכל מחיר של ישראלים מסוימים במציאות שעוינת אותם. אולי זהו בעצם תירוץ לא לעשות כלום ולחכות למשיח, אולי ממנו תבוא הישועה. אני מאד מקווה שזו תבוא דווקא מהאזרחים - כל צורה אחרת תגרור זמני המתנה בלתי סבירים.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-8561130694003200181?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com37tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-62277794482201697942007-04-14T17:29:00.002+03:002009-03-09T00:38:45.677+02:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RiBvw3K966I/AAAAAAAAABA/kC1htrBsbzE/s1600-h/television.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://3.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RiBvw3K966I/AAAAAAAAABA/kC1htrBsbzE/s400/television.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053161667144051618" /></a><br />מדי פעם כשנחה עלי המוזה, בדרך כלל תוך כדי נהיגה הביתה מהעבודה, אני נזכר בימים הארוכים של החופש הגדול כשהייתי זאטוט צעיר וחסר דאגות שלא חייב כסף לאיש. מעולם לא היתה בליבי חיבה מיותרת לבית הספר ומדי שנה שמחתי מחדש על ההזדמנות להעביר חודשיים ארוכים בלשכוח מהיכן באתי ולאן בחוסר ברירה אלך שוב בוא ספטמבר. לא הייתי מאותם ילדים שמבלים את החופש הגדול בים או במגרשי המשחקים. את החלק הארי של עשרים וארבע השעות היומיות שעמדו לרשותי בחרתי בדרך כלל לבלות אל מול מרקע הטלויזיה, בולע בשקיקה את התכנים הלעוסים למחצה שאספה עבורי נבחרת של חברי הסתדרות שעבדה עבור אותו אפיק מונופוליסטי אותו כיניתי בחיבה "ערוץ כאן נסתיימו שידורינו".<br /><br />בימים ההם של לפני ריבוי הערוצים, האינטרנט בפס רחב וגוגל לעסנו ובלענו את התכנים שבחרו להראות לנו בטלויזיה ללא היסוס וביראת כבוד מסויימת. אתם זוכרים מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתם את המושג "עונה" בכל הקשור לסדרות טלויזיה? אני חושב שלא הייתי מודע לקיום הקונספט לפני שנות ה-90. החברים ברשות השידור קנו בלוקים אקראיים של פרקים של כל מני סדרות, לעסו אותם ללוח שידורים חסר עמוד שדרה, הקרינו אותם לפעמים ללא התחשבות בסדר כרונולוגי, וכשנגמר הכסף כתבו ללא בושה "פרק אחרון" בכתוביות הסיום והשאירו אותנו בתחושת החמצה. ומה עשינו אנו? האמנו לכל מילה שיצאה מהקופסא עם השפלוץ הזה שאף פעם לא עובד כמו שצריך - אנטנה.<br /><br /><a href="http://1.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RiBw9XK968I/AAAAAAAAABQ/qJ9F-H-KpNU/s1600-h/onceupon.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://1.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RiBw9XK968I/AAAAAAAAABQ/qJ9F-H-KpNU/s400/onceupon.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053162981404044226" /></a>לא הכל היה חמוץ ומאכזב ברטרוספקט. היו גם פנינים. אחת מהן היתה סדרת האנימציה המעולה "היה היה" שזכורה לי לטוב. <strong>Il était une fois... l'homme </strong>("היה היה – האדם" בתרגום מצרפתית) היתה למעשה העונה הראשונה של סדרת אנימציה בת שש עונות ללימוד הסטוריה ומדע לילדים שהופקה החל מ-1978 ע"י חברת "פרוסידיס" של היוצר אלברט ברייה. נוסחת ההצלחה שלה היתה שילוב ייחודי בין תוכן אינטיליגנטי המועבר בהומור, ציני לעיתים, לבין דיוק הסטורי שלא מתיימר לייפות או לצנזר את הרע, הנוגה והאפל שבהסטוריה האנושית. הדיבוב העברי שנעשה בארץ לסדרה היה מהמשובחים שנעשו אי פעם לסדרה זרה והעונה השלישית בסדרה, "היה היה – החיים", שעסקה בלימוד גוף האדם שודרה אף היא בישראל ונקראה "החיים". עשרים וששה פרקי העונה הראשונה הוקרנו מדי חופש גדול במשך שנים ומעולם לא עייפתי מלצפות בשעון הקטן ההוא בפינת המסך עם העיניים הגדולות שהציג את השנה המדוברת. לא עושים סדרות כאלו היום. לא תפגשו הומור כזה בקריצה וחיוך בתכנים לילדים, כמו אותה האשה שקמה מהמיטה כדי לומר שלום לאורח ולרגע אפשר לראות זוג דדיים נאים לפני שהיא שמה לב שהיא עירומה ומכסה אותם בבהלה. די להיזכר בנעימת הפתיחה של הסדרה - טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהן סבסטיאן באך כדי להיאנח ולהסכים שכך כבר לא עושים אותן היום.<br /><br /><a href="http://4.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RiByZHK969I/AAAAAAAAABY/HTiykEvgtJU/s1600-h/timetunnel.jpg"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://4.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RiByZHK969I/AAAAAAAAABY/HTiykEvgtJU/s400/timetunnel.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5053164557657041874" /></a>כשאני בוחן את כל מה שאהבתי בטלויזיה באותם ימים אני חייב להודות שהיתה מלכה בלתי מעורערת ללוח השידורים של ימי החופש הגדול – "מנהרת הזמן" - סדרת סיפורי הרפתקאותיהם של שני מדענים אמריקנים, דאג פיליפס וטוני ניומן שנעו קדימה ואחורה על ציר הזמן בין תקופות שונות בהסטוריה ובעתיד באמצעות מתקן סודי תת קרקעי שנבנה במסגרת פרוייקט סודי של ממשלת ארה"ב לבניית מכונת זמן. בפרק הראשון אנו למדים שהמיזם השאפתני הזה, המכונה בשם הקוד "פרוייקט טיק טוק" נמצא בימיו האחרונים לאחר ששאב תקציבים העולים על אלו של תכנית החלל וכל זאת ללא תוצאה ממשית. סנטור חמור סבר נשלח מוושינגטון על מנת להעריך את חשיבותו של הפרוייקט לפני הפסקת תיקצובו. פיסיקאי צעיר בשם ד"ר טוני ניומן מחליט להציל את המצב ונכנס בעצמו בניגוד לנהלים לפי המנהרה שבלב מכונת הזמן. הוא מוצא עצמו בשנת 1912, על הטיטאניק במסעה הטראגי מסאות'המפטון שבאנגליה לניו יורק כאשר עמיתיו המבוהלים בזמן הנוכחי עוקבים אחר נסיונותיו הנואשים להזהיר את קברניט הספינה מהאסון הידוע. כשנכשל ד"ר ניומן ונכלא כנוסע סמוי נשלח עמיתו מההווה, ד"ר דאגלאס פיליפס כדי לסייע בידו בעזרת "הוכחות". בסופו של דבר נכשלים השניים להזהיר את קברניט הספינה ורק בזמן טביעתה מצליח צוות מנהרת הזמן לחלצם משם – אך לא בחזרה הביתה. תקלות במנגנוני מכונת הזמן אינם מאפשרים קביעה מדוייקת של מועד ומיקום חזרתם וכך נגזר עליהם לנדוד מזמן לזמן ללא אפשרות לשוב לזמנם המקורי. בסופו של הפרק הראשון משתכנע הסנטור מתצוגת התכלית הלא מתוכננת של מכונת הזמן והפרוייקט ניצל מסגירה.<br /> <br />פרקי הסדרה שצולמה ב-1966 היו הראשונים בטלוויזיה שעסקו במסע בזמן כנושא מרכזי. הסדרה זכתה להצלחה מיידית והגיעה למקום הראשון בטבלאות הרייטינג של רשת ABC, אך אפילו זכייתה בפרס האמי בקטגוריית הצילום לא הבטיח את שרידתה. בצעד לא מוסבר של הנהלת ABC, בוטלה הסדרה לאחר עונה אחת בלבד, וזאת לאחר שכבר ניתן האישור העקרוני לצילום עונה שניה.<br /><br />לא זכיתי לראות שידורים חוזרים של הסדרה מזה שנים רבות, אך מכל פרקי הסדרה זכורה לי במיוחד סצנה אחת מיוחדת במינה. סצנת "קפואים בין השניות". באחד מהפרקים הצליח צוות מנהרת הזמן להחזיר את טוני ודאג להווה, דבר שנוסה ללא הצלחה במשך זמן רב - אבל משהו עדיין לא היה כשורה. תקלה גרמה לכך שמכניקת הזמן עבדה בצורה שונה עבור הצוות ועבור טוני ודאג. כל שניה שעברה על טוני ודאג בהווה היתה אינפיטסמלית עבור הצוות. טוני ודאג הילכו בין אנשי הצוות הקפואים בין מליוניות השניה ללא יכולת לתקשר עמם ישירות. עבור אנשי הצוות, ביקורם של טוני ודאג בקרבם התרחש לזמן של מליונית השניה והם לא היו כלל מודעים לו. בסיום הביקור השאירו השניים פתק שהודיע על ביקורם – פתק שעבור מכותביו "הופיע" פתאום משום מקום וסיפר על עשרים דקות של ביקור שהתרחש ביחידת זמן כה קטנה עד שאינה ברת מדידה כלל.<br /><br />אני זוכר שבתור ילד צעיר, מצא חן בעיני מאד הקונספט הזה של מכניקת זמן משתנה. אדם יכול לבלות חיים שלמים מול אנשים שחווים מליונית שניה במה שעבורו נדמה כשנה, בעוד שאדם אחר יכול להעביר חיים שלמים במיקרו שניה של אדם אחר שכלל לא יהיה מודע להם. מי מאיתנו לא השתעשע ולו פעם בחייו ברעיון של "הקפאת הזמן" עבור אחרים בשעה שהוא עצמו נמצא במכניקת זמן אחרת שממשיכה לזרום קדימה?<br /> <br />כשגדלתי הבנתי שהרעיון הזה של מכניקת זמן משתנה אינו חייב לנוע סביב אנשים בלבד והיחס בין תפיסות הזמן שלהם, הוא יכול לנוע גם סביב קונספטים אבסטרקטיים כמו הסטוריה. להסטוריה קצב אירועים משלה, דופק ונשימה ולא תמיד אנחנו בני האדם מסונכרנים עם מכניקת הזמן שלה. האם יכול להיות תרחיש בו ההסטוריה נעה קדימה במהירות יחסית לתפיסה האנושית את הזמן? האם אנו יכולים להיות "קפואים בין השניות" של ההסטוריה, לא מודעים כלל לתמורות זעירות במערכת המסועפת של גלגלי השיניים המיקרוסקופים שבה, עד שאחד מהם או שילוב של כמה מהם מביא אותנו באחת לסינכרון כואב של מכניקות זמן? מה קורה כאשר הסינכרון הזה מגיע מאוחר מדי?<br /><br />ישות ההסטוריה שלא מוגבלת לקצב זרימת זמן אנושי, הרהרה בעזרת אינספור מקורותיה באפשרות של השמדת היהודים בשש עשרה השנים שעברו מאז שטח אדולף היטלר את משנתו בספר "מיין קאמפף". בששת השנים לאחר מינויו של היטלר לקאנצלר ההירהור הפך לחשד כבד שמזימה זו אכן תתממש ולאחר פרוץ מלחמת העולם השניה כבר לא היה לה לישות ההסטוריה צורך בניתוח של אינספור פיסות מידע שאספה במנועה האדיר. היא ידעה בבירור מה עומד להתרחש והביאה את עצמה לסינכרון מוחלט עם מכניקת זמנם של בני האדם, אולם באיחור טראגי.<br /><br />לפעמים אני מנסה לחשוב כיצד נראה הדבר מנקודת מבטם של יהודי אירופה בזמן שקדם למלחמת העולם השניה. במשך שש עשרה השנים מאז שהיטלר פסק מלהיות שיכור אלמוני במרתפי הבירה של מינכן, הם ידעו על קיומו ואת אשר בנפשו. כשנבחר לקאנצלר בשנת 1933 וסחף אחריו גרמניה גזענית ושונאת אדם שפניה למלחמה כשהיהודים במוקד חרונה – כולם ידעו ועדיין לא האמינו. הם ידעו על הטפותיו גם ב-1938 כשהחלו הפעולות האלימות הראשונות נגד יהודי גרמניה. בסופו של דבר כשמביטים בסוגיה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהיו ליהודים שנים על גבי שנים של זמן לברוח, לפעול, להציל את עצמם מהתופת הממשמשת ובאה – אך אלו שלא היו מסונכרנים על ההסטוריה העתידית, מיאנו להאמין ונשארו במקומותיהם. <br /><br />גם כשהחלה מלחמת העולם השניה, היו ליהודים ברוב חלקי אירופה שנים כדי לחמוק מהגורל שחיכה להם, לשווא. עשרות אלפים בודדים השכילו לפרש את ההסטוריה של העתיד והצילו את עצמם ואת משפחותיהם. מליונים שלא ידעו או לא רצו לקרוא את מחשבותיה של ישות ההסטוריה נשארו במקומם ונספו. תרבות שלמה נשארה קפואה בין שניות ההסטוריה של טרום השמדתה מבלי שתהיה מודעת לכך. האקציה, הטרנספר, הרכבות, ההשמדה וההרג באו לרבים בהפתעה גמורה. זכורה לי עדותה של סבתי, ניצולת שואה ולוחמת פרטיזנים שתיארה בפשטות כיצד "יום אחד" נכנסו הנאצים לעיירה – ואני שאלתי את עצמי, כיצד תהליך של עשרים שנה כמעט שסופו נהיר לכל אדם בר דעת, יכול להתבטא כ-"הפתעה" שבאה יום אחד? ואז נזכרתי בפתק שהשאירו דאג וטוני לצוות מנהרת הזמן בביקורם בן עשרים הדקות שנמשך אך מליונית השניה. יהודי אירופה ברובם עבדו מול מכניקת זמן שונה מזו של ההסטוריה וסימניה הברורים. הם בחרו לחיות קפואים בין השניות שלה. כשסונכרנו מכניקות הזמן, זה היה מאוחר מדי – כשהצורר היה כבר ברחוב הראשי של השטעטל היהודי, מתדפק בדלת בצעקות ונדמה היה כי אך מליונית שניה עברה מאז שכתב היטלר את "מיין קאמפף" בכלאו בשנת 1923 ועד לתאי הגאזים של 1942.<br /><br />כשאני חושב על אז אני חושב גם על היום ועל כך שאולי מכניקות הזמן שלנו כישראלים ושל ישות ההסטוריה פועלות שוב בנפרד. העולם עוסק במה שהוא עוסק מאז שחר ההסטוריה, בשינויים עצמיים, ואיני יכול שלא לחשוב על מהותם ופירושם של שינויים אלו. אני שואל את עצמי האם ההסטוריה רשמה כבר את עובדת השמדתנו ואנו מתעלמים מהסימנים שהיא מפזרת לעברנו, קפואים בין השניות שלה מבלי להיות מודעים לקירות שהולכים ונסגרים עלינו עד שיהיה מאוחר מדי. אני חושב על המספר האסטרונומי של שינויים במרקם ההסטוריה שנוצרו כתוצאה ממעשי אדם אחד, אדולף היטלר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ואני שואל את עצמי האם לא קיימים סימנים כאלו היום שעשויים לנבא שחורות לעתיד מדינת ישראל. <br /><br />אז מה אני רואה כשאני מנסה לראות לרוחב ולעומק לאחר שדכאתי באלימות את מנגנון "יהיה בסדר" הטבוע בי כמו בכל ישראלי? אני רואה גל של התעוררות לאומנית איסלמופאשיסטית חסרת תקדים שוטף את העולם המוסלמי מאז פיגועי האחד עשר בספטמבר. ארה"ב הסתבכה במלחמת גרילה אכזרית ועומדת ככל הנראה לברוח מובסת מעירק כפי שברחה מדרום וייטנם. ישראל הוכתה במלחמת לבנון השניה ע"י ארגון קיקיוני בן אלפיים לוחמים ולא הצליחה אפילו בעזרת חיל האוויר המהולל להגן על תושביה מפני טילים שנורו על ריכוזי אוכלוסיה. השחיתות בארץ הפכה לסרטן ולפוליטיקאים שנתפסים בקלקלתם מצהירים בניגוד למקובל בעולם הנאור כי לא יתפטרו וימשיכו להחזיק במושכות הכח. העוני והקיטוב מתחזקים. ארגוני טרור פלסטינים מצליחים לחטוף חיילים ואין לנו כל מענה לצבא הטרור שהולך ונבנה בשטחים השולל את זכות קיומנו. אירן על סף השגת נשק גרעיני והרטוריקה שלה בדבר הכחשת השואה ורצונה בהשמדת ישראל חריפה מאי פעם - התנהלותה מול העולם המערבי מעידה על ביטחון מתריס ומתגרה. אני שואל את עצמי כיצד תתמודד ישראל מול צבאות סדירים סוריים, אירניים או פאן-ערביים כאשר 2,000 אנשי חיזבאללה יכולים להפוך באין מפריע מליון ישראלים לפליטים בארצם שלהם מפחד הטילים? כיצד תתמודד ישראל מול טילים מדוייקים יותר ונושאי ראשי נפץ גדולים יותר? כיצד תתמודד ישראל עם צבאות סדירים של מאות אלפי חיילים במקביל? האם תמיד ננצח את הערבים כפי שהורגלנו בעבר? או שמא מלחמת לבנון השניה בנוסף לאירועים פוליטיים רחבי היקף כמו תבוסת ארה"ב בעירק והתחזקות אירן יביאו למהפך ביחסי הכוחות. ואם אכן יתרחש מהפך שכזה, האם השואה תחזור על עצמה בגרסה מזרח תיכונית? האם ההנהגה המושחתת והאימפוטנטית של מדינת ישראל תוכל לסייע בידה לשרוד קושיה כלל מוסלמית שתשאל יום אחד בקול רם האם ייתכן שישראל אינה שחקנית קבועה במגרש המזרח התיכון והשמדתה אינו בהכרח חלומות באספמיה? האם כולנו נמצאים בהכחשה, ממאנים להאמין שרגע זה יכול לבוא? אם וכאשר יבוא, האם יאמרו הניצולים, כפי שאמרה סבתי בזמנה בהשלכה על השואה, שהטילים האירניים הגיעו בהפתעה גמורה? שהגייסות הסורים פלשו לרמת הגולן ללא מוכנות מצידנו, שהמשטרים החלודים של מובארק והמלך עבדאללה קרסו אל מול הפופולריות של האיסלמופאשיזם והצטרפו ללחימה בישראל, מעודדים מהפסדה של ארה"ב בעירק והסתלקותה האפשרית מהמזרח התיכון? האם יגידו שהכל הגיע מהר וללא אזהרה? האם הניצולים היחידים יהיו אלו שהבינו שהסוף קרוב והסתלקו מפה לפני חמש עשרה שנה כשהביאה לפה ישראל מאות אלפי טרוריסטים פלסטינים מרצונה החופשי ונתנה להם לשים רגל בדלתה הפרוצה של מדינת היהודים באמתלה של "תהליך שלום"? האם הם יוכלו לספר, כמו שסיפרו ניצולים מעידן אחר שעזבו את אירופה עם עלייתו של היטלר לשלטון כי הם ראו את הנולד? שהכתובת היתה על הקיר? האם ניתן לשלול לגמרי את האפשרות שישראל תגיע לקיצה כתוצאה מאינספור תמורות ושינויים קטנים המתרחשים מתחת לאפינו בשנים האחרונות מבלי שנרגיש בכך? האם מכניקת הזמן שלנו תסתנכרן עם זו של ישות ההסטוריה ברגעים של אימה שטרם חווינו ואיננו מסוגלים לדמיין כרגע?<br /><br />האם אנו קפואים בין השניות כעת כפי שהיינו אז?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-6227779448220169794?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-13111683790079380132007-02-27T21:17:00.002+02:002009-03-09T00:38:45.655+02:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXMprsFtlyI/AAAAAAAAAAM/aJj39uR3hLQ/s1600-h/usairways.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://1.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXMprsFtlyI/AAAAAAAAAAM/aJj39uR3hLQ/s400/usairways.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5004389441484986146" /></a>לפני כשבועיים עלו בשדה התעופה של מינאפוליס שבמדינת מינסוטה שישה אימאמים מוסלמים על טיסת חברת U.S. Airways לפיניקס שבמדינת אריזונה. השישה, חברי פדרצית האימאמים של צפון אמריקה, עוררו אי נוחות בקרב הנוסעים בטרמינל עוד טרם עלייתם למטוס כאשר פצחו בקריאות "אללה" רמות כשנשמעה הקריאה לעליה למטוס. שלושה מהם אף נבדקו בדיקות נוספות כאשר התברר כי קנו כרטיס לכיוון אחד ולא הביאו עמם כל מטען – דבר המעלה דגל אדום ברוב שדות התעופה בעולם ומחייב בידוק בטחוני נוסף. בסופו של דבר עלו השישה על המטוס ללא עיכוב ואז לדברי הנוסעים וצוות המטוס החלו השישה להתנהג בצורה מחשידה. <br /><br />כמה מהם התיישבו במקומות שאינם המקומות המסומנים שניתנו להם, התחלקו לזוגות ומיקמו עצמם במחלקה הראשונה, באמצע מחלקת התיירים ובסוף המטוס. שלושה מהם ביקשו מהדיילות חגורות הארכה מיוחדות המיועדות לאנשים כבדי משקל שאינם מסוגלים להשתמש בחגורה סטנדרטית של מושב מטוס – וזאת למרות שאיש מהם אינו בעל משקל יתר. גם אחרי שקיבלו השלושה את מאריכי החגורות, לדברי הדיילת, לא עשו בהם כל שימוש ובמקום זאת הניחו אותם על רצפת המטוס. דבר נוסף שהעלה את החשדות נגדם הוא תפילות נמרצות ושימוש במילים "אל קעידה", "בוש" ו-"עירק" שנאמרו בבליל של ערבית ואנגלית על פי עדויות של נוסעים שישבו בסמיכות להם. לאחר התייעצות של צוות המטוס עם מטה החברה הוחלט להורידם מהטיסה. איש ביטחון ליווה אותם בחזרה אל שער היציאה ושם נמסרו השישה לרשויות והובלו אזוקים לחקירה שלאחריה שוחררו.<br /><br /><a href="http://2.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXM8Y8FtlzI/AAAAAAAAAAY/Cd8H5aqoYKA/s1600-h/Omar.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://2.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXM8Y8FtlzI/AAAAAAAAAAY/Cd8H5aqoYKA/s400/Omar.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5004410010083366706" /></a>המקרה עורר סערה קשה בקהילה המוסלמית בארה"ב, אליה נמשכו כזבובים לזבל כל ארגוני השנאה המוסלמים הפועלים בארה"ב, כדוגמת CAIR. אלו מיהרו להאשים את חברת U.S airways באפליית ששת האימאמים על רקע דתי וגזעני. מעניין לציין כי את כל אלו הצועקים חמס לא מעניינת כלל התנהגותם התמוהה של האימאמים בטרמינל ובמטוס. את ארגוני זכויות האדם שנרתמו למשימה לסחוט כספים מחברת התעופה בתביעת ענק לא מעניין כלל שבעולם שאחרי פיגועי האחד עשר בספטמבר אנשים רגישים מעט להתנהגות משונה שאין לה הסבר במטוסים, ובייחוד כאשר מדובר באנשי דת מוסלמים. ארגוני המוסלמים בארה"ב שכל מה שמעניין אותם הוא תביעת עלבונם לא שואלים עצמם מדוע היו צריכים שלושה אנשים רזים לבקש חגורות נוספות מצוות המטוס. את ארגוני הליברלים שמעדיפים נימוס על ביטחון לא מעניין לשאול מדוע התחלקו האימאמים לזוגות והתיישבו בקדמת, אמצע וסוף המטוס תוך שימוש במקומות שלא יועדו להם – סוג של פיזור ישיבה שדוגמתו נצפה ונלמד לאחר הפיגועים בספטמבר הנורא ההוא. את הארגונים המעוניינים להסביר לכולנו שאין כל קשר בין מוסלמים לטרור לא מעניינת נוחות או שלוות נפשם של הנוסעים האחרים שנאלצו בזמנים טעונים כאלו לשמוע קריאות "אללה" רמות שקראו הששה בעת העליה למטוס. עוד לא מעניינת היא העובדה שלחלק מהאימאמים עבר של תמיכה בטרור לכאורה הכוללת חברות בארגון שנכסיו הוקפאו בשל הזרמת כספים לחמאס ופרסום גילויי דעת הגורסים כי כלל לא היו מוסלמים מעורבים בפיגועי האחד עשר בספטמבר. כל רצונם של אלו המוזכרים לעיל הוא להכות בחזרה בחברת התעופה U.S Airways על שהעזה לעלוב במוסלמים ע"י הורדתם מהטיסה, וכמובן, כנהוג באמריקה, לגזור קופון שמן של פיצויים ירקרקים.<br /><br />כישראלים המורגלים באבטחה קפדנית של שדות תעופה ומטוסים הדבר נשמע לנו מגוחך. נסו לשוות בנפשכם שישה אימאמים מוסלמים צועקים "אללה" לפני עליה למטוס אל על, מתיישבים בזוגות במקומות שאינם שייכים להם בתחילת, אמצעו וסופו של המטוס, מבקשים חגורות נוספות מהדיילות למרות שאינם זקוקים להן, ומדברים בערבית ועברית על אל-קעידה ועירק אגב תפילה. למישהו יש ספק שלא רק שהם היו מורדים מהמטוס בצורה מיידית (אם היו זכאים לעלות אליו בכלל אחרי קריאות "אללה" בטרמינל), אלא שאין מוסלמי בעל יכולת מחשבה שהיה מעז להתנהג כך במטוס אל על? כמובן שאיננו מסוגלים לדמיין דבר כזה.<br /> <br /><a href="http://www.coxandforkum.com"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://4.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXNpFcFtl0I/AAAAAAAAAAk/heHS9jEbIYQ/s400/bushis.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5004459153099167554" /></a>אמריקה שונה לצערי. אמריקה נאכלת חיה ע"י סרטן ליברלי שדוחף בכח פוליטיקלי קורקטנס הרסני במורד גרונה של המדינה עד כדי אמירה ברורה וללא כל עכבות או בושה שביטחון פיזי של גברים נשים וילדים אמריקאים אינו חשוב כמו זכותו של אדם לא להיות נעלב או לומר את דברו. אין כל דבר רע בליברליות כשמפרקים אותה לגורמיה וניתנת האפשרות לבחור אילו מיעדיה ראוי לאימוץ ואילו ראויים לדחיה. איננו חיים בעידן חשוך ויש דברים שאין להם מקום במאה ה-21, כמו רדיפת הומוסקסואלים או גזענות ממסדית מטעם המדינה. ארה"ב סבלה קשות מאלו במשך רוב שנות קיומה ויש לציין לטובה את המחנה הליברלי שתמך והניע את גלגלי הצדק באמצע המאה שעברה כדי להשיג זכויות אדם לקבוצות מיעוט כמו שחורים והומוסקסואלים. אבל כח האינרציה של המחנה הליברלי הפך לרקטה שאי אפשר לעצרה עד תום חומר הבעירה שבה, והמחנה איבד את דרכו בעשר השנים האחרונות. במקום להילחם למען צדק, כפי שעשה בעבר הפך המחנה הליברלי לשופרם של משתפי הפעולה עם האויב האיסלמונאצי, שונאי אמריקה מבית וקבוצות פשע וסטייה בארה"ב.<br /> <br />קחו לדוגמא את ארגון ה-ACLU, איגוד זכויות האזרח האמריקאי. איגוד שנלחם משפטית במה שהוא מכנה אי צדק ורמיסת זכויות אזרח. זוהי לכאורה מטרה נעלה אבל האם ידעתם למשל כי ארגון ה-ACLU אחראי לייצוגה של קבוצת NAMBLA? פירוש ראשי התיבות <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/NAMBLA">NAMBLA </a>הינו "ארגון צפון אמריקאי של אהבת גברים-בנים". מדובר בארגון של סוטי מין שרואה באינוס ילדים קטנים (רק בנים) ע"י הומוסקסואלים פדופילים כמטרה עילאית. הארגון מפעיל ללא בושה לובי פוליטי להורדת גיל ההסכמה - וזאת בכדי שגברים חולים יוכלו לבעול ילדים רכים כחוק. אז נכון שעל פי החוק היבש לכל ארגון יש זכות דיבור – איש אינו יכול לקחת זכות זו - זכותו של כל אדם לומר שהוא אינו רואה באונס ילדים פשע (כל עוד הוא אינו עושה זאת). אבל מצד שני, אם אנו כבר מרכיבים משקפיים מיוחדים שמאפשרים לנו לראות מה שאין במקום את מה שיש, אין כל חוק שמחייב את ה-ACLU לקחת על עצמו את תפקיד המגן של קבוצות שכאלו במאבקן ללגאליזציה של אונס ילדים. ה-ACLU עושה זאת מרצונו החופשי ומטעמים אידאולוגיים מאחר וכנראה הוא רואה בזכותם של ילדים שלא להיאנס כדבר הפוגע בזכותם של גברים לפנטז על כך ולהתאגד בקבוצות העוסקות במציאת דרך חוקית לבצע זאת.<br /><br />כשאני נתקל בדוגמאות מעין אלו אני שואל את עצמי האם לא לקחנו את הפוליטיקלי קורקטנס מעבר לגבולות המקוריים של כת-הנימוסין הזו. איני יודע היכן אתם עומדים, אבל בשבילי מדובר באמצעי נימוס ותו לא שנועד לעזור לקבוצות שבעבר נרדפו ע"י סטראוטיפים שליליים להיחלץ מהם ע"י הוצאת הכינויים שהופנו נגדם אל מחוץ לגבולות המקובל. אם פעם היה מקובל לקרוא לאדם שחור בשם מבטל החשיבות מימי העבדות - "כושי" - הרי שהיום הדבר אינו מקובל והביטוי אפריקאי-אמריקאי בא להחליפו. אם פעם היה נהוג לכנות אנשים הלוקים בשכלם בביטוי "מפגרים", על כל המשתמע מכך, הרי שהיום אין לומר כך והביטוי "מאותגרים מנטלית" בא לשנות זאת. זהו כוחה האמיתי של הקורקטיות הפוליטית – לקחת ביטויי גנאי שדבקו בשפת היום-יום שלנו עד כדי קבלתם כמובן מאליו, ודחיקתם למקום אליו הם שייכים – ספקטרום הקללות והנאצות.<br /><br />אולם לכת הפוליטיקלי קורקטנס העכשוית יש פגם שהופך אותה למוטציה מסוכנת. בניגוד למטרתה המקורית – החלפת ביטויי גנאי מבטלי ערך בביטויים ששומרים על כבוד האדם – מוטציית הפוליטיקלי קורקטנס כיום עוסקת בזיהוי סכנות ברמה האישית וברמה הלאומית והלבנתן באופן מלאכותי תוך טישטוש המציאות ורמיסת האמת באמתלות של זכויות אזרח. קחו למשל את בעית ההגירה הבלתי חוקית ממקסיקו. כ-11 מליון איש חצו את הגבול ממקסיקו בחשכת הליל וחיים בניגוד לחוק ברחבי ארה"ב, עובדים בשחור או גונבים מספרי זיהוי (בארה"ב: מספרי social security) כדי לשלם מיסים ולהיראות חוקיים. במשך שנים רבות היו אלו מכונים Illegal Aliens - "זרים בלתי חוקיים". לא עוד. הביטוי הישן, למרות דיוקו החוקי אינם מחמיא מספיק לדעת אנשי הכת. לעולם בא ביטוי חדש: Undocumented Workers - "עובדים ללא תעודות". מוטציית הפוליטיקלי קורקטנס החליטה שלמרות שמדובר בעבריינים שחצו את הגבול והתגנבו לארה"ב, אין לקרוא להם "לא חוקיים". כדי להלבין אותם הם צוידו בכינוי החדש "עובדים ללא תעודות" שמעצם טבעו הוא חיובי שהרי מדובר "בעובדים" חרוצים. העובדה שרבים מהם עובדים בשחור ללא תשלום מיסים או תוך גניבת מסמכים וזהויות של אחרים או מצאו דרכם לכנופיות רחוב ועוסקים בגניבה וברצח אינה מעניינת את אלו הרוצים להלבינם בדיוק כפי שאין ברצונם להתייחס כלל לעובדה שהם מייצגים נטל על משלם המיסים האמריקאי שדואג לבריאותם וחינוך ילדיהם וכל זאת בשעה שהם אינם יותר ממסיגי גבול. תארו לכם לובי בישראל שנלחם לשנות את תיוגם של "שוהים בלתי חוקיים" למשהו כמו "עובדים חרוצים מאד ללא אישור מתאים". תראו לעצמכם אוכלוסיה של 250,000 איש שחצו את הגבול בחשכת הליל לתוך שטח מדינת ישראל וזו מנועה מלפעול נגדם ואפילו מלקרוא להם בשמם - "מתגנבים", "שוהים לא חוקיים" וכל זאת בשם הנימוס.<br /><br />כת הפוליטיקלי קורקטנס אינה עוצרת בענייני הגירה. עכשיו היא מעוניינת למכור לאזרחי אמריקה שאין כל קשר בין מוסלמים לטרור. היא מעוניינת לספר לנו שהסיכוי שסבתא קשישה בת 80 ממוצא אירופאי היא בעלת סיכוי זהה לזה של צעיר מזרח תיכוני לחטוף מטוס ולרסקו מעל ערי ארה"ב. הכת מנהלת מלחמת חורמה במציאות ובסטטיסטיקה ואינה מוכנה להניח לכוחות הביטחון להתייחס לצעירים מוסלמים כאל קבוצת עניין מיוחדת בכל הקשור למניעת טרור אווירי או יבשתי. "לא כל מוסלמי הוא טרוריסט" זועקים חברי הכת. הם צודקים. אבל מהחלק השני של המשפט הם אוהבים להתעלם – "<strong>אבל 99% מהטרוריסטים בעולם מוסלמים</strong>". על כך אין להם תשובה. מצד שני הם מתעקשים לקבל את הטענה המוסלמית שכל מי שאינו מוסלמי הוא כופר טמא. ידעתם למשל שהרשות הפדרלית TSA שאחראית על הבידוק הבטחוני בכל נמלי התעופה בארה"ב מחוייבת, הודות ללחץ ליברלי, להורות לאנשיה שלא לגעת פיזית בספרי קוראן מחשש לפגיעה ברגשות המוסלמים הרואים באקט של נגיעת לא מוסלמי בקוראן כחילול הספר? בדיקות של ספרים כאלו חייבות להיעשות עם כפפות מיוחדות שמבודדות את הכופר הטמא מקודש הקודשים המוסלמי. עם סוג כזה של אפלייה אין לליברלים כל בעיה.<br /><br />בהתעלמותם של אנשי כת הפוליטיקלי קורקטנס ממציאות עכשוית על סמך עיקרון שיועד למטרה אחרת ועוות לחלוטין תחת תפיסתם הקלוקלת – מסכנים אלו את חיי אזרחי ארה"ב. אין בי כל פליאה על עצם תמיכתם של אנשי הכת בששת האימאמים שהתנהגותם המשונה וחסרת הרגישות סימרה את שערותיהם של נוסעי וצוות טיסת U.S Airways ממינאפוליס לפיניקס. אין בי כל פליאה על כך שהתנהגותם המשונה של השישה נותרה ללא מענה ממשי ועוד פחות מזאת אין בי כל פליאה על ששאלות אלו שנותרו חסרות מענה אינן מטרידות כלל את הליברלים שאינם מסוגלים להבחין בפרטים אלו או להתייחס אליהם. תפיסתם הפשטנית את המקרה שאינה מסוגלת לראות בו דבר וחצי דבר מעבר ל-"<strong>מוסלמים שהורדו מטיסה בגלל שהם מוסלמים</strong>" - הינה בלתי אחראית ומסכנת חיי אדם. אם תצלח תביעתם נגד חברת התעופה וזו תיענש בקנס של עשרות מליוני דולרים – הדבר יעורר פחד מענשן של תביעות דומות ויביא להחלת נוהלי חברה המעודדים התעלמות מדפוסי התנהגות משונים של מוסלמים בטיסות. הנימוס האובדני וחסר ההגיון עלול להביא לפיגועי טרור חדשים. <br /><br />בדיוק כמו מחלה אוטואימיונית הגורמת לגוף המבולבל להפנות את מנגנוני ההגנה שלו כנגד עצמו, כך יביא אסון הפוליטיקלי קורקטנס הקיצוני הרס וחורבן על אלו שהוא אמור לגונן. ככזה, הוא כלי שרת נאמן בידיהם של אויבי ממציאיו.<br /><br /><a href="http://3.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXWXTsFtl1I/AAAAAAAAAAw/-POUd-cTTpA/s1600-h/akbarsmall.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://3.bp.blogspot.com/_4ibTK1kLuIk/RXWXTsFtl1I/AAAAAAAAAAw/-POUd-cTTpA/s400/akbarsmall.jpg" border="0" alt=""id="BLOGGER_PHOTO_ID_5005072925400602450" /></a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-1311168379007938013?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-86820851574849485832006-12-01T05:38:00.002+02:002009-03-09T00:38:45.748+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/1600/708760/tzviIsrael.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/400/446541/tzviIsrael.jpg" border="0" alt="" /></a>הייתם פעם בקזינו אמיתי? לא באולם עשן ומעופש בסגנון בינגו ערס 2000 שכמוהו מוצאים בכוכים נחבאים ומריחים מעמבה נושנה בכיכר אתרים או מאחורי בנייני הבורסה ברמת גן אלא בקזינו אמיתי כמו אלו בלאס ווגאס, אטלנטיק סיטי או מקומות אחרים בעולם? קרה לכם פעם ששיחקתם בלק ג'ק מול דילר מחוייט ואדיב עד בחילה? כזה שלא מעיף בכם מבט שרומז שיחכו לכם במגרש החניה אם תרוויחו אלא עוד מנסה לסייע לכם בטיפים ומצביע על טעויות במשחקכם? קרה לכם שאחרי מספר סיבובים בהם הוכיתם אס על קינג על שוק על ירך אמרתם לעצמכם שלא ייתכן שמזלו הטוב של הדילר ישאר בעינו? שאם תישארו לשחק רק עוד סיבוב אחד מזלכם ישתנה ותוכלו לנצח ולו פעם אחת קטנה? זוכרים כיצד ידעתם היטב בלבבכם שאתם משלים את עצמכם ובכל זאת, הרגשתם שהסטטיסטיקה חייבת להיות לצידכם עד כדי כך ששורה של הפסדים צורמים רק חיזקה את אמונתכם שהניצחון קרב? זוכרים איך הגעתם מוכים לסיבוב האחרון לפני עזיבתכם את השולחן ולמרות זאת ידעתם שאתם עומדים לנצח? שאין אפשרות שתובסו פעם נוספת? שלא ייתכן שחוקי ההסתברות מתעקלים ועוקפים את השולחן בו אתם יושבים, משאירים אתכם בריק אכזרי של מזל מגוייס העוין אתכם? האם אי פעם הגעתם לכלל אמונה שמזלו של יריבכם לא יכול להימשך עד כדי ידיעה ברורה שאין באפשרותכם להפסיד למרות הקול הפנימי שאומר לכם שזה לא רעיון טוב? זוכרים איך הרגשתם כאשר בניגוד לכל חוקי ההסתברות הפסדתם בכל זאת ועזבתם את השולחן פעורי פה בחוסר אמונה או על סף האשמת הדילר ברמאות?<br /><br />אחות קטנה לי בארץ, עדיין לובשת את מדי החובה של צבא הההגנה לישראל הבלתי מנוצח. רובינו עברנו דרך הצבא ויודעים היטב כי מקצוע חייל החובה אינו מהמכניסים שיש לשוק העבודה הישראלי להציע. רצה הגורל וחשקה נפשה של אחותי הקטנה בפריט לבוש מסויים העומד בדרך כלל מחוץ לטווח השגתה הפיננסית. עוד רצה הגורל ומשפחתי אינה מבין האמידות ביותר שיש, אם לומר בלשון המעטה. אחותי מתגוררת בבית אימי שאינה עובדת מטעמים אלו ואחרים והשקל בדרך כלל אינו מצוי בכיסה. כיוון שתאריך יום הולדתה של אחותי מישמש ובא החלטתי לתרום לה סכום כסף לא מבוטל בדולרים ירקרקים על מנת שזו תוכל לפסוע מעדנות לחנות המלבושים שעל חוג לקוחותיה ביקשה להימנות ולרכוש אחר כבוד את פריט הלבוש בו חשקה נפשה. נשאר רק הנושא הלוגיסטי של מכניקת שליחת המזומנים ממקום מושבי שבארצות הברית לישראל הרחוקה. עניין פעוט על פניו.<br /> <br /><a href="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/1600/671227/logo_usps.jpg"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/400/924318/logo_usps.jpg" border="0" alt="" /></a>הדואר האמריקאי היה ידידי הטוב מזה שנים רבות. הוא אמין, מגיע בזמן, ידוע בשירות עד הדלת (עם צילצול בפעמון והמתנה שתפתח) ומשאיר פתקים של "בוא לקחת בין השעות" רק כשבאמת אין ברירה. פעמים רבות שלחתי דברי ערך בדואר האמריקאי ומעולם לא התאכזבתי. מעולם לא איחר מכתב ששלחתי, מעולם לא הלך מכתב ששלחתי לאיבוד ומעולם לא נעדר בקרב מכתב שנשלח אלי ומקום קבורתו לא נודע. הדואר האמריקאי הוא דבר קדוש בארה"ב וסיסמתו הלא רשמית "<em>לא שלג, לא גשם, לא חום ולא ליל קודר יעצרו בלדרים אלו מהשלמה מהירה של סיבובי חלוקת הדואר</em>" נאמרת ברצינות גמורה. אלו המתעללים בדואר ארה"ב או משתמשים בו כדי לפשוע כנגד אחרים צפויים לעונשים מחמירים במיוחד שהומצאו בדיוק רק לאנשים שמשלבים את הדואר במעשיהם המרושעים: התעסקות פושעת בדואר נחשבת עבירה "פדרלית" ועליה יושבים בסוג של בית כלא שאיש אינו ממש מעוניין להגיע אליו. בארה"ב תיבות דואר הן דבר מוקצה לזבלני דואר. לאיש מלבד הדוור הרשמי אין זכות לשים פריטים בתיבות הדואר. מכירים את המראה הישראלי כל כך של עשרות פליירים של משלוחי פיצה דחוסים בתיבות דואר סתומות כמו שירותים ישנים אחרי צ'ולנט של שבת? אין דבר כזה בארה"ב. פיצריה שרוצה לספר לכם על עצמה חייבת לשים בול על פלייר ולשגרו בדואר מה שמגדיל את העלויות ומקטין את כמות הזבלנים. בקומפלקסים של דירות בארה"ב תיבות הדואר למעשה נעולות ואין אפשרות פיזית כלל לשים דברים בתוכן ללא מפתח רשמי הנמצא בידי הדוור. למדתי לאהוב את הנוחות והאמינות של הדואר האמריקאי - הוא מתוכנן לכך. ידעתם למשל שבארה"ב לא צריך למשל לנדוד לתיבת דואר ברחוב כדי לשלוח מכתב? כל תיבת דואר נכנס (כמו זו בבית שלכם) היא גם תיבת דואר יוצא. שימו מכתב עם בול בתיבה שלכם והדוור שלכם יקח אותו כשהוא מגיע לחלק דואר.<br /><br />החיים בארה"ב מלמדים אותך לפעמים לזלזל ברמת השירות הניתן לציבור בארץ. אחרי נסיון עם שירות אמריקאי, למרות שזה אינו מושלם, מקבילו הישראלי נראה גס, מזעיף פנים ולפעמים אף עוין ומתיש כמעט במכוון. לישראלים שהיגרו מהארץ וצברו נסיון של כמה שנים בארה"ב נדמה לפעמים שבישראל יש ועדה מיוחדת שבוחנת נהלים ופרוצדורות של משרדי ממשלה וחברות פרטיות ולא מאשרת אותם לשימוש ציבור הרחב לפני שווידאה כי הם מעצבנים דיו ומטרטרים על פי התקן הנדרש. זה כאילו שיד נעלמה מתעקשת לעשות את החיים קשים ומסורבלים בכוונה ואיש אינו יודע מדוע. רואים את זה בכל דבר אפשרי. החל מאגרות משרדי ממשלה שעולות באלפי אחוזים על מקבילותיהן באמריקה ללא סיבה נראית לעין וכלה בעינויי תלך-תבוא בשעות מוזרות שלא כוללות את השעות שמונה עד חמש ברציפות ולעיתים אף לא חמישה ימים רציפים בשבוע. מדוע למשל בנקים בישראל לא פתוחים חמישה ימים בשבוע מתשע בבוקר ועד שש בערב כמו בארה"ב? מדוע הם נסגרים ב-12 בצהריים ונפתחים שוב ב-1:45 ורק ביום רביעי בחודשים זוגיים ולא בשנה מעוברת על פי לוח השנה האשורי העתיק? על שום מה המוזרות הזו? על מה ולמה מקשים על הבריות? מדוע יש משרדים נותני שירות שלא מוכנים לקבל כסף ושולחים אותך בריצה לשלם בבנק הדואר ולחזור אגב איבוד התור שלך? למה להקשות? כשהגעתי לארה"ב תהליך הוצאת רשיון הנהיגה שלי שכלל תיאוריה וטסט ברכב עלה 12 דולר (תריסר דולרים) והסתיים ביומיים. כמה זה היה עולה בישראל וכמה חודשים הייתי מתייבש בהמתנה לטסט? אני לא רוצה לחשוב אפילו.<br /> <br />אני לא שונא את ישראל ביסודי ומדי פעם כשעוברות מחשבות כאלו בראשי אני נתקף באשמה קלה ומנסה לסנגר על ישראל כמה שאפשר. מחשבה מסוג זה עברה בראשי כשאמרתי לעצמי שבשום פנים ואופן אסור לי לשלוח מזומן לארץ ואפילו לא במעטפה בתוך מעטפה כי יגנבו את הכסף. "אתה מגזים יוספוס היקר" אמרתי לעצמי בטון מתנשא. "נכון שהארץ מלאה במנייקים וגנבים ורמאים ושקרנים אבל בוא ונסתכל על הסוגיה בהגיון. לא ייתכן שכולם גנבים. נכון?" שאלתי. "נכון." עניתי בהיסוס. "האם נכון שביום נתון מגיעים מליוני דברי דואר נכנס לארץ?" המשכתי לשאול את עצמי. "בוודאי." עניתי. "נו?!" נזפתי בעצמי – "אז מה הסיכוי שמכל דברי הדואר הנכנס, דווקא המעטפה שלך תיפול על בדיקה חודרנית ולא סתם בדיקה, אלא כזו המתבצעת ע"י עבריין פלילי שיקח את הכסף לעצמו?". הרהרתי מעט ולא נותרה לי כל ברירה אלא להסכים עם עצמי. אין סיכוי שמעטפת ביטחון (כזו שאי אפשר לראות לתוכה) הנתונה בתוך מעטפה קשיחה נוספת תגיע לידיו של גנב בדואר ישראל שיחמוס את המזומנים לעצמו. וכך, בהרגשת ביטחון הלכנו אני וחוקי ההסתברות הקוסמיים לצידי אל סניף הדואר המקומי, שם נפרדתי בהתרגשות מהמעטפה ושיגרתיה אקספרס לאחותי היקרה אשר בציון.<br /> <br />אתם זוכרים את המהמר שדיברנו אודותיו בתחילת הפוסט? זה שעומד מול הדילר חמוש בנבואות שחורות ובכל זאת אומר לעצמו שאינו יכול להפסיד כי חוקי ההסתברות לצידו? זה אני. הדילר במשל הוא חברת דואר ישראל. חשבתי שהסיכוי לגניבה אינפיניטיסימלי. טעיתי. המכתב הגיע לאחותי. המעטפה הקשיחה נפתחה. המעטפה הפנימית נפתחה גם היא. הכסף נגנב ממנה והיא הושמה ריקה בתוך המעטפה החיצונית הקשיחה שנחתמה בנייר דבק זול וכך הגיעה ליעדה. איני יכול לתאר מה גדולה היתה אכזבתה של אחותי הקטנה כשפתחה בשמחה את המעטפה רק כדי לגלות שאין דבר בתוכה.<br /> <br />ולך, עובד חברת דואר ישראל שגנבת מאחותי את הכסף שהיה מיועד ליום ההולדת שלה והעברת לה מעטפה ריקה בלי בושה – איך אומרים בפולנית? תיהנה מהכסף. <strong>אני מקווה שיספיק לך למצבה</strong>.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-8682085157484948583?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com11tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-32739742852223620612006-11-20T22:39:00.002+02:002009-03-09T00:38:45.765+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/1600/479593/simpson_bronco.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/400/473925/simpson_bronco.jpg" border="0" alt="" /></a><strong>עדכון חשוב: יום לאחר פרסום הפוסט הזה בבלוג הודיעה חברת האם של פוקס כי היא מבטלת את שידור הראיון המתוכנן.</strong><br /><br />ב-17 ביוני 1994 רותקה אמריקה למסכי הטלויזיה. כמעט כל ערוץ הקרין בשידור חי את תמונותיה של מכונית לבנה מדגם פורד ברונקו נוסעת בכביש 405 הקליפורני ובעקבותיה ניידות משטרה רבות. המרדף לא היה מהיר או דרמטי במיוחד כמו מרדפים אחרים. הוא לא גבה מחיר בחיים או ברכוש – דבר שהיה מאפשר לעורכי שידורים להפריע למהלך השידורים המתוכנן ולהביאו בשידור חי בלי לחשוב פעמיים. למען האמת המרדף לא היה ראוי לכינוי מרדף – הוא לא היה יותר מנסיעה במבנה במהירות איטית. ברונקו לבנה אחת, ומאחוריה, שומרים מרחק בקפדנות, מספר מכוניות משטרה. אולם אירוע זה לא היה דבר של מה בכך. היה דבר אחד מיוחד בסיטואציה שגרם לכמעט כל ערוץ טלוויזיה באמריקה להעביר את ההתרחשות בשידור חי – בברונקו הלבנה נסע או.ג'יי סימפסון – גיבור פוטבול אמריקאי וסלבריטי מהליגה הלאומית. הוא שהה בבית עורך דינו כשהבין שהוא עומד להיעצר ע"י משטרת לוס אנג'לס באשמת רצח אשתו ניקול בראון-סימפסון וידידה רון גולדמן שנדקרו למוות חמישה ימים לפני כן. סימפסון ביקש משום מה להיעצר בביתו וכך אכן היה - בסופה של הנסיעה המתועדת ביותר בתולדות התקשורת האלקטרונית. בינואר 1995 נפתח משפטו של סימפסון – חגיגה תקשורתית חסרת תקדים שכונתה לימים "משפט המאה".<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/1600/132615/bloodyknife.jpg"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/x/blogger2/5957/3712/400/155308/bloodyknife.jpg" border="0" alt="" /></a>העדויות הפיזיות הקשות שקשרו את סימפסון לרצח היו נחרצות ולכאורה לא השאירו מקום לכל ספק. הן כללו טיפות דם שזוהה כשלו בבדיקות מעבדה, שכמו סימני דרך, הובילו מן הגופות לשער הקומפלקס בו בוצע הרצח. חתך תועד בידו של סימפסון כשזה כשרואיין ע"י המשטרה יום לאחר הרצח. טביעות נעל איטלקית נדירה יחסית מוכתמות בדם זוהו בזירת הרצח. סימפסון נעל נעליים זהות ובאותה מידה. סיבים מכובע מסויים נמצאו על הקרבן רון גולדמן וברשותו של סימפסון נמצא כובע שהיה עשוי מסיבים זהים וכלל גם שערות מראשו וסיבים מריפוד מכוניתו. כפפת קשמיר מוכתמת בדם נמצאה בסמוך לקרבנות הרצח. כפפה שניה תואמת נמצאה מוחבאת מאחורי בית שהיה שייך לסימפסון. בשתי הכפפות נמצאו כתמי דם שהיו תואמים לדמם של שני הקרבנות וסימפסון עצמו. הכפפה שנמצאה בסמוך לביתו של סימפסון כללה גם שערה בלונדינית ארוכה שזוהתה כשל הנרצחת. במכוניתו של סימפסון נמצאו כתמי דם שתאמו לדמם של שני קרבנותיו לכאורה. דו"ח הפתולוג קבע שהשניים מתו בין השעות 22:15 – 22:40 בערב ה-12 ביוני. עד ראיה העיד כי ראה פורד ברונקו לבנה דומה לזו של סימפסון דוהרת ממקום הרצח בשעה 22:35. בנוסף לכל אלו – מרישומי המשטרה עולה כי ניקול סימפסון התקשרה פעמים רבות בעבר כדי להתלונן נגד בעלה בגין הכאות, התעללות ומעקבים שביצע נגדה לכאורה.<br /><br />כל שלל העדויות הנ"ל לא הספיקו לחבר המושבעים כדי להרשיע את סימפסון. עורך דינו המבריק ג'וני קוקרן (שנפטר ב-2005 מגידול בראשו) הצליח לנקב חורים בכל אחת מהעדויות הפיזיות בהן השתמשה התביעה. קוקרן טען לחוסר מקצועיות באיסוף העדויות, פיקפק באמיתות בדיקות ה-DNA וסיבי השיער והאשים את המשטרה בשתילת ראיות מטעמים גזעניים. בצורה זו הצליח קוקרן, כנגד כל הסיכויים לגרום למושבעים לקבוע שאין די בראיות על מנת להרשיע את לקוחו ברצח הכפול. סימפסון זוכה מחמת הספק וזכה בחירותו. מעניין לציין כי השוטר מארק פורמן, שעל "גזענותו" הסתמכה ההגנה כשקבעה שזה שתל את הכפפת המוכתמת בדם בזירת הרצח ובביתו של סימפסון עבר מרצונו החופשי בדיקת פוליגרף בשנת 1998 בתוכנית טלויזיה ובה נמצא דובר אמת. הוא לא השתיל את הכפפות המוכתמות בדמם של סימפסון והקרבנות ולא היה מודע להן כשהגיע לראשונה לזירת הרצח.<br /><br />נצחונו של סימפסון לא היה מלא. למרות שנמצא זכאי בדין הפלילי הוא נתבע לפיצויים בבית דין אזרחי ע"י משפחותיהם של קרבנותיו ובסופו של המשפט נמצא אחראי למותם - למרות האבסורד של זיכויו הפלילי. בשנת 1997 נקבעו פיצויים בגובה 33 מליון דולר לטובת משפחות הקרבנות. הכסף לא היה בידו של סימפסון בצורה מלאה וגם כיום, לאחר מכירת רוב רכושו הוא נשאר חייב כ-38 מליוני דולרים למשפחות הקרבנות, סכום אסטרונומי הכולל ריבית על העשור בהן לא שולם חובו במלואו. סימפסון מתגורר כיום במדינת פלורידה הנחשבת נוחה לחייבים בארה"ב ואשר חוקי תפיסת הכספים הנהוגים בה מקלים מאד על החייב ומאפשרים הגנה מיטבית על רכושו.<br /> <br />פרשת סימפסון עלתה שוב לכותרות בשבועות האחרונים וממשיכה לעורר סערות קשות. רשת הטלוויזיה פוקס רכשה לאחרונה זכויות לשידור ראיון חדש עם סימפסון שביצעה המו"לית ג'ודית ריגן תחת הכותרת מעוררת הבחילה "<strong>אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה</strong>" בה מתיימר סימפסון לספר למליוני צופי טלויזיה בארה"ב כיצד היה רוצח את אשתו ואת ידידה רון גולדמן "לו היה אכן אשם". מצבו המשפטי של סימפסון בארה"ב מאפשר לו לדבר בצורה חופשית על הרצח ואף להודות בו בצורה פומבית מבלי לעמוד לדין שנית, שכן חוק ה-Double Jeopardy בארה"ב קובע שאדם שזוכה בהליך פלילי לא יכול לעמוד לדין שוב על אותו הרצח. למעשה חלקה הראשון של כותרת הראיון - "אם הייתי עושה את זה" אינו אלה עלה תאנה צבוע של סימפסון שעדיין טוען לחפותו אבל לא בוחל בלספר למליוני צופים "איך היה עושה את זה" לו היה אשם. על פי החוק יכול סימפסון להודות ברצח ולקחת עליו אחריות מבלי לשלם את המחיר על כך. הוא בוחר לשחק על חפותו המזוייפת ומצד שני לתאר בפרוטרוט כיצד רצח את אשתו ואת ידידה. אני לא יודע איך יגרום לכם הראיון להרגיש, לי מתחשק להקיא, ביחוד כשאני שומע את סימפסון אומר את המילים הבאות לגבי הראיון: "אני עומד לספר לכם את הסיפור כפי שמעולם לא שמעתם אותו כי אף אחד לא מכיר את הסיפור כמוני. אני רוצה שתשכחו כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על אותו לילה כי אני יודע את העובדות יותר טוב מכל אדם אחר". אותי באופן אישי מעניין כיצד סימפסון, החף מפשע כדבריו, מצוייד בידע שיתאר לנו את המתרחש באותו ערב בצורה הידועה רק לו בראיון שכותרתו היא "אם הייתי עושה את זה, כך זה היה קורה". <br /><br />השידור המיועד לסוף החודש (נובמבר 2006) מעורר תרעומת קשה בארה"ב וקריאות להחרמת המפרסמים שיבחרו לקנות זמן אוויר בשידור הראיון ואף להחרמת רשת הטלוויזיה פוקס. בשעה שעורכי דינם של משפחות גולדמן ובראון כבר נערכים לקרב על ההכנסות מהשידור– אני הייתי רוצה לשאול את מר רופרט מרדוק, בעליו של ערוץ פוקס, כיצד מאפשרת רשת טלוויזיה מכובדת לרוצח שפל "וזכאי" לספר בפריים-טיים כיצד רצח בדקירות סכין גבר ואשה חפים מפשע ומצד שני למכור למפרסמים זמן אוויר יקרים מאין כמותם לשעת שידור הראיון. מהיכן שואבים מנהלי הרשת את השילוב הקטלני הזה של ציניות, חוסר אכפתיות וחמדנות פיננסית בכדי לאפשר לשיקוץ הזה להתרחש?<br /><br />ואם אכן יכשל הקמפיין הציבורי למניעת זמן אוויר מהרוצח והראיון אכן ישודר אני כבר מחכה בקוצר רוח לראיונות דומים. אולי איזה קשיש נאצי חביב בראיון שכותרנו: "אם היתה שואה, כך היא בוצעה". ריאליטי בכאילו בקריצה וחיוך. אפשר לעשות מזה סדרה ולהתחיל להדפיס כסף. תסמכו על האמריקאים לזהות את הפוטנציאל. אולי נזכה ברבות הימים לראות גם גרסה ישראלית לריאליטי שואו החדיש: "לו הרגתי את רבין, כך זה היה קורה" בכיכובו של אתם יודעים מי.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-3273974285222362061?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-63030626687483621712006-11-08T04:00:00.002+02:002009-03-09T00:38:45.792+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/haredi.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/haredi.jpg" border="0" /></a>יש לי שאלה אליך חרדי יקר שלי. שאלה שמציקה לי זמן רב ולא נותנת מנוח אלא לפרקים קצרים. כל כך מטרידה ומציקה השאלה עד שלפרקים תשלח פרץ של מיצי עיכול מונעים באולקוס רקטי במעלה ושטי ולעיתים תסתפק אך בביעבוע חסר מנוח של תכולת קיבתי. לעיתים השאלה מרתיחה את דמי ומכווצת את שרירי ראשי לכדי מיחוש בלתי נסבל ואז איני יכול יותר לעמוד מנגד. אתה מבין חרדי יקר שלי, מדי פעם אני פשוט חייב לשאול אותך משהו: <strong>מי לעזאזל אתה חושב שאתה?!</strong><br /><br />אני מיצר על הפניה שלי אליך דווקא בשעה עסוקה זו, חרדי יקר שלי, בשיא ההכנות לשפיכות הדמים שאתה מתכנן ליום שישי הקרוב, עת יצעדו אלפי ישראלים הומוסקסואלים ולסביות, במצעד גאווה בחוצות העיר. ידוע לי, חרדי יקר שלי, שאתה טרוד בימים אלו באגירה לוגיסטית של דוקרנים, סכינים, חוטי חשמל, אמצעים לחבלה ברכבי משטרה, אבנים, בלוקים ושאר תשמישי קדושה שנועדו למלחמת חורמה בתופעה הכלל אנושית הזו אותה אתם מכנים תועבה. ידוע לי שגייסתם כוחות מילואים ואת אימוניכם "על רטוב" כבר התחלתם, בוחנים את כוחות הרגלים שלכם מול המשטרה ואת גדודי קלעי האבנים כנגד אוטובוסים אזרחיים - אבל אולי דווקא בשעה זו הייתי רוצה לשטוח בפניך את תחושת הקבס שעולה בי כשאני עד להתבטאויותיכם הנלוזות שלכם, להבטחות הנקמה וההרג, לכתובות הנאצה בהם אתם מצטיינים, <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3323300,00.html">לפשקווילים</a> המתריסים שלא היו מביישים את גבלס ולנסיון סחיטת המדינה באיומים מפורשים של <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3321165,00.html">אלימות</a> ורצח.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/haredi2.1.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/haredi2.1.jpg" border="0" /></a><br />ידוע לי היטב חרדי יקר שלי שירושלים שייכת לך ורק לך. אחרי הכל היו אלו גדודי הנהרגים באוהלה של תורה שבמסירות נפש שאין שניה לה נקצרו במאותיהם תחת אש מקלעי הלגיונות הירדנים וזאת בכדי לאחד ולחבר את חלקי העיר החצויה – דבר עליו כולנו אסירי תודה לעד – ועל שום כך הייתי רוצה לרדת על ברכי ולהתחנן בפניך לבל תכה ותהרוג בהומוסקסואלים ובלסביות שיעזו לפסוע מעדנות ברחובות עירכם הקדושה אשר הקמתם במו ידיכם העמלות. אנא, סלח להם חרדי יקר שלי. הסוטים האומללים שמגיעים הישר מסדום ועמורה שוטים ושוגים תחת האשליה שחיים הם במדינה דמוקרטית וחופשית בה לכל אזרח נתונה תנועה חופשית וזכות לצעוד ולהפגין נוכחות בתיאום עם השלטונות. תמימים הם וגדלו בבתים משוקצים ומשומדים בהם אין מודעים לתורת ישראל האוסרת על יחסים שלא כדרך הטבע בין אשה לאשה ובין גבר לגבר וסבורים ברוב תעוזתם שרק משום שנבראו כך ע"י הקדוש ברוך הוא, מהווה הדבר גושפנקא להתעלמות מחוקי הדת הכתובים והברורים עליהם נסמכת אמונתך. בטוחני כי אתה בסתר לבבך מאחל אתה להם רפואה שלמה ומזור למכאוביהם.<br /><br />צר לי גם על מעשי האפיקורוס החוטא, היועץ המשפטי לממשלה שקבע כי סוטי המין הנלוזים זכאים לממש את זכותם החוקית לצעדה בשטחה של מדינת ישראל בדיוק כפי שאתם רשאים לאכלס את לב שכונת שינקין בעיר ההשמד תל אביב או למלא את אצטדיון רמת גן המשמש לכדורגל בימים כתיקונם רחנמא ליצלן, בעשרות אלפים מאנשיכם כדי לסגוד לאדמו"ר זה או אחר או לאיים בשריפת חילוניים בגיהנום רותח באורגיות מקודשות של החזרה בתשובה. מבין אני כי את הפריווילגיה המאפשרת לכם לאסור על חילוני משוקץ לצעוד ברחובותיכם בשעה שאתם צועדים באופן חופשי וגלוי ברחובותיו אתם שואבים כתמלוגים על המצאת היהדות לפני מספר אלפי שנים, פטנט עליו אתם מחזיקים את זכויות היוצרים ואת כל הזכיונות. אתם אלו שתקבעו מיהו יהודי, מי ראוי בחתונה, מי זכאי להתגרש וכיצד, מי ראוי להיות מאומץ, מי ראוי לקבר בני אנוש ומי לקבר בהמות והכי חשוב מכל – אתם ורק אתם תקבעו מיהו המוסרי ומיהו הסוטה המרושע אשר לעולם לא יקבל אפגרייד לגן עדן.<br /><br />בשם כולנו הייתי רוצה להתנצל בפניך חרדי יקר שלי על שלא עלה בידכם לשכנע את נציגי ממשלת המשומדים והמשטרה ברצינות איומיכם הרצחניים עד שאלו יפעלו לביטול הגזירה שנפלה עליכם. ידוע לכל כי מדובר בזילות חצופה של מעמדכם המורם מעם, זה המאפשר לכם ליהנות מתקציבים שמנים המופנים בחלקם האחד לחינוך ילדיכם לשנאת המדינה, תיעוב הדמוקרטיה, ביזוי החילוניות ושלילת הציונות, ובחלקה האחר למימון מילויה הקפדני של מצוות פרו ורבו המתבצעת באדיקות וללא כל קשר ליכולת כלכלית או אמצעי פרנסה העומדים לרשות ההורים הפוריים הממלאים את הארץ. מבין אני בהחלט מדוע אתם משתוללים ברחובותיכם, מציתים פחי אשפה, זורקים אבנים על אוטובוסים ואוגרים "נינג'ות" לטיפול בניידות משטרה. שלטון החוק הדמוקרטי שהכיר בעליונותכם המוסרית העז הפעם לפקפק בה - השם ירחם - ועבור מי? עבור אוסף משומדי משכב זכר ובהמה הבאים לטמא את סלע קיומכם בנוכחותם.<br /><br />לא קל לי לראות כיצד מותקפים אתם מכל עבר על ידי אנשים קטנים וחסרי השכלה תורנית שאינם מבינים מדוע מוצדק בהחלט לקרוא להריגתם של כופרים בעלי נטיות מיניות משונות לא עלינו. אותם אנשים לא הפנימו לגמרי את קונספט עשרת הדיברות ושוגים בצעקות "לא תרצח" נגדיכם. בניגוד להם חרדי יקר שלי, אני קראתי את הדיברות, ולא רק אותן אלא גם את האותיות הקטנות שנמצאות מאחור שאיש מלבדכם לא מכיר, את הסעיפים הסודיים המאפשרים לכם להפליא מכות רצח בכל מי שאינכם מסכימים עמו, להשליך לעברו בקבוקי תבעירה בתקווה שישרף באש הגיהנום, לצלוף אבנים גדולות על מכוניתו למען יתהפך ויהרג, <a href="http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3106435,00.html">לנעוץ סכינים</a> חדות בבשר פיגוליו ועדיין להיות בצד הכשר של "לא תרצח". וכי איך יחשב הדבר לרצח כאשר ההתנכלות מופנית לעבר אויבי האלוהים ותורתו.<br /><br />לסיום הייתי רוצה להתנצל בפני בני משפחתך, חרדי יקר שלי. שהרי לאחר המצעד המשוקץ תפרוץ מלחמת לבנון השלישית כפי שחכמיכם הגדולים בתורה חזו. במקרה זה בוודאי תגוייס לצבא ותשלח לחזית ללחום לצידם של החוטאים שהביאו עליך את האסון הזה במו ידיהם ורגליהם המפזזות. כשאני מקשיב לאיומך וחוזה באימוניך בזריקת רימוני תבערה מאולתרים ובסכינאות אין אני מסיק אלא כי לוחם אמיץ אתה ועשוי ללא חת. כולי תקווה שתשוב לביתך בשלום ושלא תיאלץ חס ושלום למצוא את מותך בשדה קרב הנופל ברמת איבזור ונוחות מזה של אוהלה של תורה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-6303062668748362171?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-28962413424218109302006-11-06T05:19:00.002+02:002009-03-09T00:38:45.812+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/boss.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/boss.jpg" border="0" /></a>זה היה יום רגיל לגמרי. ישבתי במשרדי ובהיתי במסך המחשב שמולי. קרוב לוודאי שאותו יום היה גם מסתיים כמו כל יום אחר אלמלא הקול שאמר לפתע "<strong>אתה נוסע להודו</strong>". הקול היה שייך לבוס שלי שהגיח משום מקום והתיישב על קצה השולחן. אם לומר את האמת זה לא תפס אותי לגמרי בהפתעה. ציפיתי שזה יגיע. במשך חודשים נפלו קרבן לנסיעה הטקסית הזו להודו מספר אנשי מפתח בחברתנו. כמו חברות אמריקאיות רבות המנסות לקצץ בעלויות, הקמנו גם אנו חברת בת הודית על מנת לגייס כח אדם זול למשימות פיתוח ובדיקות איכות. חברת הבת ההודית שהקמנו קבעה את מושבה בעיר פונה, שנמצאת כשלוש שעות נסיעה מזרחית למומבאי, עיר הנמל בת 15 מליון התושבים המוכרת יותר בשמה הישן בומביי. בימים עברו התפרסמה פונה בזכות האשראמים הפועלים בה וביחוד בזה של הגורו אושו. כיום מפורסמת יותר העיר בזכות היותה אחד ממרכזי הייטק בהודו, מעמד ששינה לחלוטין את פניה של העיר בעשור האחרון. בכל החודשים שעברו מזמן הקמתה של השלוחה ההודית החזקנו שם בנוכחות קבועה של נציג מטעם המשרד בארה"ב וידעתי שזה רק עניין של זמן לפני שאני אאלץ לנסוע לשם - לא דבר שציפיתי לו בכליון עיניים, וכך מצאתי עצמי מעקם את פרצופי בעדינות ושואל "טוב, מתי?". התשובה שקיבלתי היתה "ברגע שאתה מסיים את סבב החיסונים".<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/india.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/india.jpg" border="0" /></a>היא מוכרת לכולנו ומשמשת תחנת תרבות בחיי עשרות אלפים מאיתנו, ביחוד אלו המוצאים עצמם באיזור הדמדומים הריק של בין השחרור מהצבא לתחילת החיים. בעיני רבים היא נחשבת כאחד מפלאי תבל, ולאחרים היא פרה קדושה, תרתי משמע אך כמו שאתם בוודאי מבינים, כמו כל מדינת עולם שלישי אחרת, הודו לא משכה אותי במיוחד. תמיד העדפתי לטוס לאירופה לטייל מאשר להיסחב עם תרמיל גב אל חופי גואה כדי "לשתות חשיש" עם החבר'ה. יכול להיות שהפסדתי משהו – אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני מפונק ואוהב נוחות. גם כשאני מבלה בצורה הכי אקסטרימית שאפשר, ואדרנלין הוא בהחלט אחד מסמי הבחירה שלי - קופץ ממטוסים, עושה באנג'י ומחליק במהירות במורד מדרונות מושלגים - אני עדיין אוהב לנחות במקום מוכר או לפחות במקום בו כרטיס האשראי שלי מתגהץ בקלות ולא צריך לדאוג לאיכות המים שאני שותה או אלו הנמצאים בקולה איתה אני מנסה להתחמק משתיית מים. הודו מעולם לא משכה אותי – אני מודה באשמה. החיסונים, המחלות ותופעות הלוואי שהסבירו לנו עליהן לא הוסיפו לי כל חשק לנסוע לשם – הרעיון של להיות חולה שם ממשהו שאכלתי לא עשה לי טוב והעוני המשווע שידעתי שאמצא שם למכביר לא עשתה את הודו סקסית יותר עבורי - אבל עבודה זו עבודה והייתי חייב לנסוע. במשך מספר שבועות קיבלתי מספר מצומצם של זריקות נגד טטנוס, צהבת ושאר רעות חולות ובסופן, חמוש בפנקס חיסונים אמריקאי, כדורי מלריה וויזה הודית בדרכון הייתי מוכן לנסיעה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/elal.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/elal.jpg" border="0" /></a>כצ'ופר על זה שחוייבתי בנסיעה להודו משכתי בחוטים המתאימים והצלחתי לסדר לעצמי מסלול טיסה שכלל עצירה של מספר ימים בישראל לפני הנסיעה להודו – כדי לטעון מצברים, לבקר משפחה ולבדוק מה התחדש בסצנת החומוס המקומית. לאחר מכן התייצבתי שוב בבן גוריון מוכן לטיסה להודו. בפעם הראשונה בחיי טסתי עם חברת אל-על. משום מה מעולם לא הזדמן לי מעולם לטוס איתם. כמו ישראלי טוב ששמע אינספור סיפורי אל-על אימתניים ציפיתי לאוכל מגעיל, דיילות אנטיפתיות, שיפשוף בפיקת הברך מחוסר מקום ומטוס מיושן ומקרטע שנקנה משומש מחברת התעופה של ניז'ר בשלהי אביב 1963. אני חייב לציין הופתעתי לטובה. הדיילות היו נחמדות, היה לי מקום לרגלים, האוכל היה לא רע בכלל יחסית לחברות אחרות, העיתון דיבר אלי בשפתי והמטוס, 767 לא מיושן לגמרי לא קירטע כלל ופעל היטב במלוא הדס"ל. הוסיפו לזאת את מזג האוויר ששיתף גם הוא פעולה ותקבלו טיסה חלקה ונעימה שאת רובה ביליתי בלהביט סביב על שכני למחלקת התיירים. התפלאתי מאד לראות כמויות לא מבוטלות של משפחות ופנסיונרים – לא בדיוק מי שדמיינתי מאכלס טיסות מסוג זה – צעירים פרועים שזה עתה סיימו שלוש שנות שירות בשטחים וטסים להודו כדי לעשן עצי אקליפטוס במשך חצי שנה.<br /><br />כידוע לכולנו וביחוד לאלו מאיתנו המורשים לאחוז בהגאי מטוסים או ספינות, הדרך המהירה ביותר בין שתי נקודות על כדור עוברת דרך מעגל גדול. מעגל גדול הוא כל מעגל על כדור הארץ שמרכזו במרכז הכדור (או חוצה את כדור הארץ לשני חלקים שווים). זו הסיבה מדוע תוואי הטיסה מתל אביב לניו יורק על מפה נראה כמו חצי עיגול מוזר שעובר דרך גרינלנד ואתם שואלים עצמכם מדוע לא מותחים קו ישר על המפה וזהו. התשובה היא שהמפה שאתם מסתכלים עליה היא שטוחה ובמציאות הרי המפה יושבת על כדור וזו הסיבה לעקמומיות הקו. הקו שנראה לכם ארוך ומעוקל מאד על מפה שטוחה ובוודאי שארוך מקו ישר בין שתי הנקודות הוא למעשה הקו הקצר ביותר ליעד. נתיב המעגל הגדול מישראל להודו עובר דרך מספר מדינות שהיו מעדיפות לא לראות מטוסי על-אל טסים בשטחן ולכן בלית ברירה מתארכת הטיסה עד כדי שמונה שעות במקום חמש. טסים דרומה לכיוון אילת ומשם ממשיכים דרומה על קו החוף של אפריקה. פונים שמאלה לאחר חציית תימן וממשיכים מזרחה בקו ישיר להודו.<br /><br />נחתנו בהודו בשעת אחה"צ מאוחרת. המטוס הסיע מספר דקות בדרכו לחנייה בטרמינל – עוברים בדרכנו ליד מטוסים מאיחוד האמירויות – מחזה שלוקח כמה שניות כדי לעכל כישראלי. עוצרים בטרמינל, השרוול מתחבר למטוס ואט אט אנו יורדים הנוסעים ומפנים את המטוס. אתה עדיין נמצא בעולם המערבי בעודך פוסע בשרוול אל עבר הטרמינל ואז אתה שם רגל על רצפת הבלטות המיושנות של הטרמינל - זה פוגע בך בבת אחת: גל חום וריח מוזר שילווה אותך בכל פעם שתיכנס לבנין בהודו – מין ארומת חומר ניקוי זול וחריף שכמותו טרם הרחת. הולכים בטרמינל לכיוון עמדות בדיקות הדרכונים ואז אתה מבין מהיכן מגיע הריח המוזר. על כל 50 מטר רבוע עומדת הודית בלבוש סארי מסורתי עם "ספונג'ה" ודואגת למירוק הפרצלציה שלה של רצפת הטרמינל. מודל זה עוד יחזור על עצמו במקומות אחרים. בידוק הדרכונים מהיר מאד. בדיקת ויזה, חותמת ואתה ממשיך ישר בטרמינל הארוך כדי לקחת את המזוודות. בדרך גובר הריח המשונה ואתה רואה עוד ועוד הודיות, חלקן נערות צעירות, חלקן קשישות בלבוש סארי מסורתי וסנדלים מקרצפות את רצפת הטרמינל עם דלי וסמרטוט. לקחתי את המזוודות שלי מהקרוסלה, אמרתי יפה תודה לאל-על שמילאה את חלקה בעסקה על הצד הטוב ביותר, ושמתי פעמי לעבר היציאה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/bombayairport.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: right" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/bombayairport.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong> נהגי מוניות מחכים ללקוחות מחוץ לטרמינל</strong><br><br></span>מכה של חום מהביל. אני מחוץ לטרמינל. מאחורי חבל המתוח לאורך המדרכה כחמישה מטרים אל מול שער היציאה צובאים כמאה נהגי מוניות ומקשקשים בהמולה רועשת. חלקם מחזיקים דפים לבנים עליהם רשומים שמות הנוסעים להם הם מצפים, חלקם האחר ללא סידור מראש, עסוקים בדיג לקוחות מזדמנים ומנסים לפתות אותי בצעקות לבחור בהם. פעמיים עברתי לאורכו של החבל, גורר אחרי את המזוודה הגדולה, מושך אלי מבט של מאה נהגים רעבים, מחפש את הדף הנושא את שמי. "איחרת! חיכינו לך כל היום!" ספק מצחקק ספק מתלונן הנהג שלי כשלבסוף מצאתי אותו מתחבא מאחורי כמה מחבריו. "אני יודע" אמרתי, "ביקשתי מהמשרד להודיע לכם שהטיסה מאחרת ביציאה." אין תגובה ואני הולך אחריו אל מגרש החניה העמוס לעייפה במיניבוסים לבנים מיניאטורים ומוניות שחורות סטנדרטיות שנראו לי במבט ראשון כמו רכב פז'ו 404 שהוקטן לכדי ארבעים אחוז מגודלו המקורי. "כאן" מסמן לי הנהג על מיניבוס קטנה ולוקח ממני את המזוודה. אני נכנס למושב האחורי ומנסה לשווא להתרווח במושב הצר שמשאיר לי פחות מקום לרגליים מאשר מושב המטוס של אל-על. בנסיעה איטית אנו עושים דרכנו ליציאה משדה התעופה. צפויה לנו נסיעה של כמעט ארבע שעות מזרחה עד לעיר פונה. לפני שעלינו על הכביש המהיר בילינו זמן לא מבוטל מנווטים בסמטאותיה הצרים של מומבאי ואני לא יכולתי להפסיק לבהות החוצה בתדהמה. דבר כזה עוד טרם ראיתי.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/ride2.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/ride2.jpg" border="0" /></a>הייתם פעם בדיסנילנד? יש שם מתקן שנקרא It’s a small world. מדובר בשרשרת סירות קטנות השטות בתוך תעלה רדודה המתעקלת בתוך בניין ענק, סגור לצליל ולאור המעוצב כסדרה של סטים מפוארים הלקוחים מעולמו של וולט דיסני. תוך השמעת השיר המפורסם שעל שמו נקרא המתקן, שטה לה בעצלתיים שרשרת הסירות בתוך תוואי התעלה המפותל, מה שהופך את השייט לסדרה בלתי פוסקת של תגליות חדשות מאחורי כל עיקול - צבעים, צורות ודמויות מוכרות, חגיגה לעיניים וחוויה בלתי נשכח לילדים. כשנכנסנו אני והנהג שלי לתוך מבוך רחובותיה הצפופים של מומבאי הרגשתי כמו ילד במתקן ההוא בדיסנילנד – השוני היחיד היה שאת הדמויות הצבעוניות של וולט דיסני והמוסיקה המתקתקה החליפו דמויות התושבים המקומיים העוסקים בשלהם לצלילי מוסיקה הודית ממסטלת שבקעה מקסטה לה הקשיב הנהג. הייתי מרותק.<br /><br />הערב כבר ירד והרחובות והבתים כמו התעקלו וסוככו עלינו. התקדמנו במהירות זחילה ברחוב דו סטרי פקוק שרוחבו לא עלה על נתיב אחד מודרני במקומותנו. כה צפופה היתה התנועה עד שיכולתי בנקל לשלוח ידי מחלון הרכב עמוק אל תוך הרכב שלצידנו ולפשפש בתא הכפפות. רישקות, אופנועים ומכוניות התמזגו בעשרות הודים, נשים, ילדים וגברים שהילכו בינות התנועה האיטית, קופצים בתזזיות מדי פעם לשמע צפצוף מהיר המזהיר אותם מפני פגיעה. בצורה המזכירה אשכולות אינסופיים של שבלולי ים הנצמדים אל הסלעים בחוף וממתנים לגאות, נשקו לשפתי הכביש משני צידיו שורות אינסופיות של מבנים שנבנו כלאחר יד – פחונים, בקתות עץ, חושות לבנים, חנויות ובתי עסק זעירים פתוחים אל הרחוב – צמודים אחד לשני ללא כל מרווח נשימה, יוצרים פסיפס צבעוני של אי-סדר וצורה כה מדהימים בחוסר ההרמוניה האסתטית שבהם, עד כדי איבוד היכולת להסיט מהם את מבטך. שורות של נורות תלויות האירו באור חלוש את בתי המלאכה והעסקים. על הרצפה היו ישובים סנדלרים, תכשיטנים ובעלי מקצוע אחרים, עוסקים במלאכתם לאורן הדל של נורות חשמל. או מדברים עם לקוחותיהם. מאחורי בתי העסק הפתוחים אל הכביש ניתן לראות מבני מגורים - בלוקים ריבועיים של לבנים בעלי פתח יציאה אחד מהם באו ויצאו ללא הרף בני משפחה. הרגשתי שנחתתי על כוכב זר. הזמן נדחס. בשלב כלשהו השארנו את המולת העיר הצפופה מאחורנו, הרחובות הצרים התרחבו לעורקי תנועה רחבים יותר ולא עבר זמן רב ועשינו דרכנו בחשיכה על הכביש המהיר המוביל לפונה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/okhornplease.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: right" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/okhornplease.jpg" border="0" /></a><strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;">אין משאית בהודו ללא הכיתוב הנ"ל</span></strong><br><br><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/family4.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: right" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/family4.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong> משפחה בת ארבע נפשות ואופנוע אחד</strong></span><br><br><br />נסיעה בכבישי בהודו היא חוויה בפני עצמה. הדבר הראשון שאתה שם לב אליו אחרי שאתה מבין שהאחריות למניעת דריסת הולכי רגל מוטלת על הולכי הרגל ולא על כלי הרכב, הוא השימוש הבלתי פוסק בצופר שלא לצרכי עוינות מוטורית גרידא. בישראל ציפצופים בלתי פוסקים מעלים באופן טבעי את לחץ הדם לכל מחזיקי ההגה. לא בהודו! את השיעור הראשון קיבלתי כאשר הנהג שלי נצמד למכונית שנסעה באיטיות יחסית מלפנינו ולא שינתה נתיב. הוא צפר ברציפות במשך חצי דקה עד שזו ניאותה לבסוף לסוט לנתיב האיטי ולהניח לנו לעקפה. בישראל או אפילו ארה"ב המנומסת הייתי מצפה לתגובה חריפה ומטר קללות מהנהג המובס שכן ידוע לכולנו כי הפעלת צופר למשך חצי דקה כמוה כאצבע משולשת מתריסה בפרצופו של יריבך. לא בהודו! כשחלפנו על פני הנהג האיטי הוא נופף בידו לשלום כאילו היינו מכרים ותיקים משכבר הימים. בהודו, כך מסתבר, אין רואים בהפעלת צופר מתמשכת כאות של עוינות ורוגז. למעשה ההיפך הוא הנכון, ההודים מעודדים אותך לצפור ואין רכב איטי ומסורבל בהודו (בעיקר משאיות) שאינו כולל את הכיתוב הצבעוני מאיר העיניים <strong>HORN OK PLEASE</strong> על אחוריו המשמש כמו הצהרה - "זה בסדר חביבי, אתה יכול לצפור לי כשאתה רוצה לעקוף". המשאיות בהודו משונות מאד. רובן ישנות מאד, מקושטות בצבעים עזים ובאיורים מקוריים, חלקן חסרות דלתות וריקות לחלוטין בקבינה היכן שמושב הנוסע נמצא. ראיתי עשרות משאיות בהן הנוסע ישב ישיבה מזרחית על רצפת הקבינה. המטען לרוב היה קשור בברזנטים צבעוניים ומדי פעם הייתי קולט אנשים שוכבים פרקדן על ערמות של בדים בתוך תא המטען, מצטרפים לנסיעה. בהודו, כמו בישראל נפוץ מאד השימוש בקטנועים ואין זה מחזה נדיר לראות משפחה בת ארבע נפשות רכובה על קטנוע אחד. ההודי הממוצע אינו יכול אפילו לחלום על רכישת מכונית פרטית וברי המזל ממעמד הביניים העליון שבכל זאת יכולים להרשות זאת לעצמם קונים דגמי רכב זולים מתוצרת יפנית וקוריאנית המיועדים במיוחד לשוק ההודי. להודו תעשיית רכב מקומית, כמו זו של קונצרן הענק טאטא המייצר רכבים פרטיים ומסחריים. בכל שהותי בפונה ומומבאי לא ראיתי רכבים מערביים עדכניים מלבד מרצדס אחד דוהר בכביש המוביל מפונה למומבאי ומסתיר מאחורי וילון כהה הודי ששפר עליו מזלו או אזרח זר שאולי לא היה חש בנח ברכב הודי נטול מושבי עור.<br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/indiaTruck.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: right" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/indiaTruck.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong>משאית טיפוסית בהודו. קישוטים בעבודת יד ועשרות הודים בתור מטען</strong></span><br><br><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/hotelbed.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/hotelbed.jpg" border="0" /></a>השעה היתה כבר כמעט עשר כשהגענו למלון גורדון-האוס בפונה, במלון קטן, יפהפה וחדש לחלוטין שנפתח כשבועיים לפני הגעתי ונראה כי עדיין סבל ממחלות ילדות לוגיסטיות. המחשבים בלובי המפואר מיאנו לעבוד ועברה כמעט חצי שעה עד שהורשתי להיכנס לחדרי. ההודים מצטיינים ביצירת בועות מערביות בתוך סביבת עולם שלישי. המלון מצוחצח ונוצץ, עשוי פרקטים ושיש משובח ומצוייד בחדרים שלא היו מביישים מלון מערבי יוקרתי ברמת האיבזור והטכנולוגיה. אבל אתה בהודו. הילת היוקרה נעלמת במחי יד כשאתה יוצא את גבולות הלובי ושב למציאות. הרחוב שמחוץ למלון מתפורר, מאובק, מזוהם והגרוע מכל - נטול כל מדרכות למרות היותו רחוב מרכזי בעיר. המכוניות והריקשות שנוסעות בו ללא הרף תופסות חלק נכבד ממנו והולכי הרגל מסתפקים ברצועת עפר צרה משני צידי הכביש. לאחר הצ'ק אין חשבתי לרדת לרחוב ולנסות לחוות קצת הודו לפני השינה, אבל הרחוב החשוך נטול המדרכות יצר מחסום בלתי נראה עבורי שלא היה ברצוני לפרוץ. עליתי בחזרה לחדר ולא עבר זמן רב ונרדמתי במיטה המרווחת.<br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/gordonhouseRestaurant.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: right" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/gordonhouseRestaurant.jpg" border="0" /></a><p text-align="center"><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong>מסעדת המלון גורדון האוס, פונה, הודו</strong></span></p><br><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/sheep.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/sheep.jpg" border="0" /></a>את ארוחת הבוקר אכלתי במסעדת המלון, מין שילוב מעניין של מסעדה סינית עם סגנון דוכני הווק ברחובות הונג קונג. המסעדה החדשה היתה בהרצה ונראה היה כאילו צוותה "סיים רק השבוע קורס למלצרות". ארוחת הבוקר היתה מזנון חופשי. לקחתי ביצה מקושקשת, תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות ברוטב אדום לא מוגדר אך טעים והרבה מיץ תפוזים. עשר דקות עברו ואני בלובי ממתין לנהג שלי שהגיע באיחור מה, לבוש במדים בצבע אחיד ונוהג במכונית יפנית "קופסתית". הנסיעה למשרד ארכה כחצי שעה ובפעם הראשונה ראיתי את הודו האמיתית באור יום. הרחוב החשוך נטול המדרכות מהערב הקודם הפך לדרך סואנת ועמוסה בה עברו מאות מכוניות, רקשות, אופנועים, הולכי רגל ורועים על צאן מרעיתם. המולת הצופרים לא פסקה לשניה ועל הכאוס הופקדו שוטרים לבושים במדי חאקי שכיוונו את התנועה בתנועות ידיים ושריקות רמות.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/handout.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/handout.jpg" border="0" /></a>הנסיעה ברחוב הראשי במכונית "לא טיפוסית" חשפה אותי לעוד אספקט של הודו שכמערבי, אי אפשר לחמוק ממנו בשום אופן – קיבוץ נדבות. כשעצרנו באחד הרמזורים התנפלו ארבעה ילדים בלבוש מלוכלך וקרוע על החלון האחורי וביצעו תנועת "אכילה" בידיהם הריקות. כמובן שלא יכולתי לעמוד בחוסר מעש מול "ילדים רעבים", ולמרות ששיערתי שאלו מופעלים בשלט רחוק ע"י הוריהם או אחרים, גלגלתי למטה את החלון ונתתי שטרות של מאה רופיות (כשני דולר) בידיהם שנדחפו בכח לפנים המכונית, מה שכמובן גרם לעשרות ילדים נוספים לרוץ מיד לכיווננו ולצבוא על חלון המכונית, רומסים איש את חברו תוך שליחת ידייים מתחננות פנימה. רק צעקותיו של הנהג שלי ולחיצה נמרצת על דוושת הגז הצליחו לפזר את המהומה. "אל תיתן להם כסף! לא יותר מעשר רופיות." הוא אמר לי בעודו צועק בהינדי על הילדים שהתעלמו ממנו לגמרי. הייתי המום מהמהירות בה התכנסו עשרות ילדים קבצנים מול החלון הפתוח. האם כך הם מבלים את יומם? במארב למכוניות "מערביות"?. סצנה זו חזרה על עצמה בווריאציות שונות בכל פעם שעצרנו לאורך הרחוב הראשי. בכל פעם התנפלו על המכונית קבוצות ילדים והתחננו לנדבה. פעם בשלשות, פעם ברביעיות ופעמים אחרות בקבוצות גדולות מדי כדי לספור. ריחמתי עליהם נורא והרגשתי אשם על כל מה שיש לי בחיי. אולי על זה בדיוק הם סומכים? - בכל אופן, חשבתי לעצמי, גם אם כל זה מבויים ומתוכנן מראש, הרי שילדים כאלו ראויים לכל צורה של רחמים. הזכרתי לעצמי לקחת שקית עם וופלים של "פסק זמן" שהבאתי מהארץ. אם הכסף שאני נותן להם הולך "למפעיליהם", לפחות שיהנו משוקולד טוב. הם ילדים, לא?<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/indiahitechbldg.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/indiahitechbldg.jpg" border="0" /></a>בנייני ההייטק בהודו דומים נורא לאלו שבארץ ומשום מה הזכירו לי איזורי תעשיה ישראלים הבנויים דווקא באיזורים סוציו-אקונומיים נמוכים כמו יהוד או אור יהודה בהם אתה יכול לראות בנייני מגורים עלובים עם הרבה חול ועפר מסביבם ובאמצע כל זאת – בניין זכוכית חדש ונוצץ, רק שבניגוד לישראל את בנייני ההייטק בהודו מקיפות שכונות מגורים של חושות לבנים עלובות בהן מתגוררים עשרות חסרי כל וחומות בטון גבוהות שתפקידן למנוע את כניסת דיירי החושות. על שער הכניסה מופקדים "ש.ג" לובשי מדים אחידים הכוללים כומתה שחורה. כשהגענו לשער הבניין קפץ הש.ג שלנו "מהבוטקה" שלו ומיהר לפתוח את השער בפנינו. כלפי חוץ מקרינים בנייני ההייטק בהודו חזות אולטרא-מודרנית, עתידנית כמעט. ראיתי בניינים שנבנו כפירמידה, כאלו שנראו כגלילי זכוכית כחולים (מזכירים את בנייני אורקל בקליפורניה) וכאלו שדמו למצודות עם צריחי זכוכית מרשימים. מנסיון אני יכול להעיד הרושם הארכיטקטוני מסתיים כשאתה פוסע פנימה לתוך אחד מהם. גם לבניין המפואר ביותר אין מעלית אפילו כשמדובר בחמש קומות. המרצפות מזכירות את אריחי "הפתיתים" של שנות ה-60 שהיו נפוצים בבתי מגורים בישראל ושוב אתה נתקל באותו ריח מוזר וחריף של חומרי נקוי שנחקקו במוחך בשניות הראשונות בשדה התעופה במומבאי ואכן, כשאתה עולה במדרגות אתה רואה שוב את אותן מנקות לבושות סארי עסוקות בספונג'ה תמידית. זה לקח לי יומיים להבין שצוות הנקיון קבוע ואינו מגיע רק בסוף היום כנהוג במקומותנו. הם אחראים לאחזקה שוטפת של הבניין בכל שעות היום. השירותים בבניין הזכירו לי את הצבא, לא את בול הפגיעה של השטח חס ושלום אלא יותר את השירותים המוכרים ממגורי חיילים. ישבתי במשרד של שנות האלפיים, עם חיבור אינטרנט מהיר וציוד חדיש ומאחורי, מעבר לחלון, פסעו להן פרות משוטטות ללא השגחה וילדי החושות העניים עשו צרכיהם בשדה הפתוח מעבר לחומה שהפרידה בינינו. טוב, אולי אין בעצם ליהוד ואור יהודה במה להתבייש.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/poorview.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/poorview.jpg" border="0" /></a><strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;">זהו הנוף ממשרד זכוכית של הייטק בפונה, הודו</span></strong><br><br><br />כך עברו עלי שבעה ימים בעבודה. סדר היום שלי היה דומה כמעט בכל יום. התעוררתי בשבע בבוקר, מקלחת וארוחת בוקר במלון – הנהג שלי היה פוגש אותי בלובי באיזור השעה תשע והיה מביא אותי למשרד עד בתשע וחצי עד עשר, תלוי בעומס התנועה. הייתי עובד עד אחת בצהריים, ואז היינו הולכים לאכול באחת מהמסעדות הקרובות – בחמש היינו עולים לגג הבניין כדי לשתות תה, מנהג הודי מעניין שאימצתי בחדווה, ואז המשך עבודה עד השעה שבע בערב ושוב, חוזר עם הנהג בחזרה למלון או נשאר עוד שעה שעתיים של פינג פונג שולחן עם צעירי המשרד שלא ממהרים לאשה ולילדים. ימי העבודה עברו מהר מאד ואת אחד מסופי השבוע הקדשתי לטיול בעיר פונה – לאו דווקא למוקדי התיירות שבה אלא לשכונות המגורים האותנטיות, העניות – מה שעניין אותי הוא לראות איך חי ההודי הממוצע ולאו דווקא צפייה בקבוצת מערביים שחושבים שהגיעו להארה מקפצים באשרם של אושו כטוב ליבם בסוטול (מה גם שכדי להיכנס לשם צריך לעבור בדיקת איידס ואני פוחד מהמחטים שלהם). דבר אחד אני רוצה לציין – וזה הפתיע אותי – האוכל ההודי שאנחנו מכירים ממסעדות הודיות "אותנטיות" – אין בינו לבין האוכל ההודי האמיתי דבר וחצי דבר. לא היכרתי את המנות במסעדות אליהן לקחו אותי לארוחות צהריים ואם חשבתי לעצמי שאני מסוגל להתמודד היטב עם חריפות – הרי שנכונה לי הפתעה צורבת חיך. אני חייב להודות שאני אוהב יותר את האוכל ההודי המוגש במסעדות בחצי הכדור המערבי. אולי זה עניין של הרגל, היכן שהתקבע הטעם שלך – שכן ההודים שהיו מגיעים לבקר במשרדנו בארה"ב היו נשבעים שהאוכל ההודי באמריקה אינו אכיל כלל וחלקם אף העדיפו לנבור בדלי נגיסי עוף של הקולונל.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/chickentikka.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/chickentikka.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"><strong>אוכל הודי אמיתי. אותנטי מדי?</strong></span><br><br><br />הטיסה שלי היתה אמורה לצאת ביום ראשון בחזרה לישראל. את סוף השבוע האחרון ביליתי בעיר מומבאי באחד ממלונות רשת טאג' – שם התגלה לי עוד פן של הודו שלא זכיתי לראותו היטב במהלך שהותי בפונה. הנהג שלי הביא אותי עד לחניית הלובי של המלון ועוד טרם רגלי השניה פסעה מחוץ למכונית, רצו אלי שלושה סבלים במדים של רס"ר משמעת בצבא הוד מלכותה ולקחו את המזוודה שלי ואת תיק המחשב ופסעו לפני אל עבר הכניסה. כעליתי במספר המדרגות המובילות לדלת הגדולה נעמד מולי אדם לבוש מדים מקושטים עוד יותר ופתח לי את הדלת בעודו מצדיע כאילו הייתי מפקד הכוחות המזויינים של ארצות הברית של אמריקה בכבודי ובעצמי והדלת לא היתה אלא כבש המדרגות המוביל לטיסת Air Force One. בכל כוחי עצרתי עצמי מלהצדיע בחזרה ולומר "חופשי". גיהוץ מהיר של כרטיס האשראי בלובי ואני עולה לחדר. זוכרים את צוות המנקים התמידי מהשדה תעופה וממשרדי ההייטק? גם פה יש. בכל קומה וקומה יש צוות של מטאטא ואחראי ספונג'ה. הם לא עוזבים את הקומה. הקומה שייכת להם. הם יושבים על כסא בפינה ובפרקי זמן קבועים קמים ומבצעים את סיבוב הנקיון שלהם. אבל הודי ממושמע לא יעז לשבת על כסא כשאורח עובר במסדרון ולכן בכל פעם שאתה עובר מולם הם קמים לדום מתוח ומברכים אותך לשלום. אני זוכר מלון באילת עם הורי בגיל עשר. ההורים הלכו לאכול משהו ואני נשארתי בחדר. דפיקה על הדלת – "מי שם?" המנקה בפתח עם דלי וסמרטוט. "באתי לנקות קקי של יונות במרפסת" אמרה ודחפה אותי פנימה עם הדלת. ההודים מעודנים יותר.<br /><br />צפייה בטלויזיה ההודית היא חוויה אנתרופולוגית מעניינת – ביחוד בפרסומות. אם חשבתם שבארץ ישראל הישנה והטובה אנו אוהבים לדחוף לשון רוטטת לעכוזה של ידידתנו היחידה ארה"ב של אמריקה בשעה שאנחנו קוראים ל-500 גרם חומוס עם חריף בשם עברי אבל מקנחים בפאנץ' ליין בלונדיני לועזי בסגנון Cause you just gotta have it – הרי במומבאי, "לוס אנג'לס ההודית", בירת תעשיית הסרטים <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%95%D7%93">בוליווד</a>, הלשון מלחכת לא רק את העכוז אלא ממשיכה הישר פנימה לסרעפת ללא עצירות ביניים. הפרסומות בהודו לא מיועדות לשוכני החושות שמהווים 70 אחוזים מאוכלוסיית תת היבשת – להם אין טלויזיה. הפרסומות מיועדות לכאלו שחושבים שאם רק יוכלו לעצום עיניים ולהתעלם מהילדים היחפים שגרים במרחק עשרים מטר מהם – או אז יהיו חלק בלתי נפרד מתרבות השפע המערבית – מילאנו – רומא – פריז - ניו יורק - ... ומומבאי – לא פחות ולא יותר. ואם הם כבר מערביים – אולי הם ירצו לקנות איזה טלפון סלולרי של נוקיה. באופן משעשע למדי הפרסומות בהודו דוברות אנגלית – הפאנץ' ליין בסוף – רק הוא הודי! בפרסומות אין עוני, אין דלות, אין לכלוך, אין עניים וכולם "מערביים", יפים, לבושים בקפידה ואיש אינו נוהג בריקשה או קטנוע משופצר. הפגם היחיד הוא "שהמערביים" אותם הם רוצים לחקות חיו בשנות ה-80 שכן ההודים מפגרים מעט אחרי המערב בעשרים שנה ואינם יודעים כי משקפי שמש ותספורת Mullet קצוצה מקדימה וארוכה מאחורה כבר אינם נחשבים "גזעיים". למרות העתקת הזמן ממקומו הפרסומות ריתקו אותי וביליתי שעות מולן. חבל לא יכולתי להקליט ולהביא אותם בפניכם. בפעם הבאה אני מבטיח להביא וידאו.<br /><br />את הסופ"ש ביליתי בטיול רגלי במומבאי. לקחתי מונית מהמלון עד ל-"ויקטוריה טרמינוס", תחנת הרכבת הענקית של מומבאי ששינתה את שמה ב-1996 לתחנת צ'אנטרפאי שיוואג'י במסגרת אופנת ההתנתקות משמות בסגנון האימפריה הבריטית. התחנה נבנתה ב-1888 בסגנון גותי ונציאני ומלבד התרחבות מסילתית נשארה בדיוק כפי שהיתה. הבניין מרשים מאד מבחוץ אבל די בהתקרבות קלה כדי להחישף לצד האפל של החיים במומבאי. בכל פינה ניתן לראות מחוסרי דיור יחפים ולבושי סחבות, מהם ילדים ישנים בפינות עטופים בקרטונים או בכלום ובכל מקום בו נפגשים קירות ויוצרים פינה ריח שתן וערימות צואה שכיחות. ביליתי כשעה בטיול בתוך התחנה. עשרות רכבות חשמליות מיושנות ונטולות מושבים הגיעו לעשרות רציפים שונים ופרקו אלפי הודים לעסקיהם בעיר. ילדים התרוצצו בין האנשים ורוכלים הכריזו על מרכולתם. לצידי הרציפים אנשים המתינו לרכבות או הרוו את צמאונם בברזייה רחבה בעלת צינורות חשופים שעמדה בצד הבניין. רמקולים הכריזו מדי פעם על רכבת נכנסת או יוצאת וצג מודרני ריצד באותיות אדומות והציג זמני הגעה ויציאה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/victoriaterminus.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/victoriaterminus.jpg" border="0" /></a><strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;">תחנת הרכבת ויקטוריה טרמינוס</span></strong><br><br><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/indiahomeless.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/indiahomeless.jpg" border="0" /></a><strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;">אי אפשר לחמוק מההומלסים שישנים בכל פינה</span></strong><br><br><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/insideVictoria.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/insideVictoria.jpg" border="0" /></a> <strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;">כך נראית ויקטוריה טרמינוס מבפנים</span></strong><br><br><br />התחנה היתה מלאה בתיירים מערביים שצילמו תמונות ללא הרף ואני רציתי לחוות יותר אותנטיות הודית ועל כן שמתי פעמי לשוק קרופורד הקרוב, מין "שוק הכרמל" ענק של בדים, תבלינים ומזון. הדוכנים צפופים מאד ועוברים ברחובות מגורים לכל דבר. אחרי כחצי שעה של טיול בין הדוכנים הצבעוניים וסירוב חוזר ונשנה לקנות פירות או בדים התרחקתי מהאיזור התיירותי ונכנסתי לרחובות שקטים יותר בעיר. על אי תנועה באמצע הכביש ראיתי אמא רוחצת שני תינוקות ערומים כביום היוולדם בעוד מכוניות עושות דרכן משני צידיה. עמדתי והסתכלתי בתדהמה עד ששכחתי לצלם. לא עברו כמה שניות ואימהות עם ילדים בידיהם פסעו אלי במהירות ובידיהן שוב סימנו את תנועת האכילה. גם פה מצאתי פותח את הארנק שוב ושוב, ולא שהיה אכפת לי. שטרות של מאה רופי נפלו ממני כמו מכספומט לידיים מרוצות של עוברים ושבים אבל אז החלה מהומה של ממש ומצאתי עצמו מוקף בעשרות נשים וילדים צועקים בהינדי ושולחים אלי את ידיהם. הבנתי שעלי לצאת משם וכך עשיתי.<br /><br />בעודי פוסע בחזרה לאיזור התיירותי של מרכז מומבאי גיליתי שהצל שלי קיבל בן זוג קבוע. גבר הודי שכנראה לא קיבל את מאה הרופי שלו הלך אחרי וביקש כסף. אמרתי לו שסיימתי להיום עם נדבות ושככלל אני נותן כסף אך ורק לנשים וילדים. הוא לא הרפה. אני לא אגזים אם אומר שהוא הלך אחרי כעשר דקות ולא הפסיק לבקש כסף. לא עזרו לי שינויי כיוון, הליכה מהירה או אפילו צעקות. הוא פשוט סירב להרפות, חסם את דרכי וביקש כסף. בסופו של דבר מצאתי מונית ונכנסתי אליה. "קח אותי למלון טאג'" ביקשתי ועוד לפני שסיימתי חצי מגופו של הגבר ההודי היו בתוך המונית איתנו. הפעם במקום לדבר איתי הוא דיבר עם הנהג – למרות שלא הבנתי מילה מדבריו יכולתי לנחש מה הוא אומר: "אל תיסע, חכה רגע, הוא תיכף נשבר ונותן לי". אמרתי לעצמי באותה שניה שגם עם העולם יתפוצץ ההודי התוקפני הזה לא יקבל ממני כלום. שוב, ביקשתי מהנהג לקחת אותי למלון – הוא אמר משהו להודי המעצבן וזה נסוג לאחור. נסענו למלון. את המשך היום ביליתי במלון ואת היום שלמחרת ביליתי באיזורי תיירות מובהקים, במוזיאונים ובאיזור הנמל.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/streetmerchants.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/streetmerchants.jpg" border="0" /></a><strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"> רוכלי רחוב בסמוך לשוק קרופורד</span></strong><br><br><br />זהו. הגיע הזמן לומר להודו שלום ולחזור לארה"ב. המסלול היה בדיוק הפוך, טיסה ממומבאי לתל אביב ומשם לניו יורק והמשך בטיסת פנים. לפני העזיבה ציפתה לי עוד הפתעה "נעימה". סוף השבוע שלקחתי במומבאי היה על אמנם על חשבוני, אך לא ציפיתי לשלם 400 דולר על שיחות הטלפון שביצעתי במשך סוף שבוע אחד. מסתבר שלמרות שטרחתי לשאול כמה עולה דקה ולוודא עם מספר גורמים במלון התבשרתי שמחיר דקת שיחה לחו"ל עומד על Three Fifty Nine. מה זה אומר "לאמריקאי אדיוט" כמוני? שמחיר דקת שיחה הוא שלוש חמישים ותשע רופי שהם שמונה סנט לדקה – מחיר סביר לכל הדיעות. אבל השטן נמצא בפרטים כמו שאומרים, וכשהודי אחר הודי אמרו Three Fifty Nine הם התכוונו למעשה Three Hundred Fifty Nine, שלוש מאות חמישים ותשעה רופי. כן, מחיר דקת שיחה היה שמונה דולרים. איני יודע אם הם עשו זאת בכוונה או בתום לב אבל הם ניקו אותי לגמרי בסעיף שיחות הטלפון ואם לא די בזאת כרטיס האשראי שלי סירב להתגהץ בצ'ק אאוט. הסתבר כי שכחתי להודיע לאמריקן אקספרס על הקפיצה הקטנה שלי להודו ומחלקת הביטחון שלהם חסמה את הכרטיס ברגע שהשתמשתי בו. בכדי לשלם ולעזוב הייתי צריך להתקשר לארה"ב למחלקת שירות לקוחות, להמתין עשר דקות על הקו ולהסביר להם שהכרטיס לא נגנב ושזה אכן אני שמנסה לצאת בשלום ממלון במומבאי הודו. לאחר מספר דקות החסימה בוטלה ויכולתי לשלם, לא לפני שהתווספו לחשבון שלי, ניחשתם נכון, עשר דקות כפול שמונה דולר שהפקיד הקבלה התעקש לגבות ממני בחיוך פטליסטי. לא התווכחתי. רציתי הביתה. הגעתי לשדה התעופה במונית, נתתי את שטר המאה רופי האחרון לילד שארב לי בכניסה וחיכיתי כמה שעות עד להתקבצותם של נוסעי אל-על. בדרך אל שערי היציאה הרחתי שוב את ניחוחות חומרי הניקוי המיוחדים ואת גדודי המנקות. הלילה כבר ירד כשהמטוס רץ על המסלול והמריא. ראיתי את אורות מומבאי מבליחים מבעד החלון. אמרתי שלום להודו.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/tajhotel.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/tajhotel.jpg" border="0" /></a><strong><span style="font-family:arial;color:#3333ff;"> הנוף ממלון טאג' שבמומבאי</span></strong><br><br><br />אני יודע שבגדול שאתם מתחלקים לשתי קבוצות. אלו שאוהבים את הודו ומוכנים לקפוץ לשם בכל הזדמנות ואלו שהודו לא מעניינת את נפשם. אני יודע שאקבל מהקבוצה הראשונה קילובייטים רבים של דואר שטנה חשמלי על חלק מהדברים שאמרתי. אני בסדר עם זה כי אני בסך הכל כן עמכם. אני יודע שהודו היא מדינה בגודל בלתי נתפס. אני יודע שיש בה נופים מהממים ומבנים עוד יותר מהממים. אני יודע שיש בה עשרות תרבויות שונות ולפחות מאה וארבע עשר שפות שונות (על פי מפקד 1991). אבל למרות שבסופו של יום היה לי מעניין לבקר שם, משהו מקלקל לי. כשאני רואה את העוני המשווע ואת חוסר האכפתיות של ההודים מעמם ומעצמם, כשאני רואה את התינוקות היחפים ברחובות ואת הילדים חסרי ההורים שישנים בתחנת רכבת מזוהמת, אני נזכר בסרט סלאם בומביי ואני מבין את ההודים האמריקאים שחיים פה בארה"ב. אני מבין לאן הם לא מוכנים לחזור בשום פנים ואופן ואני מבין מדוע עשרות אלפי הודים מהגרים למערב בכל שנה – אני יודע ממה הם בורחים. הודו היא המקום בו הומצאה האפליה, אמר לי פעם הודי אמריקאי שעבד איתי, או אם להשתמש במילותיו שלו: India is the cradle of discrimination . האפליה עדיין קיימת שם כחוק טבע ולפעמים הדרך היחידה לחמוק ממנה היא דרך שדה התעופה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/indiakids.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/indiakids.jpg" border="0" /></a><span style="font-family:arial;color:#000099;"><strong> ילדים בחצר בית בפונה, הודו</strong></span><br><br><br />ראיתי דברים לא נעימים בהודו. אין זה משנה כמה יפה תהא מדינה, יופיה בטל בשישים כאשר באותם נופים חיים ילדים רעבים ומוזנחים שמעולם לא הרגישו נעל עוטפת את כף רגלם ואינם בטוחים מהיכן תגיע הארוחה הבאה. יש מעמד אנשי הייטק שמרוויח פי עשרים ויותר מהודי ממוצע - אולי כך אני אוכל להסביר את אנשי ההייטק ההודים שמדברים על שוכני החושות שנמצאים בשכנות להם כעל תתי אדם ומטרד סביבתי. הייתי בסניף מקדונלדס בפונה שאת פתחו חסמו שומרים במדים שלא נועדו להגנה מפני מתאבדים אלא לשמירת "אוכלוסיות לא רצויות" בחוץ ובסיור באחד הרחובות ראיתי את פניהם חסרות ההבעה של ילדים בני ארבע ושלוש הכלואים בחצר אחורית של בית מט לנפול, משחקים בגרוטאות ברזל חלודות. איני לא יכול להבין איך אומה שלמה נותנת לעצמה להתעלם מהדברים האלו ובו בעת ולמכור לעצמה באנלית עילגת את האשליה שהיא חלק בלתי נפרד מהמערב. תמיד חשבתי שלא אוהב את הודו. עכשיו אני יודע.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-2896241342421810930?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-72367939977454243742006-10-14T23:31:00.002+02:002009-03-09T00:38:45.840+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/tarzan.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/tarzan.jpg" border="0" /></a>כילד אהבתי מאד לקרוא חוברות קומיקס וביליתי שעות ארוכות קורא בשקיקה את סיפורי הרפתקאותיהם של "טקס", "זאגור", "טרזן" ואחרים. מחוברות אלו למדתי, או יותר מדויק לומר חשבתי שלמדתי לאהוב את החוק, הצדק ואת המוסר שבהגנת החלש מפני החזק והעריץ. חייהם של גיבורי ילדותי היו פשוטים וברורים. הרעים היו רעים ומכוערים, הטובים היו טובים, יפים ומרובעי לסת על פי מתכון הקומיקס האמריקאי הקלאסי. העלילה היתה גם היא מוכרת ונדושה: הצל את הטובים, הגן על החלשים, הבא את הרשעים לצדק ורכב על סוסך אל השקיעה. סוף. אבל היה סוג אחר של חוברות שלימדו אותי דבר אחר מבלי שממש ארגיש בכך. חוברות שכיוונו את התפתחות המחשבה שלי לאפיקים אחרים, הרחק מהצדקנות שבקומיקס הקלאסי או ההומור הסלפסטיקאי המתקתק בסגנון וולט דיסני שהיה קיים באחרים. היה קומיקס שלימד אותי <strong>סאטירה </strong>ועשה זאת בקריצה וחיוך ומבלי להקריב את עצם היותו קומיקס. כמובן שלא ידעתי זאת כילד. ההומור הסאטירי נראה לי טבעי לחלוטין ומשום מה קסם לי יותר מכל צורת הומור אחר. כילד, לא הטרחתי לשאול עצמי מדוע אבל ידעתי בדיוק מה אני אוהב ולמה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/popeye.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/popeye.jpg" border="0" /></a>אתם מבינים, טקס מעולם לא היה ציני. טרזן מעולם לא גיחך על איש, אפילו לא על אויביו המושבעים וזאגור מעולם לא שקע בדיכאון לנוכח גל הפשע שמיאן להניח לו לנפשו. בשביל למצוא סאטירה מוחבאת היטב בין דפי חוברות קומיקס תמימות למראה הייתי צריך לקרוא את "<strong>פופאי</strong>". כן, אותו פופאי המלח המוכר לכולכם- עם הידיים הגדולות, שימורי התרד, הקול הצרוד מעישון מקטרת בלתי פוסק והאשה הגמלונית בעלת הקול מנתץ הזכוכית. רובכם בוודאי מכיר את פופאי בגרסה הטלויזיונית שלו המחודשת שלו, זו שנכנעה למכנה המשותף הנמוך ביותר של סרטים מצויירים, זו שצריכה היתה להתחרות ברייטינג של דונאלד דאק ומיקי מאוס. זו שמתרכזת בפופאי אוכל תרד ומפליא מכותיו בבלוטו שכל תכלית חייו סובבת סביב רצונו לגנוב את רעייתו של פופאי לעצמו. הפופאי ההוא שונה מאד מהפופאי שאני קראתי שהייתי ילד קטן.<br /><br />בחוסר חזון משווע שיספק יגון לדורות הנחתי להורי לזרוק את כל אוסף הקומיקס שלי לאחר שגדלתי קצת ואיבדתי עניין. איזה אדיוט קצר רואי הייתי אז. הייתי נותן הרבה כדי להתאחד מחדש עם האוסף שלי, עכשיו ממרומי אמצע שנות השלושים שלי. ביחוד נחמץ ליבי על אותן חוברות "פופאי" שאבדו לעד - חוברות מקסימות, מתורגמות לעברית ביד אמן וכתובות בהומור חד ובאיורים צבעוניים שהיה אפשר היה להתעמק בהם שעות. אתם יכולים להיות בטוחים שאני אשמר את הדברים של הילדים שלי אוהבים, גם אחרי שימאס להם. אני אשים אותם במקום חשוך וקר ויום אחד כשאלו יזכרו כמה אהבו אותם, אני אגיש להם אותם והם יהיו אסירי תודה. אני לא אתן להם לעשות את השגיאה שלי ולתת לעבר להיעלם ללא זכר. כמה חבל שאבא שלי לא יכול לבוא עכשיו עם איזה ארגז מאובק ולומר משהו כמו "זוכר את אוסף הקומיקס הישן שלך?". אני אהיה האבא הזה. אני סוטה מהעניין. הפוסט הזה לא עוסק ממש בקומיקס. הוא עוסק בחוברת פופאי שקראתי פעם ובסיפור מתוכה שהרלוונטיות שלו לימינו גדולה.<br /><br />עשרים וחמש שנים בערך עברו מאז שקראתי את החוברות שלי ואיני מסוגל כמעט להעלות במוחי שום עלילה שקראתי בהן – מלבד הסיפור היחיד שאני זוכר עד היום: "<strong>פופאי והמלך הלמך</strong>". בימים ההם אצולת התרגום היתה פולנית כנראה ומפה הגיעה בוודאי תוספת "הלמך" לשם הסיפור. אין לי מושג כיצד הוא נקרא במקור באנגלית והאמינו לי שניסיתי את כוחי לענות על שאלה זו בעזרת כל אמצעי חיפוש ממוחשב שיכולתי לשים ידי עליו, לשווא. הסיפור עוסק בממלכה דמיונית בה שולט מלך עריץ וקפריזי הנהנה להתעמר בנתיניו ולהפוך את חייהם לקשים מנשוא. תושבי הממלכה אינם מורשים למתוח עליו ביקורת ובכל פעם שנתקל המלך באדם המעז להפריע את שלוות נפשו מיד מאיים בהוצאתו להורג. העלילה אינה ממש חשובה לנקודה אותה אני רוצה להעביר. מיותר לציין, אל הממלכה נקלע פופאי ומשם מתחילה סדרת אירועים שתביא אותו לעימות ישיר עם אותו מלך קפריזי. עימות שיסתיים בהפלתו של המלך ובשחרור עמו מעולו. היו שני פרטים בסיפור הזה שמשכו אותי תשומת ליבי. אחד מהם הוא עניין <strong>הטלויזיה</strong>. בממלכה, כך סופר, היה קיים מכשיר טלויזיה אחד בלבד. המכשיר היה שייך למלך כמובן והוא היה האדם היחיד שהצפיה בו היתה מותרת לו. אני זוכר כיצד תואר נסיונו של ראש הממשלה לבקש רשות מהמלך לצפות בטלויזיה. המלך כמובן סירב מיד ונתן לראש ממשלתו ארכה בת מספר שניות כדי להסתלק מהחדר לפני "<em>שיאלץ לירות בו</em>". הפרט השני היתה דרישתו של המלך למצעדי תמיכה ססגוניים של עמו. אני זוכר את המילים בהם השתמש המלך כשציווה לערוך את המצעד: "<em>מי שלא ירקוד מרוב שמחה ירקוד מרוב כאב</em>". מכל הפרטים שבסיפור, דווקא מגבלות הטלויזיה והריקוד מתוך כאב נחקקו בתודעתי ונראו לי אבסורדיים עד גיחוך במשך שנים ארוכות.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/nkarmy.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/nkarmy.jpg" border="0" /></a>כשחזרה צפון קוריאה לתפוס מקום חשוב באקטואליה העולמית לפני מספר שנים, החלו לזרום סיפורים ועדויות הקשורות למוזרויותיו של המנהיג החדש קים יונג איל ולפולחן האישיות היצר סביבו בקרב בני עמו מזי הרעב. עם קים יונג איל קפץ לו בחזרה המלך הלמך לתודעתי והטלויזיה שלו, היחידה בממלכה, "החלה לשדר מחדש". עם כל סיפור חדשותי על מצעד צבאי ענק מימדים ברחובות פיונגיאנג ועם כל קפריזה חולנית של השליט בצפון קוריאני שפורסמה ברבים הלכה והתחזקה דעתי כי קים יונג איל הוא הדיקטטור הקטן והקפריזי שעל השבלונה המגוכחת עד גרוטסקיות שלו נבנה "המלך הלמך". "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" כפי שהיא מכונה באבסורדיות חולנית ע"י שליטיה היא-היא אותה ממלכה דמיונית שקראתי עליה כילד ואותו האבסורד השולט בממלכתו של המלך הלמך שולט ביד רמה גם בצפון קוריאה. הסיפור המגוחך על הדיקטטור שאינו מוכן שאיש מלבדו יצפה בטלויזיה אינו קוריוז קומיקס דמיוני שנועד אך להנאתם של ילדים – הוא קורה במציאות – עכשיו – <strong>בצפון קוריאה!</strong><br /><br /><object height="350" width="380"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/2LV_lSWPxv0"><param name="wmode" value="transparent"><embed src="http://www.youtube.com/v/2LV_lSWPxv0" type="application/x-shockwave-flash" wmode="transparent" width="380" height="350"></embed></object><br /><span style="color:#000099;"><strong>"<em>...מי שלא ירקוד מרוב שמחה ירקוד מרוב כאב...</em>"</strong><br /></span><br />מכל הדיקטטורות ושלטונות העריצים שבתבל מעולם לא הצלחתי להבין ישויות אוטו-ג'נוסיידיות (המוקדשות לרצח אזרחיהן שלהן) כמו צפון קוריאה ועוד מספר דוגמאות נלוזות כמשטר הטאליבאן האפגני וחבורת החמר רוז' הקמבודית. אני יכול להתגבר על הבחילה ולנסות להסביר מה עבר להיטלר בראש כשזה ניסה את כוחו ביצירת סדר עולמי חדש המבוסס על כיבוש וטוהר גזע. אני יכול איכשהו להבין את הסובייטים ורצונם באימפריה חובקת עולם שתתמוך באידאולוגיה שלהם ותפיץ אותה. אני יכול להבין את פידל קסטרו הגוסס ואת הקוץ בעכוזה של ארה"ב שהקים בשם הקומוניזם. אני יכול אפילו להבין את אסד האב והבן או אפילו את סדאם חוסיין – בסופו של דבר, רצחניים ככל שיהיו, גם אלו רוצים בסופו של דבר בטובת עמם אפילו אם אינם מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על דמוקרטיה. מצד שני יש את אותם סוגי דיקטטורים ומשטרים שאיבדו אצלי צלם אנוש לגמרי והלוגיקה האנושית, חולנית ואכזרית ככל שתהיה, עדיין אינה יכולה להסביר אותם כתופעה. אנשים כמו פול פוט הקמבודי וקים יונג איל הצפון קוריאני והתומכים בהם נחשבי בעיני <strong>כחרקים </strong>– ואיני אומר זאת מטעמים גזעניים – אני אומר זאת כי איני יכול למצוא זיק של לוגיקה שיסביר לי מדוע הם נוהגים כפי שהם נוהגים. איני מסוגל להבין מדוע הם רוצחים בעמם ללא רחם ועוד רואים עצמם כגואלי ארצם. איני רואה מטרה - איני רואה תכלית - איני רואה דבר מלבד מוות, רצח והתאבדות ברמת מדינה. ההגיון שלהם בעיני לקוח מעולם החרקים - אני רציני לגמרי.<br /><br />כשם שמלכת הנמלים לא תזיל דמעה על גדודים של נמלים לוחמות המתות למענה, כך לא ירגיש דיקטטור החרקים שום חמלה כלפי עמו – ולא בגלל שהוא מדכא את רגשותיו – אלא בגלל שאלו פשוט אינם קיימים במין הזאולוגי שלו. הצורר הנאצי החליט לדוגמא שהיהודים הם אויב האנושות ודן אותם להשמדה. אבל אפילו היטלר לא היה מעז להוביל את גרמניה עצמה להשמדה, לא במודע, לא במכוון ובוודאי שלא ממצב יתרון. לעומת זאת החרק הקמבודי פול פוט הצעיד במחול של טירוף שטני שני מליון קמבודים בני עמו מן הערים אל השדות כדי להרגם. האירוניה היא שרבים נצלו רק משום שכדור רובה היה שווה יותר מחיי אדם עבור אנשי החמר רוז'. אנו נוהגים לפעמים לכנות צורר המבצע טבח עם באויבו בכינוי "מטורף" או "פנאט" או סתם "פושע מלחמה". כיצד נכנה שליט המקדיש עצמו להשמדתו של עמו שלו?<br /><br />זו הסיבה מדוע נחשב קים יונג איל לחרק חייזרי בעיני - כאילו הגיע בחללית מעולם רחוק המאוכלס באופן בלעדי בתרבויות של קיני חרקים והביא עמו לוגיקה וערכים שאינם חופפים לאלו האנושיים ולו במעט. כשאני רואה את צבאו צועד בצעידת אווז בסדר מופתי ברחובות עם רובים וטילים, את המוני העם מריעים מפחד ברחובות ואינם מעזים לסגור את פיהם ולו לרגע מחשש שנאמנותם תוטל בספק (<em>רוקדים משמחה מפחד הכאב, זוכרים?</em>), את קרייני הטלויזיה שמדברים זקופים בדום מתוח ובקול רם ואת פולחן האישיות המשיחיסטי למחצה של "המנהיג היקר", אני לא רואה תרבות אנושית כפי שאני מכיר אותה – אני רואה נחילים של נמלים אדומות רצחניות הסרות בצורה אבסולוטית לרצון מלכתן וחיות אך ורק למען תהילתה ותפארתה. כשאני מקשיב לאיומים האבסולוטיים של ממשלת צפון קוריאה, לצקצוקים המונוטוניים ולרטוריקה שלהם אני מסרב להכיר בעובדה שאלו בני אדם ורק משום העובדה שאיני מסוגל להבין כלל מה הם רוצים ומה מניע אותם. כשאני מקשיב לתעמולה שלהם ולשירים שלהם (במסגרת טיול ב-YouTube.com) אני שומע את רוסיה הסטאליניסטית – ואיני יכול להימנע מהמחשבה שהם חייזריים כל כך עד שאין להם אפילו מוסיקה ושירה משלהם, דבר המגביר יותר את חוסר אנושיותם בעיני. בבידודם האומלל הם מפגרים בשישים שנה אחרי העולם אפילו "בשואו ביזנס" תעמולתי. כשאני מביט בכל הכסף הנשפך במדינה על נשק ומצעדים לתפארת הדיקטטור בשעה שילדים רבים מסתובבים בבטן תפוחה מרעב - אני נגעל עד עמקי נשמתי. <br /><br /><object height="350" width="380"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/XOWq4d7rCeU"><param name="wmode" value="transparent"><embed src="http://www.youtube.com/v/XOWq4d7rCeU" type="application/x-shockwave-flash" wmode="transparent" width="380" height="350"></embed></object><br /><span style="color:#000099;"><strong><em>האווז ממשיך לצעוד 60 שנה אחרי</em></strong><br /></span><br />בדיוק כמו המלך בחוברת הקומיקס, מבודד קים יונג איל בשיטתיות את עמו משאר העולם - והוא יודע בדיוק מדוע הוא עושה זאת. קשר טלפוני לא קיים עם העולם החיצון. טלפונים סלולריים אסורים על פי חוק והטלויזיות ומקלטי הרדיו במדינה מיוצרות עם תחנות קבועות מראש המכוונות לערוצים הממלכתיים בשליטת הממשלה. צלחות לווין אינן חוקיות וכמו כן עיתונים זרים. צפון קוריאה אינה מאפשרת לתושביה גישה לאינטרנט, פריווילגיה זו נמצאת בידי מספר מצומצם מאד של פקידי שלטון רמי מעלה. תושבי המדינה למעשה מבודדים לגמרי מכל הנעשה בעולם וכל ידיעה שמגיעה אליהם עוברת סינון וטיהור ע"י המדינה. ערוצי הטלויזיה במדינה מתארים את צפון קוריאה כגן עדן עלי אדמות ואת שאר העולם כמקום קר ואכזר שמתקנא בצפון קוריאה ומעוניין להתנכל לה. באמצע שנות ה-90 סבלה צפון קוריאה ממשבר כלכלי חריף. יותר ממליון צפון קוריאנים מתו ברעב ובמחלות. מראות "אפריקאים" כמו ילדים בעלי בטן תפוחה מרעב היו מראות נפוצים אבל בטלויזיה של פיונגיאנג המשיכו למכור לעמם את חזון גן העדן הצפון קוריאני - זאת בשעה שמתנגדי משטר בצפון קוריאה נלקחים למאסר במחנות ריכוז ויש דיווחים מהימנים על שימוש בתאי גאזים (האחרון שבהם של רשת BBC בשנת 2004) כדי להיפטר מכמויות גדולות של אסירים. <br /><br />צפון קוריאה ממשיכה לבזבז את כל משאביה הדלים על התעצמות צבאית חסרת תקדים. לרשותם הצבא הסדיר בין הגדולים בעולם, כשלושה מליון חיילים והם מאיימים ללא הרף על שכנתם השלווה והמשגשגת, דרום קוריאה ולאחרונה גם על ארה"ב בצורה ישירה. אתמול ערכה צפון קוריאה ניסוי גרעיני תת קרקעי. במשך חודשים ניסה העולם למנוע את הניסוי הזה שמהווה איום ליציבות האיזור והביא אף מדינה שלווה כמו יפן להתבטאויות קשות שטרם נשמעו ממנה מאז מלחמת העולם השניה. קים יונג איל התעלם כמובן מהאזהרות וביצע את הניסוי על אפו וחמתו של העולם. לאחר שספגה צפון קוריאה ביקורת ממדינות רבות בעולם איימה היום פיונגיאנג על ארה"ב בשיגור טיל גרעיני לכיוונה אם לא יפתר "המשבר", משבר אותו יוצרת צפון קוריאה במשך שנים של התחמשות חסרת תקדים, איום על שכניה והפצת טכנולוגית טילים לכל המרבה במחיר. בראיון לגארדיאן הבריטי אמר משרד החוץ הצפון קוריאני: "אנו זכאים להנחית מכת מנע כנגד ארה"ב בדיוק כפי שארצות הברית חיסלה את עירק. גם לנו אפשרויות משלנו ומכת מנע אינה זכות בלעדית של ארצות הברית".<br /><br /><object height="350" width="380"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/4LnOTq_OKos"><param name="wmode" value="transparent"><embed src="http://www.youtube.com/v/4LnOTq_OKos" type="application/x-shockwave-flash" wmode="transparent" width="380" height="350"></embed></object><br /><span style="color:#000099;"><strong><em>קריינית חדשות צפון קוריאנית מודיעה בגאווה על הניסוי הגרעיני</em></strong><br /></span><br />הסטנדרטיים השולטים בצפון קוריאה אינם אנושיים וייתכן בהחלט שמדובר במחלת נפש של אדם אחד המחלחלת באמצעות פחד ואימה למטה בשרשרת הפיקוד. עם זאת עלינו להניח שרוב העם הצפון קוריאני מוחזק בן ערובה בידי מספר זעום של אנשי מפתח ושקיימת אפשרות לתקווה עבור העם הצפון קוריאני אם וכאשר יוסר שלטונו של קים יונג איל בכח הזרוע - ולמרות דעתי האישית הגורסת כי "המנהיג היקר" יעדיף להתאבד עם מדינתו ועמו ולהטיל את העולם למלחמה גרעינית "כעונש" על הסתלקותו אין אלא לקוות כי מהלומה טקטית נבונה תמנע זאת ממנו ושגורל צפון קוריאה יהיה כגורל מזרח גרמניה: התאחדות לבבית עם הצד שמעבר לחומה. לילדי צפון קוריאה מזי הרעב מגיע עתיד טוב יותר. עתיד ורוד - לא אדום.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-7236793997745424374?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-69116780116334310752006-09-10T16:55:00.002+03:002009-03-09T00:38:45.865+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/dunkin.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/dunkin.jpg" border="0" alt="" /></a>בוקר אחד לפני מספר חודשים עצרתי בסניף דאנקין דונאטס. חטא הבייגל עם גבינת השמנת הוא ריטואל בוקר כמעט קבוע אצלי. דבר לא היה שונה באותו בוקר מלבד עומס הלקוחות שהיה גבוה מהרגיל. תור ארוך השתרך מול הקופה וההודים החביבים שמפעילים את הסניף עשו ככל יכולתם כדי להוציא במהירות את ההזמנות ולשחרר את הלקוחות הממתינים. אחת הלקוחות היתה אפריקאית-אמריקאית צעירה כבת עשרים שנראה היה כי איבדה מזמן את סבלנותה. היא הסתובבה על מקומה בעצבנות, מפטירה משפטים לא ברורים ומקרינה עצבנות. כשקיבלה את הזמנתה לבסוף הציצה לתוך אריזת הקרטון ופתחה בצעקות רמות: "זו לא ההזמנה שלי! זה לא מה שהזמנתי! פאק! שיט! – אפילו לדייק בהזמנות אינכם יכולים?". <br /><br />לדידו של הקורא הישראלי אין במחזה זה משום דבר ראוי לציון - ככלות הכל אין לנו בדרך כלל צנזורה של ממש על צורת התנהגותנו ובוודאי שלא על המילים היוצאות מפינו. המילים "שיט" ו-"פאק" שגורות בפי כולנו, כולל בנוסח העברי שלהן, ואין זה מן הנמנע שנשמע אותן בכל מקום ואפילו במהדורות חדשות מעונבות. ארה"ב שונה מישראל בהיבט הזה. שם לא ייתכן שאדם יקלל וישתמש במילים Fuck או Shit במקום ציבורי ובוודאי לא במקום כמו דאנקין דונאטס המיועד לכל המשפחה. מנהל הסניף ההודי התנצל בהכנעה על הטעות שנפלה בהזמנה וביקש בנימוס מהלקוחה הכעוסה לרסן את לשונה ואת צורת התנהגותה - אך לשווא, זו המשיכה לקלל ולצעוק ובלית ברירה ניגש המנהל לטלפון והתקשר למשטרה. הוא הוציא מספר שטרות מהקופה והחזיר ללקוחה את כספה. היא חטפה את השטרות מידיו, הפטירה עוד מספר קללות ואז פנתה את הדלת <strong>לא לפני </strong>שסילקה מהדלפק עוד שטר או שניים שלא יועדו לה. מנהל הסניף ששם לב לדבר זינק מאחורי הדלפק וחסם בגופו את דלת הכניסה. הלקוחה נאבקה בו, היכתה אותו מספר פעמים ולבסוף השאירה את השטרות העודפים בידיו ושמה פעמיה אל מכוניתה במגרש החניה הסמוך. היא לא הספיקה לפתוח את דלת מכוניתה כשנעצרה על ידה ניידת משטרה אימתנית (בארה"ב לא משתמשים במכוניות "צעצוע" כניידות כמו שעושים בארץ). מהניידת יצא במהירות שוטר מדוגם ומצוחצח, לבוש מדים מגוהצים ומסופר בתספורת מארינס מוקפדת. הוא ביקש מהלקוחה המבוהלת אמצעי זיהוי והוביל אותה אחר כבוד אל שפת המדרכה, שם החל בחלופי דברים עמה ועם מנהל הסניף שהצטרף אליהם.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/badge.jpg"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/badge.jpg" border="0" alt="" /></a>פה נאמר שלום ללקוחה העצבנית ונעזבה לנפשה. גורלה אינו מענייני. לא על זה רציתי לכתוב. מה שביקשתי לספר לכם הוא הדבר המדהים שקרה כעבור דקה. בעוד השוטר משוחח עם הלקוחה ומנהל הסניף ומנסה לברר מה בדיוק התרחש <strong>הגיעה ניידת משטרה שניה ואחריה שלישית</strong>. כשעזבתי את מגרש החניה כשלוש דקות מתחילת האירוע הגיעה <strong>ניידת רביעית </strong>וכשנסעתי במורד הרחוב הבחנתי <strong>בניידת חמישית</strong> נכנסת למגרש החניה בסירנה ואורות מנצנצים. הייתי המום: לא פחות מחמש ניידות משטרה הגיבו בתוך דקות ספורות לקריאה של מנהל סניף דאנקן דונאטס על לקוחה שקיללה ללא שליטה.<br /><br />ביום שישי האחרון נהרגו חמישה בני אדם, בהם ילדה בת 11 ואמה בתאונת דרכים מחרידה ליד טבריה עת שתי מכוניות התנגשו חזיתית במהירות גבוהה. כולנו יודעים ומכירים את המנטרה החוזרת על עצמה המדברת על תקציבים, כבישים אדומים, תשתיות וכיוצא בזה. אבל לא חוסר בתשתית הוא שהרג את חמשת הקרבנות. את הקרבנות הרג קוקטייל קטלני של רשלנות של נהג חסר אחריות ואדישות משטרתית הגובלת בהזנחה פושעת. שעות לפני התאונה התקבל במוקד משטרת התנועה טלפון בהול מאזרח מבועת, רועי תבור בן 36 ממושב כנף שברמת הגולן, שסיפר על פיאט אונו המשתוללת בכבישים מזרחית לכינרת ומסכנת את הנוהגים באיזור. הוא הריח אסון ממשמש ובא וליבו ניבא לו רעות.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/accident.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/accident.jpg" border="0" alt="" /></a><br />"הוא פשוט נסע כמו מטורף, כאילו היה על סמים או על אלכוהול. עקף מכוניות וגרם לנהגים לסטות מהכביש" סיפר רועי לכתב Ynet. יותר מעשר שיחות טלפון ערך רועי מול מרכז החירום של המשטרה ומול משטרת התנועה הארצית והתחנן שיעשה דבר מה כדי לעצור את הנהג המשתולל. "מדובר בחיי אדם. הבנאדם הזה, או שהוא שיכור, או שהוא על סמים או שהוא סתם מטורף. אפשר למנוע כאן רצח" אמר רועי למוקדנים. מאוחר יותר התברר שלמרות הכחשות המשטרה, אותה פיאט אונו היתה מעורבת בתאונה הקטלנית. רועי מסר מבעוד מועד את פרטי לוחית הרישוי של הרכב המשתולל ואת מיקומו המדוייק למשטרה, אבל בניגוד למשטרת העיר אורנג'טאון האמריקאית ששלחה חמש ניידות כדי לברר תלונה על צעקות בסניף למכירת סופגניות, לא היה די בדיווח על נהג משתולל בכביש ציבורי על מנת להזיז את משטרת ישראל הקשוחה ממקומה. דבר לא נעשה. משטרת התנועה הארצית זרקה את האחריות למשטרת טבריה ולרועי נאמר לשלוח פקס עם פרטי התלונה. לא עזרו תחנוניו אל מול משטרת התנועה. במקום הקשבה ופעולה מיידית בחרה משטרת ישראל לפרוש אל מול רועי אדישות בירוקרטית אטומה. <br /><br />מיותר לציין שלא נשלחו ניידות לאיזור למרות הידע על מיקומו המדוייק של הרכב העבריין שהועבר בשיחות חוזרות ונשנות אל מוקדי המשטרה השונים. מיותר לציין שלא הורם מסוק לאוויר בכדי לחפש בקדחתנות את אותה פיאט אונו חסרת השליטה העומדת לחולל אסון כפי שדווח בעדות הראיה מהשטח. התוצאה ידועה לכולנו, כמו תמיד מאוחר מדי. אותה מכונית פיאט אונו היא זו שהיתה מעורבת בתאונה הקטלנית בה קיפחו את חייהם חמישה בני אדם ואולי הדבר המדהים מכל הוא שגם אחרי התאונה המשיכה משטרת התנועה לחמוק מאשמה בטענה שלא באחריותה היה הדבר אלא באחריות משטרת טבריה. זו טוענת בתגובה שלא שלחה שום ניידת כי "משטרת התנועה כבר רשמה דו"ח לנהג", מה שכמובן לא היה ולא נברא. חלם נוהגת כחלם - צד א' גרס שהעניין באחריות צד ב'. צד ב' הבין בדיוק את ההיפך. דבר לא נעשה וחמישה אזרחים שילמו בחייהם. כישלון מוחלט ומושלם.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/1600/victoria.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger2/5957/3712/400/victoria.jpg" border="0" alt="" /></a>השלומיאליות, הבירוקרטיה והאטימות חגגו באותו יום ורק דבר אחד ברור: ויקטוריה גורסקי סיימה את חייה הקצרים בגיל 11 כי לאיש מאלו המופקדים על שלומה לא היתה את המוטיבציה לקום ממקום ממרבצו ולעשות מעשה לנוכח ההתרעה הברורה שהתקבלה שעות לפני מותה. הסיפור על חמש ניידות משטרה אמריקאיות היוצאות לחקור צעקות בחנות דונאטס אולי העלה גיחוך על פניכם אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאותם שוטרים היו מתייחסים ברצינות לדיווח על נהג משתולל ורואים בכך סכנה ברורה ומיידית לחיי האזרחים עליהם נשבעו להגן. הם לא היו מבקשים מאיש לשלוח פקס או למלא טופס רק כדי שיוכלו להתעלם ממנו. הם היו יוצאים לשטח בעשרות ניידות ובמסוקים ועושים כל דבר אפשרי על מנת לעצור את הנהג הקטלני בטרם יספיק זה לקצור קרבנות בנפש.<br /><br />אנו אוהבים ללעוג לשוטרים האמריקאים על מרובעותם, נוקשותם והופעתם המצוחצחת. אלו המכירים את הפולקלור האמריקאי יודעים אף לספר על חיבתם של שוטרי אמריקה לסופגניות, חיבה שאינה יודעת גבולות. אנו מפספסים את הנקודה. התייחסותם "הייקית" הרצינית כל כך לכל אירוע ולו הקל שבקלים אינה דבר שלילי כפי שאנו הישראלים "הגזעיים" חושבים ברוב יהירותנו. <strong>כך אמורים שוטרים לנהוג</strong>. מעניין כמה אנשים היו היום בחיים אילו היתה משטרת ישראל מסתערת על נהגים רוצחים חמושה בעשירית מרוח הקרב וההתלהבות בה מסתערים שוטרים אמריקאים על אזרח שמנבל את פיו במקום ציבורי.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-6911678011633431075?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com14tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-8411217224883516682006-08-23T08:48:00.002+03:002009-03-09T00:38:45.889+02:00<a href="http://img180.imageshack.us/img180/4566/olmertlu3.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="האיור באדיבות קוקס ופורקום www.coxandforkum.com" src="http://img180.imageshack.us/img180/4566/olmertlu3.jpg" border="0" /></a>אם שמתם לב, בשבוע שעבר החסרנו פוליפ. הסיבה היא שהתאפקתי עם הבחירה שלי שיועדה לשבוע שעבר. רציתי להמתין מעט כדי לראות אם יתרחשו דברים מסויימים שחשבתי שמן הראוי שיתרחשו. אלו לא באו ועל כן החלטתי להעניק את אות פוליפ השבוע לאדם אותו יעדתי לתפקיד עוד בשבוע שעבר: ראש הממשלה אהוד אומרט. כשפרצה מלחמת לבנון השניה ביולי כולנו נתנו קרדיט לראש הממשלה החדש. בנאום חוצב להבות הבטיח אולמרט לעם ישראל המשולהב שעוד בטח בכוחו ויכולותיו של הצבא המהולל שלנו כי לא תיפסק הלחימה עד שישובו הבנים הביתה: גלעד, אלדד ואהוד. אולמרט עמד מעל בימת הכנסת ונאם את הנאום שלימים יקרא "<strong>נאום עד כאן</strong>". חלק ממנו כלל את המילים הבאות:<br /><br /><span style="color:#000066;"><em>"...עינינו הרואות כי מרבית הקהיליה הבינלאומית תומכת במאבקנו בארגוני הטרור ובמאמצנו להסיר את האיום הזה מעל המזרח התיכון. אנו מתכוונים לעשות זאת. אנו נמשיך לפעול בכל העוצמה עד שנשיג זאת. מול הפלסטינים נאבק ללא לאות עד שיחדל הטרור, יוחזר גלעד שליט הביתה בשלום וייפסק ירי הקסאם. ובלבנון, נאבק על כך שיקויימו התנאים שקבעה הקהילה הבינלאומית זה מכבר, והדברים מצאו ביטוי חד רק אתמול בהחלטת 8 המדינות המובילות בתבל: החזרת בני הערובה אהוד (אודי) גולדווסר ואלדד רגב, הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל דרום לבנון והוצאת החיזבאללה מהאזור תוך מימוש החלטת האומות המאוחדות מס' 1559. <strong>לא נחדל מפעולותינו</strong>. בשתי החזיתות מדובר בפעולות של הגנה עצמית במובן המהותי ביותר והבסיסי ביותר...יש רגעים בחייה של אומה, שבהם היא מחויבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר: <strong>עד כאן!</strong> אני אומר לכולם: <strong>עד כאן!</strong> ישראל לא תהיה בת ערובה – לא של כנופיות טרור, לא של רשות טרור, וגם לא של אף מדינה ריבונית...</em>"</span><br /><br />אבל מסתבר שאולמרט שיחק משחק קשוח אל מול המצלמות ומאחורי דבריו לא עמד אלא חלל ריק – "בלוף" בלשון שחקני הפוקר, כי אהוד אולמרט מעולם לא התכוון ללכת עד הסוף ולעשות כל מה שצריך על מנת להחזיר את הבנים הביתה. הבנים שלנו, החיילים היקרים שלנו אלו הנמצאים עכשיו בחצי הדרך לאירן, הולכים בדרכו של רון ארד עליו השלום. כשנבקש מידע עליהם בעוד כמה שנים יספרו לנו כלאחר יד שהם נהרגו בהפצצות חיל האוויר שלנו בזמן המלחמה. אפילו את גופותיהם לא נזכה לקבל בחזרה וכל זאת כי בראשנו עמד אדם שאינו ראוי לכך. פוליטיקאי בעל פני פוקר שמדבר ומדבר אבל אינו מוכן לגבות את דיבוריו במעשים. אולמרט אינו מבין את משמעות הגבלת המנדט של צה"ל כאשר טילים נופלים באלפיהם על ערי צפון ישראל. הוא אינו מבין את משמעות הכניעה תחת אש לכנופיה איסלמפאשיסטית ואינו מבין את השלכותיה לעתיד ואת משמעות סיום התקופה בה היה צבא ההגנה לישראל שחקן כבד משקל בביצת המזרח התיכון.<br /><br />אולמרט הבטיח שהלחימה לא תיפסק עד שיושבו הבנים. אבל המלחמה הסתיימה והבנים עדיין בשבי. אולמרט הבטיח שנעשה הכל כדי לדחוק את החיזבאללה מגבולנו הצפוני, אבל החיזבאללה, מעודד מנצחונו ומחוסר עמוד השדרה שלנו, חוזר לגבול הצפון, מתחמש ומתכונן לסיבוב הבא בהנאה וציפיה. אולמרט הבטיח שלא נפסיק להילחם עד שלבנון תבין שזה או היא או מימוש 1559, אבל הוא התקפל וברח – עוזב את הלבנונים המוכים מריעים לחיזבאללה ומניפים ידם באוויר לאות ניצחון, אפילו מעל הריסות בתיהם ושכונותיהם. אולמרט עמד, ודפק באגרופו על הפודיום במליאה, אבל נשבר ונסוג מבלי להשיג דבר מלבד מותם של 39 אזרחים ישראלים בעורף ו-117 חיילים שננטשו פצועים בשטח, מחכים לחילוץ שיגיע מאוחר מדי, או נאבקים בערכיהם האומרים להם לא לבזוז כדי לאכול ולשתות למרות קו האספקה המת. מג"דים ומח"טים הנקרעים בין פקודות סותרות – לא ברורות – מסתערים קדימה ללא כל מטרה מוגדרת ומתבקשים לרוץ ריצת מתרון חסרת תכלית ועקובת דם לנהר הליטני וכל זאת בשעה שממשלתם האמיצה חותמת על ניירות הכניעה הראשונים בהסטוריה הישראלית, לא מול צבא סדיר, לא מול קואליציה ערבית של עשרות דיביזיות אלא כניעה מבויישת בחסות האו"ם האימפוטנט אל מול ארגון קטן ונחוש של 5,000 לוחמים המתקרא "מפלגת האל". <br /><br />האם יש להתפלא מדוע לנוכח תבוסה קולוסלית זו קמים קלות בקרב אינטלקטואלים ערביים הקוראים למדינות ערב לנצל את ההזדמנות ולחסל את ישראל? מישהו מתפלא מדוע אומר שר החוץ הסורי המחוייך "אהלן וסהלן" למלחמה עם ישראל? מישהו מתפלא מדוע מעז הדיקטטור הסורי הצעיר לרמוז ששלום "לא יהיה פה" ושאת הגולן תשחרר "ההתנגדות"?, האם מישהו מתפלא מדוע מרימים ראשם אנשי גדודי אל אקצה בגדה ומספרים בגאווה כיצד בהשראת האחים מהחיזבאללה ינחתו בקרוב טיליהם על תל אביב? מישהו מוכן להסביר כיצד הפכה מדינת ישראל במהלך 35 ימים ממעצמת על צבאית לחבורה חובבנית של פאשלונרים תבוסתניים העוזבת שבויים בידי אויב מר וחותמת על הסכם כניעה שבאופן מופגן לא כולל את שחרורם כסעיף ביצוע אלא כשאיפה? כ- Nice to Have? מישהו מוכן להסביר כיצד אמור צה"ל להרתיע צבא ערבי של עשרות דיביזיות סוריות, ואירניות של צבא סדיר כאשר אינו יכול להתמודד מול 5,000 מתנדבים איסלמיים מזוקנים?<br /><br />מישהו מוכן להסביר מדוע לא מתגלגל ראשם של האחראים? ואני מתכוון פוליטית, לא גיליוטינית, למען הסר ספק. ידיד טוב אמר לי פעם כשהייתי מתכנת צעיר מאד שכתב עם הרבה באגים – "כשהראש דפוק כל הגוף סובל". ואכן כשלא חשבתי מספיק -- סבלתי ומאז הבנתי שכשיש בעיה, הטיפול צריך לבוא מהראש, ואם אפשר טיפול מונע - מה טוב. את הנזק שגרם אולמרט אין להשיב. הדבר היחיד שניתן הוא לטפל בראש החולה כדי למנוע מאותו האדם לעמוד שוב באותה סיטואציה בה כשל כישלון חרוץ. אני מאמין גדול באחריות הראש. איני יודע מה הייתי עושה עם הרמטכ"ל היהיר דן "מכה בכנף" חלוץ, איני יודע מה הייתי עושה עם עמיר "לא ישכחו את השם" פרץ, איש ההסתדרות שקיבל צבא לשחק בו וחשב שיוכל להיות מצביא נצחון, אבל אני יודע שהראש צריך ללכת. עניין של אחריות.<br /><br />כשיעזוב אותנו אהוד אולמרט בעוד אי אלו מספר עשורים וילך לעולמו, תמתין לו בצד השני הגברת גולדה מאיר, תתפוס באזניו הגדולות ותנזוף בו כמו שאיש לא נזף בו בחייו. גולדה מאיר, אשה משכמה ומעלה, רצה גורלה ופישלה בענק ולמרות שנבחרה שוב לכנסת השמינית באפריל 1974 השכילה לקחת אחריות על מחדל יום הכיפורים שהביא את מדינת ישראל אל סף שואה שניה, הקשיבה היטב לקולות הביקורת והמחאה ועזבה את הבמה הפוליטית. אהוד אולמרט, פוליטיקאי קרייריסט לא נראה מתרגש מגל הביקורת שמוטח בו ומהנזק שנגרם לפרה הקדושה היחידה ששרדה במדינת ישראל: אשליית כוחו של צה"ל הבלתי מנוצח. אולמרט לא מבין על מה ההתרגשות וחוזה לעצמו שנים רבות של אחיזה ברסן השלטון. הוא מקווה שנשכח ונסלח ונבין ונבליג <strong>אבל לא הפעם!</strong> על אולמרט ללכת ולפני שיעשה כן, יענוד נא על חזהו נטול העיטורים את אות פוליפ השבוע של בלוג הפרוקטולוגים של זקני ציון.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-841121722488351668?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-19905077134297107402006-08-21T10:10:00.005+03:002009-03-09T08:00:26.581+02:00<a href="http://img466.imageshack.us/img466/1142/thinkingvi2.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img466.imageshack.us/img466/1142/thinkingvi2.jpg" border="0" /></a>מדי פעם אני אומר שלום לאקטואליה הרציפה, לוקח כמה שעות של שקט מהחדשות, האינטרנט והטיקרים המרצדים על מסכי הטלויזיה, נכנס למכונית, מנקה את הראש ומתחיל לנהוג, לא משנה לאן – העיקר שלא תיגמר הדרך, שלא יהיו פקקים ושאוכל להתעמק קצת במחשבות. אז קורה לי דבר מעניין: המחשבה שלי עוזבת את הרזולוציה של השניות, הדקות והשעות ועוברת לימים, חודשים, שנים ועשורים. ככל שאני מתרחק בנפש ובגוף מהאירועים השוטפים כך רחבה יותר הופכת להיות התפיסה שלי ואז, כמו יצורים קטנים היוצאים ממחבואם רק בחושך, מתחילות להתגלות בפני מגמות ותמורות שדואגות היטב להתחבא ממני כשאני חי חיי רגע, קפוא בין השניות ולא מודע לתמונה הגדולה. כשאני שם, מנסה לבחון את מצבה של ישראל ולשאול עצמי את השאלה כיצד הגענו לפה, אני תמיד מזכיר לעצמי את אותה מגמה ממארת שהבחנתי בה מזמן ושאוכלת בנו כסרטן, מגמה המזכירה לי מאד את ניסוי הקופים, הבננות והמים הצוננים.<br /><br /><a href="http://img55.imageshack.us/img55/3631/monkeyvl7.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://img55.imageshack.us/img55/3631/monkeyvl7.jpg" border="0" /></a>בכלוב עם חמישה קופים קבעו בננה על חוט המשתלשל מהתקרה. מתחת לבננה הניחו סולם המאפשר גישה אליה. לא עבר זמן רב ואחד הקופים ניסה לטפס על הסולם כדי להגיע לבננה. לפני שזה הספיק לעשות כן, רוססו כל שאר הקופים במים צוננים. חוויה בלתי נעימה כלל ועיקר. הקוף המטפס נבהל וירד מן הסולם. לאחר מספר שעות אזר אומץ קוף אחר וניסה אף הוא לטפס על הסולם כדי להגיע לבננה. כמובן שגם אז רוססו כל שאר הקופים במתז מים צוננים וגם נסיון זה נכשל. לאחר מספר נוסף של נסיונות למדו הקופים שבכל פעם שאחד מהם ינסה להגיע לבננה יותזו מים צוננים על השאר וכך בכל פעם שהראה אחד הקופים עניין ולו הקל שבקלים בטיפוס על הסולם כדי להגיע לבננה התנפלו עליו שאר הקופים ומנעו ממנו פיזית מלעשות כן.השלב הבא כלל הוצאת אחד הקופים הותיקים והחלפתו בקוף חדש. הקוף החדש לא הכיר את חוק הבננה אותו למדו שאר הקופים, ניסה לטפס על הסולם ולתדהמתו הותקף בכל פעם על ידי שאר דיירי הכלוב עד שנגמל סופית מרצונו לנסות להגיע לבננה. עם הזמן הגדיל הקוף החדש לעשות ואף הצטרף לתקיפתו של קוף חדש עוד יותר שניסה להגיע לבננה, קוף שהוחלף במקומו של ותיק נוסף. וכך, לאט לאט הוחלפו כל הקופים המקוריים שחוו על בשרם את מתזי המים הצוננים בקופים חדשים. בסוף הניסוי שהו בכלוב חמישה קופים שתקפו כל קוף שניסה להגיע לבננה, וזאת מבלי לדעת מהו מקור ההתנהגות המוזרה הזו. מבחינת הקופים, "כך נהגו תמיד" במיקרוקוסמוס של כלובם. לעיתים נדמה לי שכמו הקופים בכלוב, התרגלנו אנו הישראלים למציאות משונה שנכפתה עלינו ואנו מקבלים אותה ללא כל שאלות, מתייחסים אך ורק לסימפטומים המיידים שלה מבלי להבין שביכולתנו לשנותה במחשבה וכח רצון המבדילים אותנו מאותם קופים. כילד קטן בבית הספר, כשמורתי אמרה X, הייתי שואל "למה?" באופן אוטומטי. גישה זו עלתה לי בצרות רבות עם מערכת החינוך שפעלה תמיד לסירוס המחשבה שלי ומשלא הצליחה, שיסתה בי את הורי ועדיין לא יכלה לשנות את טבעי. כשאדם התווה דרך בפני, הלכתי בה מספר צעדים ומיד סטיתי ממנה. הייתכן שישראל היא "ילדה טובה" המקבלת את הנאמר לה ללא שמץ של ספק?<br /><br />יש באמתחתי דוגמאות רבות (הראויות לפוסטים משלהן) אבל הפעם הייתי רוצה להביא בפניכם את הדוגמא החביבה עלי של סידנרום "ההשלמה עם מכות רצח כתוצאה מעניין בבננה" ממנה סובלים ישראלים ועדיין – מהופטנטים לטמטמת חושים ממארת - מקבלים את המציאות המעוותת כאקסיומה מבלי לדמיין כלל אפשרות של התנגדות לה או שינויה באמצעות מחשבה מחוץ לקופסא או חוסר קונפורמיזם קיצוני ובלתי מתפשר. מין השלמה בהכנעה ברמה של עם ומדינה עם מציאות שבכוחה לגרום לעמים בריאים בנפשם לצאת למלחמת חורמה רצחנית, אבל אותנו משום מה היא משתקת לצייתנות ופטליסטיות שאין לה אח ורע בעולם.<br /><br />פעם, לפני פסיכוזת מדריד ואוסלו, כאשר לישראל היה כושר הרתעה והערבים לא חלמו על הכנסת שני מליון יהודים למקלטים למשך חודש והישארות בחיים על מנת להתפאר בכך, היינו נזעקים ומזועזעים כל אימת שיהודי נרצח על רקע לאומני. כל קרבן היה מקבל כותרת ראשית בעיתונים ובתודעתנו הקולקטיבית היה ברור לנו שאין דבר זה ייתכן, רצח ישראלי אינו אפשרי ולא יעבור בשתיקה. פעם, כשאריאל שרון היה בכושר ריצה, היינו יוצאים לפעולות תגמול שהיו משתקות את האויב וגורמות לו להבין שפגיעה באזרחים הוא מציאות שישראל אינה מוכנה לקבל - בכל מחיר - גם במחיר של פגיעה כואבת באזרחי האויב, וזה עבד. מול תת המוסר האיסלמי עמדה ישראל נחושה ודיברה עם הערבים בשפתם שלהם – גמול. עין תחת עין, יד תחת יד. מטבע הלשון הברברית אותם מדברים ערבים כשפת אם. הדבר שאפשר זאת היה תודעה הכרתית ברמת העם והמדינה כי לא תיתכן פגיעה באזרחי ישראל. ישראל לא תרשה זאת ותעשה הכל כדי למנוע זאת וכדי ללמד את האויב לקח. כל שהאויב היה צריך לעשות על מנת לשמור על אזרחיו הוא להימנע מפגיעה באזרחי ישראל – דבר זה אמנם היה קשה לאנשי הפאדאיון – אבל משלח יד רצחני זה היה רחוק מלהיות משרה מלאה. הם היו גם חקלאים, סוחרים, בעלי מלאכה ואנשי משפחה והאיום הפיזי על משפחותיהם גרם להם להבין שפגיעה באזרחים ישראלים תמיט אסון על כפריהם ומשפחותיהם. מאזן אימה זה עבד לרוב. בעזרת הגיון פשוט ותודעה הלאומית הגורסת שאזרחינו לא יפגעו ויהי מה, שמרה ישראל על בטחון אזרחיה מפני טרור נקודתי במשך ארבעה עשורים ולא נתנה לו להפוך ממפגע ארעי המתרחש לעיתים רחוקות לנורמה מקובלת ורציפה כמקובל היום. ההבנה שאיש לא חלק עליה שראתה בחיי אזרחי ישראל כקודמים לזכותם של אזרחים ערביים להתקיים בשלום הגנה עלינו בים סוער של רצחנות מזרח תיכונית.<br /><br /><a href="http://img466.imageshack.us/img466/867/busjl6.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://img466.imageshack.us/img466/867/busjl6.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://news.walla.co.il/?w=//582356">מנתונים </a>אותם מסר לפני שנתיים ראש השב"כ דאז אבי דיכטר עולה כי משנת 2000 ועד אוגוסט 2004 נפגעו <strong>11,356</strong> איש מפיגועי טרור, מהם נהרגו <strong>1,121</strong> וזאת בתקופה של ארבע שנים בלבד. לשם השוואה, בתקופה של 53 השנים שבין 1947 ל-2000 נפגעו בפעולות טרור <strong>4,319 </strong>אזרחים בלבד וזה כולל בתוכו את פיגועי אוסלו הרצחניים של שנות ה-90. הנתונים האלו מדהימים בחומרתם. ב-53 השנים הראשונות לקיום המדינה נפגעו מטרור בממוצע <strong>81</strong> אנשים בכל שנה. החל משנת 2000 ועד אוגוסט 2004, נפגעו בממוצע <strong>2,839</strong> אנשים מטרור בכל שנה. זוהי עליה בלתי נתפסת של <strong>3,504 </strong>אחוזים בכמות הנפגעים לשנה מהתקופה שלפני שנת 2000.<br /><br />היום, הרוגי הטרור כבר לא זוכים לכותרות ראשיות. אין אנו מזועזעים יותר ממותו של ישראלי זה או אחר מכדורי מרצחים, מפיצוץ מטעני חבלה, או מפיגועי התאבדות בבטנה הרכה של ישראלי. במחדלנו שלנו התרגלנו למוות, להרג ולנפגעים ואנו עומדים חסרי אונים ומשותקים כנגדו ולמעשה מקבלים אותו החלק בלתי נפרד מחיינו (זוכרים את הג'ינגל הפטליסטי עלוב הנפש של פיקוד העורף: "ערכות מגן, זה חלק מהחיים"). ההכרה שהרג ישראלים בטרור רצחני היא דבר שהמדינה תחזיר את המפתחות לפני שתסכים תקבל עברה מהעולם והוחלפה בייאוש, חוסר אונים וקיצונות שמאלנית לוקה בטירוף של שנאה עצמית שבמצוקתה מחפשת בעצמה את האשם למצב.<br /><br /><strong>"מה יגידו הגויים?"</strong><br /><br />בדיוק כפי שמייללת האימרה האידישאית המפורסמת הזו - פוחדים אנו פחד מוות מתגובותיהן הדיפלומטיות של מדינות אירופאיות אשר בעצמן ביצעו בעבר והיו מבצעות גם היום רצח עם באויב כתגובה על מה שעובר על ישראל, טיפחנו מוסר אובדני המונע מאיתנו להגיב על רחצנות הטרור האיסלמי שנחתה עלינו באפקטיביות – שכן אויבנו הסוגדים למוות ולאלילי הרצח אינם רואים בחיי אדם, גם בשלהם, כדבר בעל ערך ולכן כח סבלם גדול לאין שיעור משלנו. כדי להיות אפקטיביים במלחמה נגדם עלינו להיות אכזריים ברמות שטרם הכרנו. הססנות – מוסריות – ערכיות – טוהר נשק אל מול נחיתות מוסרית תת-אנושית מהצד השני מביאים לכך שהאויב המשולהב הורג בנו באלפים, זורע אימה ברחובותנו ואינו חש כלל בכאב כאשר אנו הורגים בו בזהירות כירורגית. עוד יש לציין שכאשר אנו מושכים את מלחמת ההססנות כנגד הפלסטינים על פני שנים ארוכות, מדינת ישראל היא זו המואשמת ברצח עם ופשעים כנגד האנושות - בדרך כלל ע"י אותן מדינות שטבחו בעשרות אלפי אזרחי אויב בשם הקולוניאליזם או הדיקטטורה הצבאית ומעולם לא בשם ההישרדות. (ע"ע בלגיה-קונגו, צרפת-אלג'יר, סוריה-העיר חאמה).<br /><br />עלינו ללמוד משכננו למזרח לשעבר כיצד גודעים עץ רעל בעודו שתיל. בעקבות תסיסה פלסטינית בירדן ונסיון כושל להתנקש בחייו של המלך חוסיין חשש זה ליציבות ארצו ובספטמבר 1970 <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%98%D7%9E%D7%91%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8_%28%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%29">טבח במספר מצומצם של אלפי פלסטינים </a>בתקופה של שבועיים שנודעה לאחר מכן בשם "ספטמבר השחור" (ואף יצרה ארגון טרור חדש בשם זה). אש"ף וגורמים פלסטינים שאיימו על הממלכה ההאשמית גורשו בבושת מירדן "ותשקוט ירדן 40 שנה". המלך חוסיין היה מוכן לספוג את מכת יחסי הציבור כדי להבטיח לארצו שקט. הוא עשה את הדבר הנכון לאורך זמן, מה שחייב לעשות את המכוער והמאד לא פופולרי בזמן הקצר. המלך החכם ידע היטב ממה בדיוק הוא מנסה להימנע.<br /><br />רחמנותה ומוסריותה של מדינת ישראל הינם אשליה מרה. כשאנו בוחנים את השורה התחתונה, מוסריותנו רצחנית ואכזרית: במקום לסיים את האינתיפאדה במספר קטן של מאות הרוגים פלסטינים בתוך ימים העדפנו להגיב בכוחות מוחלשים, "מוסריים", ובכך לחזק את האויב, את אורך רוחו ואת יכולותיו הצבאיות – וכל זאת כדי להמנע ממכה יחידה שתסיים את הטירוף הפלסטיני. התוצאות לא איחרו לבוא. ישראל המבועתת נכנעה לאלימות והחלה בתהליך אוסלו הרצחני בו הובאו תשתיות טרור לשטחים והפלסטינים קיבלו בפעם הראשונה את מנת הסם הלאומני האופורי שלהם, סם אליו הם יתמכרו במהירות ויגיעו לתובנה האסטרטגית: עם ישראל אין צורך לדבר – עם ישראל לא חותמים על הסכם קבע – בישראל נלחמים בשלבים. כאשר הניחה ישות הטרור הפלסטינית את כף רגלה בעזה היה זה כבר מאוחר מדי. זו הכניסה את רגלה בדלת בחזקה, היכתה שורש במהירות, חדרה לגדה המערבית ולמחנות הפליטים שם וגמרה אומר לעולם לא לסגות לאחור. מעזה, מג'נין, משכם ומרמאללה יצאו פיגועים קטלניים מסוג חדש שטרם היכרנו, מתאבדים חמושים בחגורות נפץ עמוסות כדורי מתכת ומסמרים שזרעו הרג והרס בישראל בעוצמה שאנשי הפאדאיון של שנות ה-50 יכלו רק לחלום עליה. הסכם הכניעה אוסלו התגלה במלוא מערומיו ואפילו מצדדיו הגדולים ראו והודו באמת, מי בפומבי ומי בסתר. שנים לאחר מכן ברח צבא ההגנה לישראל מעזה, מפנה את מתנחלי גוש קטיף ומשאיר שם ישות טרוריסטית מתחמשת, שיכורה מתחושות ניצחון ומכריזה קבל עם ועדה על השמדת ישראל כמטרה עילאית ושחרור כל "אדמות הווקף" מהכובש הציוני. כצפוי, גם לאחר בריחתו של צה"ל מעזה, רודפות אותנו רקטות הקסאם הנוחתות על ראשיהם של ישובי ישראל העוטפים את עזה. התשתיות הצבאיות הן היחידות המפותחות "בפלסטין המשוחררת" של רצועת עזה, כהכנה להמשך המאבק.<br /><br />ישראל, כאשה מוכה, התרגלה למהלומות. אין היא רואה יותר בהתקפות טילים על אזרחיה כסיבה לטיפול שורש בבעיה – היא חוששת ממעצמות העל CNN, ו-BBC ומתגובתן לטיפול שכזה. כל אדם בר דעת יסכים שאין מדינה ריבונית בעולם שתסכים לירי טילים בלתי פוסק על אזרחיה, בוודאי לא משטח אותו החזירה לאויב בציפיה לשלום. אבל ישראל אינה נוהגת בהיגיון. מדוע? כי ישראל הורגלה בעל כרחה לנורמה מסויימת של רצח ואלימות ואינה מסוגלת אפילו לגייס את כוחות הנפש כדי לדמיין מצב נורמלי בו אפשר אחרת. ישראל מעדיפה שיפלו טילים על אזרחיה מאשר להתמודד עם דעת קהל עויינת כאשר זו תפעל באלימות הדרושה להפסקת הירי, דעת קהל העויינת אותנו בכל מקרה מבלי קשר למה נעשה.<br /><br />ימים לאחר שנחטף החייל גלעד שליט ע"י ארגון הטרור העזתי חמאס ומטר הקסאמים שהמטיר על שדרות וסביבתה, לאחר הריגת שמונה חיילים וחטיפת שניים נוספים ע"י החיזבאללה ותוך כדי מבול הטילים הניתך עלינו מלבנון והורג באזרחנו - נתן ראש הממשלת אהוד אולמרט ביטוי נוסף למחלת הנפש הממארת האוחזת במדינת ישראל והנהגתה ודיבר על צעדו הבא: נסיגה חד צדדית משטחים בגדה המערבית. אחד ממפקדי גדודי אל אקצה בשכם, אבו נאסר מעודד מאד מהמצב. הוא אינו מסתפק כמובן בבריחה ישראלית מחלקים מהגדה שלא תכלול את השפלת האויב הציוני. השבוע הוא <a href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3292658,00.html">אמר את הדברים הבאים</a>: "אחינו (חיזבאללה) המחישו את שהרגשנו בשנים האחרונות: ישראל מתפרקת. אם נכה במשת"פים ונספוג את מכת האש הראשונה נגרש את צה"ל מהגדה. בפעם הבאה אירן תהיה בתמונה עם טילים על תל אביב ויהיה קל יותר". אל מול ישראל מוכת ההלם שאינה מסוגלת לכפור במציאות שנכפתה עליה, עולים הכוחות האפלים של העולם האיסלמופאשיסטי המתעורר. הרטוריקה האירנית מתחזקת, איומי מלחמה מגיעים מכיוון דמשק ("<a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/460/006.html">אהלן וסהלן למלחמה עם ישראל</a>", כפי שאמר שר החוץ הסורי) ועולם הג'יהאד נרגש ונרעש מחטיבת חי"ר אירנית שכוחה של ישראל כשל מולה עד כדי חתימה על הסכם משפיל של הפסקת אש שלא הביא לשום יעד מבחינת ישראל - החטופים עדיין מוחזקים בידי האויב שחזר לגבול הצפון, מעודד, מחומש ומצפה בקוצר רוח לסיבוב השני.<br /><br />"תותחני אל אקצה" בגדה מכינים כבר את המפות עם הקואורדינטות של תל אביב – אבל אין דבר – אנו עם חזק ומוסרי – כשהטילים ינחתו על כיכר רבין, טרמינל 3 של נתב"ג וחוף מציצים, אזי נוכיח שוב לעולם את חוסננו האמיתי – <strong>אנו נתרגל</strong>.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-1990507713429710740?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-54279886224666814872006-08-21T01:43:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.143+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/60min.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/60min.jpg" border="0" /></a>השבוע שיגרה רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS את <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A7_%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%A1">מייק וואלאס </a>(Mike Wallace), מראיין תכנית הדגל "<a href="http://www.cbsnews.com/sections/60minutes/main3415.shtml">60 דקות</a>" לשיחה אחד על אחד עם נשיא אירן מחמוד אחמדיניג'אד. כשעה ישבו האישים זה מול זה לשיחה קולחת בה ניסה מייק וואלאס לחלץ מפיו של אחמדיניג'אד תשובות לשאלות בקשר לשאיפותיה הגרעינית של אירן, יחסה לישראל, מדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון, מעורבותה של אירן במלחמת האזרחים בעירק ושאר נושאים. אחמדיניג'אד התנהג בביטחון רב, חייך והתבדח, הראה ידע רב בכל מתרחש בארה"ב ואף ניסה מדי פעם לחמוק ממתן תשובות לשאלות קשות, לעיתים גורם למראיין לומר בציניות "נו, באמת, קדימה, תשיב כבר". לא היו לאחמדיניג'אד כל עכבות לדבר בגנות ישראל והציונות אך יצויין שהוא סירב הפעם להתפתות ושוב להכחיש חד משמעית את השואה, כפי שעשה בעבר.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/miketeheran.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/miketeheran.jpg" border="0" /></a>אני יכול להמשיך ולתאר את מה שהתרחש בראיון, להודות בפניכם שאם אתרכז בקולו, פניו והבעותיו של אחמדיניג'אד במשך כמה דקות, אראה את דמותו הצוחקת של לוציפר עולה לנגד עיני. אני גם יכול לומר לכם שככל שהוא מנסה להקרין הומור ובדיחות, כך הולכת דמותו ומתעוותת לרוע טהור. אני יכול לספר לכם איך אני מרגיש כשאני רואה את השטן הזה שואל את מייק וואלאס אם הוא הגיע בשליחות "הציונים" או העיתונאות כתגובה לשאלה. במקום זה בחרתי להביא בפניכם קטעים מהראיון ולתרגמם לעברית. תעתיק השיחה לפניכם – קטעי הוידאו נמצאים בתחתית הפוסט. צפייה נעימה.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין, מציג את הראיון</strong>: כשנשיא אירן מחמוד אחנדיניג'אד מדבר גלויות, דבר אותו הוא עושה לרוב, הוא מפחיד אנשים רבים. הוא אמר מספר פעמים שאת ישראל יש למחוק מהמפה ושהשואה היא אגדה שנופחה מעבר לכל פרופורציה. מהראיון איתו שערכנו השבוע עולה כי הוא רואה את הלחימה בין ישראל לחיזבאללה, המיליציה בה תומכת אירן, כחלק ממלחמה רחבת היקף בין ארה"ב לאיסלם המיליטנטי על השליטה במזרח התיכון.<br /><br />(הראיון מתחיל)<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: בצורה ברורה אומר לך שאני מתנגד למדיניות הבריטים והאמריקאים.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: כן, אני יודע שאתה מתנגד לזאת.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: הם מספקים נשק צבאי חדשני לציונים ושמים עצמם באופן מלא מאחורי ישראל, תומכים בה. אנו מאמינים שגישה זו מסכנת את כל העמים, וזה כולל גם את האמריקאים והאירופאים, ולכן שואלים אנו מדוע נתונה תמיכתה העיוורת של ארה"ב למשטר הרצחני הזה (ישראל, י11)...<br /><br /><strong>וואלאס קוטע את אחמדיניג'אד</strong>: רגע!, רגע!<br /><br /><strong>וואלאס מקריין ברקע (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: ניסיתי לשאול אותו לגבי חיזבאללה והנשק שסופק לה בידי אירן אבל הוא העדיף לדבר על התקפותיה של ישראל עם פצצות אמריקאיות.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: פצצות מונחות לייזר ניתנו לציונים והם עושים בהן שימוש כנגד מקלטיהם של ילדים ונשים.<br /><br /><strong>וואלאס (בכעס)</strong>: מי תומך בחיזבאללה? מי נתן לחיזבאללה מאות מליוני דולרים במשך שנים? מי שם בידיהם טילים ורקטות מתוצרת אירן...<br /><br />(אחמדיניג'אד קוטע את וואלאס)<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אדוני, האם מותר לי לסיים את השאלה בבקשה?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: האם אתה נציגו של המשטר הציוני או עיתונאי?<br /><br /><strong>וואלאס בקול נעלב</strong>: אני עיתונאי. אני עיתונאי ש...<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד קוטע את וואלאס</strong>: זוהי אינה עיתונאות. חיזבאללה הינו ארגון עממי לבנוני המגן על מדינתו.<br /><br /><strong>וואלאס בציניות</strong>: אה, באמת?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: הם מגינים על בתיהם ועל פי אמנת האו"ם לכל אדם הזכות להגן על ביתו. מה שאני אומר הוא שקטל חפים מפשע ראוי לגינוי. עקירתם של אנשים והפיכתם לפליטים ראויה אף היא לגינוי.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: חכה רגע! חיזבאללה גם הוא עוקר, ופוגע קשות באנשים. אתה יודע זאת.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אמור לי בבקשה, האם הלבנונים נמצאים במדינה כבושה עכשיו או שזה אולי ההיפך – חיילים ציונים נמצאים בשטח לבנון. לבנון מגנה על עצמאותה. איננו שמחים כלל וכלל במלחמה ולכן ביום הראשון גינינו את ה.... קונפליקט הזה וקראנו להפסקת אש מיידית.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: הוא אמר לנו שמועצת הביטחון של האו"ם לא היתה אפקטיבית בלבנון כי היא נמצאת למעשה בכיסם של האמריקאים.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: הסיבה היא שמועצת הביטחון של האו"ם נועדה לשמירה על האינטרסים של הבריטים והאמריקאים. היא לא שם כדי לספק ביטחון. דבר זה ברור מאד.<br /><br /><strong>וואלאס שואל</strong>: מועצת הביטחון נועדה להגן על האינטרסים של בריטניה וארה"ב? זה מה שאתה אומר?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: היא נוצרה על מנת לסייע בשלום וצדק אבל אנו רואים שהיא לא מגיבה לזוועות. אם נחפש את שרש הבעיה נגיע לאמריקאים ובריטים. אנשים חפים מפשע נהרגים.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: והוא עוד אמר לנו שמועצת הביטחון עושה יד אחת עם ארה"ב בנסיון למנוע מאירן אנרגיה גרעינית. המועצה דורשת שאירן תחדל מיד מכל פעולותיה להעשרת אורניום עד סוף חודש זה (אוגוסט). אירן מסרבת לדרישה זו.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אם נדמה למר בוש שביכולתו לעצור את ההתקדמות שלנו, אני חייב לומר שהוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: למה כוונתך?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד בנחישות</strong>: אנו מעוניינים בגישה לטכנולוגיה גרעינית. ברצוננו להפיק אמצעי דלק. האם אינך חושב שאמצעי אנרגיה יהיו במרכז החשיבות בעולם המחר? אנו חושבים שבוש, צוותו והמפלגות התומכות בו מעוניינים לשלוט במונופול מקורות הדלק בעולם כי ברגע שכח זה יהיה בידם הם יוכלו להטיל את מרותם ולכפות את דעתם ומדיניותם על אומות אחרות – וכמובן, לרפד את כיסיהם תוך כדי.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: הנשיא בוש אמר שלא יאפשר לאירן לפתח נשק גרעיני. האם אתה מאמין לו?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: איננו מחפשים ואנו לא עובדים בשביל "הפצצה". הבעיה היא שמר בוש, בראשו, מעוניין לפתור כל בעיה בעולם בעזרת פצצות. תם עידן הפצצה. זה מאחורינו. אנו בעידן של מחשבות, דיאלוג ופתיחות בין תרבויות.<br />וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר): אבל דיאלוגים ופתיחות בין תרבויות אינם נשמעים כמו מדיניות אירן כלפי ישראל.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אמרת פעמים רבות, חזור ואמור שישראל צריכה להיעלם מהמפה. אנא הסבר מדוע ופרט מה עושה אירן בנידון.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אנא הרשה לי לסיים את עניין הגרעין קודם...<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: סיימת עם זה.. סיימת. אנא...<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: לא, זה לא הסתיים, אדוני, אנו רק מתחילים...<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: מזה חששתי.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: האמריקאים רגישים מדי. ובקשר לממשלה האמריקאית, איני יודע מדוע הם מתנגדים לקידמה אירנית.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: ארה"ב מתנגדת לקידמה ופיתוח אירניים?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: כן, זה נכון. זה מה שאני אומר.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: באמת, אתה יודע שזה לא נכון.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: ובכן, אני אסביר. לפני המהפיכה ממשלות ארה"ב, צרפת, גרמניה וקנדה היו חתומות על חוזים עמנו להפקת דלק גרעיני בתוך גבולות אירן. אבל מיד לאחר כינונה של הרפובליקה האיסלמית החלה התנגדותם. כרגע הם מתנגדים לטכנולוגיה הגרעינית שלנו. מדוע?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: הסיבה היא שארה"ב משוכנעת שאנרגיה גרעינית היא רק מסך עשן ומה שאירן באמת רוצה הוא את "הפצצה".<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: בשלב זה ניסיתי להחזיר את הנשיא לדבר הצהרתו הפוגענית ביותר.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אתה שולט היטב באמנות הפיליבסטר (תמרון פוליטי שתכליתו לעכב ביצוע של תהליך מדיני בעמצעות משיכת זמן, י11). עדיין לא ענית על השאלה: ישראל צריכה להימחק מהמפה?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אל לך למהר אדוני. ממשלת ישראל היא למעשה מפוברקת.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: מפוברקת כמו השואה?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: בדצמבר האחרון אמרת את הדברים הבאים: האירופאים יצרו מיתוס: השואה. האם זה מיתוס?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מה שאמרתי הוא שאם זו מציאות, שאם זה אכן אמיתי, היכן זה התרחש?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: בגרמניה, גרמניה.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מי גרם לזאת, באירופה?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: רגע, אז מה שאתה אומר בעצם הוא שישראל צריכה להיות בגרמניה, משום שזהו מקום התרחשות השואה.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: שים לב, איני אומר זאת, מייק.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: אבל הוא כן אמר: ישראל צריכה לעבור לאירופה או לארצות הברית, אבל לא צריכה להתקיים בפלסטין.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אם בוצעו זוועות בגרמניה, או אירופה, אין זה משנה, מדוע על הפלסטינים לשלם מחיר עבורן? שכן הם לא שיחקו תפקיד בכל זה. מדוע משתמשים (היהודים) באמתלת השואה כדי לכבוש את פלסטין. מליוני בני אדם הפכו לפליטים ואלפים נרצחו עד ליום זה, אדוני. אלפים הושלכו לבתי הסוהר. ברגע זה ממש משתוללת מלחמה בגלל העניין הזה.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אם תוכל בבקשה לשמור על תשובותיך קצרות ולעניין.. אני מתחנן בפניך, נוכל להכניס עוד שאלות לראיון.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד (צוחק)</strong>: כל שאלותיך מצריכות תשובות באורך ספרים, אדוני. אם תרצה לסיים את הראיון אמור לי ונוכל לסיים מיד.<br /><br /><strong>וואלאס בקול מתנצל</strong>: לא, לא, לא, לא...<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אולי תרצה שאענה לשאלותיך כפי שאתה מעוניין שאענה?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: לא..... לא.....<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אם כל, אבקשך להיות סבלני. אולי בימים אלו אין ברשותך הרבה סבלנות. אולי אינך אוהב את מה שיש לי להגיד, מר וואלאס.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אילו מילים איני אוהב לשמוע?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אני חושב שאתה מתחיל לכעוס.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: לא, איני יכול להיות שמח יותר ממה שאני כעת על הזכות שנפלה בחלקי לשבת בחברתו של נשיא אירן.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: וכשזה מובן לכולם, אני ממשיך הלאה לנושא עירק.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: נאמר לי שמשמרות המהפיכה שלך, אדוני הנשיא, מעבירים פצצות, את אותם מטעני צד, לתוך עירק ומציידים בהם את המורדים המפנים אותם כנגד חיילי ארה"ב והורגים בהם. מדוע תרצו לעשות דבר כזה?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מעציב אותנו מאד שאזרחי עירק נהרגים. אני מאמין ששליטי ארה"ב צריכים לשנות את המנטליות שלהם. אני שואל אותך אדוני, מה עושה צבא ארה"ב בתוך עירק? לעירק יש ממשלה, פרלמנט. עירק היא מדינה מתורבתת עם הסטוריה ארוכה מאחוריה. מדובר באנשים. מדוע הורגים אמריקאים בעירקים על בסיס יומי?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: האם סדאם היה מנהיג מתורבת והגיוני? האם טעינו כשנכנסנו לעירק?<br />אחמדיניג'אד: סיפורו של סדאם סגור וחתום מזה שלוש שנים נדמה לי. הוא שייך לעבר. האמריקאים אומרים בפה מלא שהם יישארו בעירק תקופה ארוכה. ולכן שאלה לי אליך: על פי החוק הבינלאומי, החובה לשמירת הביטחון נחה על כתפי הכובש, הצבא הכובש. מדוע הם לא מספקים ביטחון?<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: במקום לספק ביטחון, הוא טוען שארה"ב עוסקת בדיכויה של עירק. ובמקום לקרוא לארה"ב "השטן הגדול" כפי שעשה האייטולה חומייני, הוא קורא לארה"ב "המדכא הגדול".<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אנו מתנגדים לדיכוי. אנו תומכים בכל מי שנופל קרבן לדיכוי – אפילו במדוכאים בארה"ב.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: דיפלומט אירופאי בכיר בטהרן אמר לנו שעמדתו של נשיא אירן היא שארה"ב צריכה להיתקל בהתנגדות בעירק ובכל מקום אחר בעולם כי הוא מאמין באמת ובתמים שארה"ב מתנגדת לאיסלם ולעולם המתפתח. הוא מאמין כי ארה"ב מתעמרת באירן ובארצות אחרות והוא נחוש להשיב מלחמה שערה.<br /><br />ממשל בוש מתאר את נשיא אירן כאויבה המושבע של ארה"ב וכאדם המעוניין בנשק גרעיני ותומך בטרור איסלמי. אחמדיניג'אד אכן רואה בארה"ב כיריבתו העיקרית.<br /><br />הוא בנו של נפח, שירת כאיש קומנדו בזמן מלחמת אירן-עירק, בעל דוקטורט בהנדסה אזרחית וזכה בנשיאות אירן כנציגו הפופולרי של "האיש הקטן". הוא בעל תבונה, מקרין ביטחון עצמי וצדקני. רק לעיתים נדירות הוא מדבר עם עיתונאים מערביים, והראיון האחרון שנתן לכלי תקשורת מערבי היה לפני חצי שנה לעיתון USA Today. הוא ישב עמנו לראיון כי הוא רצה לדבר ישירות אל העם האמריקאי והנשיא בוש.<br /><br /><strong>וואלאס ממשיך בראיון</strong>: מהי דעתך על ג'ורג' בוש כאדם ומנהיג העולם החופשי כביכול?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אני חושב שהמילה "כביכול" אומרת הכל.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: מה אתה חושב על ג'ורג' וו. בוש?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מה אתה חושב שאני צריך לחשוב עליו?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: נו, באמת, קדימה, אתה בהחלט מסוגל לענות על השאלה, אם יש בך את האומץ לענות עליה.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד (צוחק)</strong>: ובכן, תודה לך, אתה מלמד אותי להיות נחוש ואמיץ. זה מעניין.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: ענה, ענה על השאלה.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אני חושב שבוש יכול לפעול לטובתו של העם שלו. הוא יכול להציל את כלכלת אמריקה מבלי להרוג אנשים, מבלי לכבוש. מבלי להשמיע איומים. אני נעצב לשמוע שאחוז מאוכלוסית ארה"ב נמצא בבתי כלא וש-45 מליון איש מחוסרי ביטוח רפואי. זה מאד עצוב לשמוע.<br /><br /><strong>וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר)</strong>: הוא נעצב גם לשמוע שלא התקבלה כל תשובה למכתב בן 18 העמודים אותו שלח לנשיא בוש לפני שלושה חודשים בו ביקש ממנו להיות פחות לוחמני בהשקפת עולמו. הבית הלבן פטר את המכתב כתעלול תעמולתי.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: מה ציפית לשמוע בחזרה מהנשיא בוש?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: ציפיתי לשמוע ממנו על שינוי בהתנהגותו. ציפיתי לפתוח חלון חדש עבור הג'נטלמן (במקור, י11). ניתן להביט על העולם מפרספקטיבות אחרות. אפשר לאהוב אנשים. אפשר לאהוב את כל האנשים. ניתן לדבר עם תושבי המזרח התיכון באמצעות שפה אחרת. במילים אחרות. במקום תמיכה עיוורת במשטר כפוי (ישראל, י11), הם יכולים לפתח מערכת יחסים ראויה לשמה עם עמי האיזור.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אתה יכול לאהוב את האנשים, מאד קל לך לומר. אתה הרי מתעב אנשים מסויימים. אתה מתעב את הציונים.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: ובכן, איני מתעב אנשים, או יותר נכון לומר בודדים.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אתה מתעב מנהיגים ציוניים.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מה שאנו אומרים, שאני אומר הוא שאנו מתעבים מעשים מתועבים.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: במכתבך למר בוש, אתה משבח את ישו ושואל כיצד יכול להיות מר בוש להאמין בישו ולהצהיר שהוא תומך בזכויות אדם ובאותו זמן לתקוף ולכבוש ארצות אחרות, להרוג אלפי בני אדם ולבזבז מיליארדים על מלחמות. ביקשת ממנו בשם הכבוד לתורתו של ישו להיות כח הפועל למען השלום במקום למלחמה. האם זה כך?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: זה נכו, זה היה חלק ממכתבי.<br />וואלאס מקריין (הוקלט מאוחר יותר): ואז היה לו מסר אחר לנשיא בוש.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מסור לו את ההודעה הזו בבקשה, אדוני: אלו המסרבים לקבל הזמנה לעשות טוב, סופם או גורלם לא יהיה טוב.<br /><br /><strong>וואלאס מופתע</strong>: מה זה אומר?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אתה מבין, אחוזי התמיכה בו יורדים מדי יום. השנאה לנשיא גוברת מיום ליום בכל העולם. עבור שליט, זהו המסר הגרוע ביותר שהוא יכול לקבל. אלו המסיימים כהונה צריכים לסיימה בראש זקוף.<br /><br />(אחמדיניג'אד מקבל לידיו פתק מאחד מעוזריו)<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: אחד העוזרים שלך הגיש לך כרגע פתק. מה כתוב בו?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד (צוחק)</strong>: ביקשו ממני לסדר את הז'קט שלי.<br /><br /><strong>וואלאס (צוחק)</strong>: מדוע הם דואגים לז'קט שלך? לדעתי אתה נראה בסדר גמור.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: זה מה שאמרו גם לי: זהו מעיל יפה מאד.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: האם אתה אדן גנדרן?<br /><br /><strong>אמחדיניג'אד</strong>: לפעמים ההופעה שלך צריכה להיות במיטבה, כן. לכן אני מסתרק.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: הרשה לי להרגיע אותך אם כן, אתה נראה במיטבך. מה אתה עושה בשעות הפנאי שלך?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: הרבה דברים, יש לי תחביבים רבים.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: מה לדוגמא?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אני לומד, קורא ספרים, מתעמל וכמובן מבלה זמן איכות עם משפחתי.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: יש לך שלושה ילדים?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אדוני יודע טוב מאד.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: כמה זמן עבר מאז שמנהיגי אירן וארה"ב ערכו שיחות ביניהם?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: 26, 27 שנים.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: האם יש בך איזו שאיפה לחדש את הקשרים עם ארה"ב?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: האם עלינו לעשות זאת?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: האם יש בך רצון לעשות זאת?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: מי ניתק את הקשרים? אני שואל אותך.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: זו לא הנקודה. השאלה היא, האם אתה, נשיא אירן, מעוניין לחדש את הקשרים עם ארה"ב, קשרים שמנותקים מזה 26, 27 שנים?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אנו מעוניינים ליצור קשרים עם כל מדינה. זו המדיניות שלי...<br /><br /><strong>וואלאס קוטע</strong>: זו שאלה פשוטה, מדוע לא לענות בכל או לא?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אתה שואל שאלה של שלוש דקות ומבקש תשובה של כן או לא? האם זה "מבחן אמריקאי"? A B C ?<br /><br /><strong>וואלאס מאבד סבלנות וצוחק</strong>: האם אתה מעוניין בקשרים עכשיו עם ארה"ב? אחרי 26, 27 שנים? איזו רעה יכולה לצמוח מכך?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: איננו מדברים על רעה, התנאים המסייעים צריכים לשרור.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: ומהם אותם תנאים?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: ובכן, בדוק את הרכבו הממשל האמריקאי, את התנהגותו. ראה כיצד הם מדברים מגבוה על מדינתי. הם רוצים לבנות אימפריה ואינם מעוניינים לחיות בשלום לצידן של מדינות אחרות.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: מי, מי לא רוצה? וושינגטון?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: הממשלה האמריקאית. זה ברור לי מאד. הם חייבים לשנות את צורת התנהגותם והכל ייפתר.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: נראה שעוזריך מבקשים לסיים את הראיון ובכל זאת יש מספר שאלות עליהן לא קיבלתי תשובה<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: יכול בהחלט להיות שיש באמתחתך עוד חמש שעות של שאלות.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: כמובן שיכול להיות.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: לי יש עוד מספר פגישות...<br /><br /><strong>וואלאס בבדיחות</strong>: לא ייתכן שהן חשובות יותר מהראיון<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: הזמן הגיע לתפילות הערב, אדוני.<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: שאלה אחרונה אם כך: יש לך יחידת "קדושים מעונים" (שאהידים, י11) בשורות משמרות המהפיכה. הם טוענים שבשורותיהם יש 52,000 מתאבדים מוכנים לתקיפה של מטרות בריטיות ואמריקאיות והיה ואמריקה תתקיף את אירן.<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: האם אתה באמת מצפה שנשב בחיבוק ידיים בשעה שאמריקה מאיימת עלינו? עם ידינו קשורות?<br /><br /><strong>וואלאס</strong>: האם אמריקה איימה עליכם?<br /><br /><strong>אחמדיניג'אד</strong>: אני באמת מקווה שהאמריקאים יפסיקו את מנהגם לאיים על מדינות אחרות, כדי שלא תאלץ לשאול אותי שאלות כאלו. אני מאחל לך כל טוב.<br /><br /><strong>וואלאס לוחץ ידיים עם אחמדיניג'אד</strong>: תודה, אדוני.<br /><br /><span style="color:#3333ff;"><strong>הראיון באיכות נמוכה מובא כאן. לחצו על מקש ה- Play בכל חלון וידאו כדי להתחיל בצפייה. שימו לב: זמינות סרטון הוידאו תלויה באתר YouTube.com ואינה בשליטת הבלוג.</strong><br /></span><br /><br /><object width="380" height="350"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/IZFE5uXvUE0"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/IZFE5uXvUE0" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><br /><br /><span style="color:#3333ff;"><strong>הראיון באיכות גבוהה מחולק למספר קבצי וידאו. לחצו על מקש ה- Play בכל חלון וידאו כדי להתחיל בצפייה. קטע הוידאו הערוך ממנו לקוח התרגום הוסר מאתר YouTube ולכן נאלצנו להביא קטעים חדשים שייתכן ואינם תואמים את הסדר הכרונולוגי בו נערך הראיון כפי שהוא מובא בתרגום. שימו לב: זמינות סרטוני הוידאו תלויה באתר YouTube.com ואינה בשליטת הבלוג.</strong><br /></span><br /><br /><object width="380" height="350"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/5Oq0xqlM-jw"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/5Oq0xqlM-jw" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><br /><br /><object width="380" height="350"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/MpyU8Tv1OG4"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/MpyU8Tv1OG4" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><br /><br /><object width="380" height="350"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/G4iFaZM05xQ"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/G4iFaZM05xQ" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-5427988622466681487?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-40408750848905995462006-08-18T08:06:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.071+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/nightDrive.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/nightDrive.jpg" border="0" /></a>לפני מספר ימים מצאתי עצמי נוהג בכבישי ניו ג'רסי. השעה היתה שלוש בבוקר ואני הייתי בדרכי הביתה מאירוע. הרדיו, כמו תמיד, היה מכוון לתחנת WABC, תחנת ה- Talk Radio של ABC באיזור ניו יורק. התכנית: A.M. Coast to Coast – (זוכרים את "נדודי שינה בסיאטל"?) תכנית ראיונות לילית המשודרת בכל ארה"ב, עם אורח שונה בכל פעם ושיחות מאזינים. האורח באותו לילה היה פלסטיני בעל סיפור לא שגרתי – מהסוג שהיה בוודאי מעורר עניין רב בישראל אבל משום מה, מעולם לא שמעתי עליו עד לאותו רגע. הייתי רוצה להביא כאן את סיפורו המיוחד של אותו פלסטיני.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/shoebat.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/shoebat.jpg" border="0" /></a>וואליד שועבת נולד בבית לחם לפני 45 שנים לאב פלסטיני ואם אמריקאית. משפחתו היתה ידועה ומכובדת. סבו, מוכתר סחור-בית לחם היה ממקורביו של המופתי של ירושלים - בן בריתו של אדולף היטלר, חאג' אמין אל חוסייני. כמו רבים מבני דורו, שנאת היהודים וישראל היתה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. וואליד היה בן שש כשפרצה מלחמת ששת הימים, תקופה בה ההסתה הערבית הגיעה לשיא. מערכת החינוך בשטחים התבססה על חומרי לימוד ירדנים והיו נגועים באנטישמיות קשה. הוא למד לשנוא יהודים מגיל צעיר והתחנך על ברכי תעמולת רדיו "קול פלסטין" הארסי, על האמונה שהפלסטינים הם תושביה המקוריים של כל פלסטין ההיסטורית ושהיהודים הם פולש זר שיוסר בכח הזרוע ועל סיפורי קנונית השואה היהודית שלא היתה ולא נבראה ונועדה אך ורק למטרות סחיטת תמיכה מהעולם. כשמלאו לו 16 הצטרף אל שורות אש"ף ולקח חלק במספר פעולות טרור שכללו השלכת בקבוקי מולוטוב, הטמנת פצצה בסניף בנק לאומי בבית לחם, תקיפה אלימה של חייל צה"ל באלה והשלכת אבנים ובלוקים על מתפללים בכותל. על פשעיו אלו ישב בכלא הישראלי. ב-1978 היגר שועבת לארה"ב והמשיך לעסוק שם בפעילות אנטי ישראלית שמרכזה התנהל ממסגדים באיזור שיקגו.<br /><br />ב-1993 הוא השתנה לעד.<br /><br />כיום חי וואליד שועבת עם משפחתו בצפון קליפורניה. הוא מבלה את זמנו בתפעול <a href="http://www.shoebat.com">אתר האינטרנט </a>שלו, בכתיבת ספרים העוסקים בתרבות השינאה של האיסלם בכלל והפלסטינים בפרט, בג'יהאד העולמי, ובמלחמה הגזענית של העולם האיסלמי ביהודים. כ-"אינסיידר" לשעבר בעולם החשוך של מסגדי שנאה בארה"ב, הוא נודד מחוף לחוף ומרצה בפני קהל אמריקאי תמים בדרך כלל על ההקבלה שבין מכונת התעמולה הנאצית לבין ההסתה המרוכזת של מוסלמים בכל העולם כנגד ישראל. מהרצאותיו, עדותו וספריו עולה תמונה מזעזעת של תפיסת עולם ערבית/מוסלמית רוויה באנטישמיות ושנאה רצחנית למערב. עצם היותו פלסטיני וטרוריסט לשעבר שבילה את ילדותו ונערותו בגדה המערבית תחת כיבוש ישראל, מוסיף לדבריו תוקף נחוש של אמינות.<br /><br /><strong>כיצד הופך טרוריסט פלסטיני לשעבר לאוהב ישראל?</strong><br /><br />ב-1993 היה וואליד עדיין פעיל בתנועות אנטי ישראליות וחבר קבוע במסגדים אמריקאים בהם הושמעו דרך קבע דברי שנאה לישראל ולארה"ב - "הנחת היסודות לג'יהאד בארצות הברית", כפי נונג לכנות זאת בראיונות. אשתו הלא-מוסלמית עייפה מהשטנה ליהודים אותה השמיע באזניה ואף מנסיונותיו לשכנעה להתאסלם. יום אחד הטיחה בו את המילים הבאות: "אמרת שהיהודים השחיתו את התנ"ך, שהיהודים הם רוצחי הנביא (מוחמד, י11), אדרבא, הראה לי סימוכין לכך". וואליד לקח על עצמו את האתגר והחליט "ללמוד" את הנושא בעצמו. הוא קנה ספר תנ"ך והחל לקרוא בו. עד לאותו רגע כל ידיעותיו בנושאי יהודים וישראל נלקחו מתעמולה אותה שמע כל חייו והחינוך לשנאת יהודים וישראל שקיבל בביתו, ולתדהמתו ככל שהמשיך וקרא בתנ"ך נפערו חורים גדולים בתדמיתו השלילית של היהודי אותה בנה לעצמו משחר ילדותו. הוא רצה לדעת עוד והחל לעיין בחומרים ישראליים ויהודים, ספרות, קולנוע ומוסיקה, "כדי להבין את האויב" לשיטתו. הדבר שהפתיע אותו ביותר הוא חוסר יכולתו למצוא שירים ישראלים או יהודיים שקוראים לאלימות, למלחמה או הרג . "היכן השירים היהודים הקוראים לטבח במוסלמים?" הוא שאל את עצמו כשלא מצא ולו שיר לוחמני אחד, שהרי ביטויי שנאה היו דבר נפוץ מאד בשירים ערביים, אפילו בשירה חילונית - פריד אל עטרש, פיירוז ואום כולתום - כולם בחרו לכלול תכנים אנטישמיים ברפרטואר שלהם בכדי להגיע להמונים. אפילו בימינו להיטים כמו "<a href="http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/456/074.html">אני שונא את ישראל</a>" של הזמר המצרי שעבולה מגיעים למקומות הראשונים במצעדי פזמונים. הוא החל לראות נקודות אור מבעד למסך ההסתה שבחשכתו חי כל ימי חייו.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/nightDrive.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/whyileftjihad.jpg" border="0" /></a>לאחר חצי שנה של עיון בתכנים ישראלים ויהודים, שיחות עם ישראלים ויהודים, חשיבה טהורה נטולת רעלנים והרבה יושר אינטלקטואלי, הגיע וואליד לתובנה המתבקשת: כל מה שלמד בחייו על יהודים וישראל הינו <strong>שקר מוחלט</strong>. נחוש בדעתו להביא את האמת אותה גילה לעולם המערבי וביחוד למוסלמים, עזב וואליד את עיסוקו המרכזי, הנדסת תוכנה, והתמסר לכתיבת ספרים בנושא, הרצאות וראיונות. מטרתו כפולה: חינוך ואזהרת העולם המערבי בכל הקשור לרחשי ליבו של האיסלם הקיצוני ואף המיינסטרימי, ומלחמה בקיצונות המוסלמים ובשנאת ישראל הטבועה בהם מילדות, כדבריו. וואליד כתב מספר ספרים שהמפורסם בהם הוא "<a href="http://www.amazon.com/gp/product/0977102114/sr=1-1/qid=1155525825/ref=sr_1_1/103-7625423-9096656?ie=UTF8&amp;s=books">מדוע עזבתי את הג'יהאד</a>", מרצה דרך קבע בקמפוסים ברחבי ארה"ב ומתראיין דרך קבע ברשתות חדשות אמריקאיות כדוגמת CNN ו-Fox News, וחושף באומץ את השינאה האנטישמית המוטבעת בעולם המוסלמי הדתי והחילוני כאחד.<br /><br />וואליד שועבת חי בפחד מתמיד מנקמה מצד ארגונים מוסלמים הרואים בו כופר וסוכן "ציוני". הוא מקבל איומים על חייו דרך קבע ונאלץ מדי פעם לשנות את שמו ואת מקום מגוריו. נשוי ואב לילדים, אני משווה את אומץ ליבו לזה של סלמאן רושדי שהעז לצאת כנגד קיצונות דתית והעלה את חמתו של האייטולה חומייני שהוציא נגדו גזר דין מוות. וואליד שועבת הוא נקודת אור ומקור לתקווה . כשאנו מתייאשים משנאתם החולנית של בני דודינו ומהרטוריקה שבפיהם – הבה ונחשוב על וואליד שועבת ונזכור שהמסע אותו עבר אינו חייב להיות מקרה מבודד.<br /><br />בחרתי להביא בפניכם מספר ראיונות אשר ערכו רשתות טלויזיה בארה"ב עם וואליד שועבת. ליחצו על מקש ה-Play כדי לצפות בקטעים. בנוסף ניתן <a href="http://www.shoebat.com/media/prager_060523.mp3">להקליק כאן </a>על מנת לשמוע ראיון שערך מגיש הרדיו המפורסם דניס פרייגר עם מר שועבת בשנת 2004. כקוריוז, שימו לב לדברי המראיינת הבריטית מ- CNN Internationl (הראיון השני). לאחר שוואליד מספר שישב בכלא הישראלי על פעילות הטרור שלו מתקנת אותו המראיינת: "ישבת בכלא על האמונות שלך" (רמיזה למאסר מצפון פוליטי). "לא" תיקן אותה שועבת, "ישבתי בכלא בגלל מעשי הטרור שביצעתי". אבל המנחה ממשיכה להתעקש על המונח "אמונות" (Beliefs), מתקשה כמעט להסתיר את אכזבתה מהעוף המוזר הזה - פלסטיני תומך ישראל.<br /><br /><strong>שימו לב: זמינות סרטון הוידאו תלויה באתר YouTube.com ואינה בשליטת הבלוג.</strong><br /><br /><object height="350" width="380"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/q3m2qRHxZ8c"><embed src="http://www.youtube.com/v/q3m2qRHxZ8c" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><br /><br /><object height="350" width="380"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/FqJw8z7OS58"><embed src="http://www.youtube.com/v/FqJw8z7OS58" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><br /><br /><object height="350" width="380"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/vXB7zK1ilSc"><embed src="http://www.youtube.com/v/vXB7zK1ilSc" type="application/x-shockwave-flash" width="380" height="350"></embed></object><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-4040875084890599546?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-70587752131387567322006-08-11T06:27:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.167+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/hafgana.0.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/hafgana.0.jpg" border="0" /></a>בשבוע החולף התחרו מספר גופים ראויים על הזכייה בתואר פוליפ השבוע של בלוג הפרוקטולוגים ואכן הבחירה לא היתה קלה. רק לפני שבוע תיארנו לכם את המתרחש כאשר ליברליות/שמאלניות קיצונית הופכת לכלבת בארה"ב וכמו כדי לספק לנו דוגמא מקומית, בעוד מאות טילים נופלים והורגים באזרחי ישראל, התאחדו להם מפגיני השמאל המיליטנטי ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב והשליכו שקיות צואה לעבר שוטרים בהפגנות במחאה על "פשעי ישראל בלבנון". <a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/zahalka.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/zahalka.jpg" border="0" /></a>בקצה השני של מדינתנו הקטנה, בכנסת ישראל הרים שוב מערך הגמלים הטרויאנים את ראשו הג'יהאדיסטי המכוער: חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מבל"ד האשים את ממשלת ישראל באחריות לפרוץ מלחמת לבנון השניה, הצדיק את ירי אלפי טילי הקטיושה לעבר אזרחי ישראל ואף האשים את ישראל בסרבנות שלום. מילה רעה על החיזבאללה, לא היתה לו, לנבחר הציבור המכהן בכנסת ישראל. בונצואלה הרחוקה, הנשיא הוגו צ'אבז, עדיין הלום מניחוחות האפטר שייב של חברו החדש אחמדיניג'אד, יצא בהתקפה מילולית קשה כנגד מדינת ישראל והורה לשגרירו בישראל לשוב לארצו. "ישראל מבצעת רצח עם. ישראל פועלת כמו היטלר" אמר צ'אבז וכמובן שלא הוסיף ולו מילה אחת בגנות כנופיית החיזבאללה שהמטירה למעלה מ-3000 רקטות על ראשם של אזרחי ישראל. כל המוזכרים לעיל טובים דיו איש בפני עצמו על מנת להבטיח את מקומם "כפוליפ שבוע" - אולם בכל פעם בוחרים אנו זוכה יחיד ולעניות דעתי היה עוד אירוע מעניין השבוע שהאפיל בחומרתו על קטפולטת הצואה של השמאל ועל התבטאויותיהם החצופות של גמלים טרויאנים אלו ואחרים.<br /><br /><strong>זה התחיל בתמונה</strong><br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/reu-alla.0.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/reu-alla.0.jpg" border="0" alt="" /></a>השבוע פרסמה סוכנות הידיעות רויטרס, מהידועות, האמינות והמכובדות בעולם תמונה מביירות המראה עשן סמיך מיתמר מבניינים פגועים לאחר הפצצה ישראלית. התמונה היתה דרמטית מאד ולא היה צריך להיות חד עין במיוחד כדי לראות כיצד יוצר ההעשן הסמיך צורת יד הקפוצה לאגרוף בגובה עשרות מטרים באוויר. במזרח התיכון רווי האמונות התפלות, הקמעות והסימליות היתה זו רמיזה עבה במיוחד ולא היה צורך בדמיון מפותח כדי להבין שמדובר באגרוף ההתנגדות העממית הלבנונית שבדרך נס הוטבע בעשן שהותירה אחריה פצצה ישראלית. התמונה היתה בוודאי יכולה להיכנס לפנתיאון תמונות המלחמה של טיים-לייף אילמלא עובדה טכנית קטנה וטרחנית: <strong>היא היתה מזויפת</strong>.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/reu-original.0.jpg"><img style="float:right; margin:0 0 10px 10px;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/reu-original.0.jpg" border="0" alt="" /></a>נראה שמישהו ברויטרס החליט שהתמונה המקורית בעלת העשן הדליל העולה מרחובות ביירות אינה סקסית דיו בכדי להוציא את קצפה של דעת הקהל העולמית על ישראל ולכן הוחלט לעבות את העשן, להשחירו, לצייר באמצעותו מין אגרוף סמלי זועם בשמי ביירות וכמובן להפיץ את התמונה המשופרת לכל עיתון ומערכת חדשות המנויים על לקוחות רויטרס. דבר אחד שכחו אמני הרנסנס של רויטרס להביא בחשבון: ניסים ונפלאות כמו אגרוף עשן שחור המיתמר לגובה עשרות מטרים אינם דבר שבשגרה. התמונה גרמה להרמת גבות בקרב בלוגרים אמריקאים שחקרו ומצאו את התמונה המקורית. רויטרס נאלצה להתנצל ולהודות שהתמונה שפורסמה "טופלה" בתוכנה לעריכה גרפית ושהדרמטיות שלה אינה אלא פרי דמיונו הקודח של אחד מחברי המערכת היושב בסינגפור. התמונה הורדה אחר כבוד ממאגר התמונות של רויטרס ואזהרות נשלחו לכל מערכות העיתונים והאתרי החדשות שעשו בה שימוש.<br /><br />על הזיוף הגס והפוליטי בידי סוכנות ידיעות שבנתה את עסקיה על מזבח דיווח האמת, זוכה רויטרס השבוע באות פוליפ השבוע. רויטרס תתקשה לנער מעליה את אות הקלון העיתונאי שדבק בה. אין אות קין נורא יותר לגוף עיתונאי מזיוף האמת ואונס המציאות וכיוון שמדובר במלחמה, יש בעצם הזיוף גם משום לקיחת צד, עבירה כפולה ומכופלת. רויטרס איבדה ניקוד רב בספר שלי ואני לא לבד.<br /><br />לסיום, מספר תמונות "אותנטיות" שהכינו גולשי הבלוג הפוליטי המעולה Little Green Footballs ואחרים כתגובה על דרך "טיפולה" של רויטרס בתמונה המקורית...<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/godzilla.1.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/godzilla.1.jpg" border="0" /></a><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/enterprise.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/enterprise.jpg" border="0" /></a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-7058775213138756732?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-31454438246703991482006-08-06T23:11:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.237+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/JewishBoxer2.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/JewishBoxer2.jpg" border="0" /></a>סיפור ששמעתי פעם, איני זוכר היכן מספר את סיפור עלייתו ונפילתו של יהודי קטן בעל כישרון גדול. הימים העוברים עלינו כעת הם ימי מלחמה ומבחן וחשבתי לעצמי שדווקא היום לערך המוסף של הסיפור משקל מיוחד. אז שיניתי, מתחתי, הוספתי ואני מביא: היה היה לפני זמן רב יהודי אשר התגורר בעיירה קטנה אי שם בגולה. היהודי היה קטן וכחוש אך בעל כישרון בלתי רגיל בבוקס. כשהיה זה אך נער צעיר מצא עצמו אל מול שבעה גויים שביקשו להכותו ולהשפילו אך היהודי הצעיר גמר אומר בליבו שלא להיות מובס. הוא קימץ את ידיו לאגרופים, חרק את שיניו בזעם והפליא בגויים ההמומים את מכותיו עד שאלו נמלטו על נפשם מובסים וזבי דם. דבר אותה תגרה נודע בכל העיירה ומאז אותו יום יצא שמו של היהודי הצעיר לתהילת עולם – אמנם היה הוא קטן וכחוש, אבל מוכשר מאד בבוקס. בכל מקום אשר הלך היו הבריות מלחשות מאחורי גבו ביראת כבוד: "זהו היהודי הקטן והכחוש, אבל המוכשר כל כך בבוקס". לכל מקום אליו הגיע היהודי, הגיעו גם שמו ותהילתו ולעיתים אף הקדימו בכמה ימים.<br /><br />הימים חלפו לשבועות, השבועות לחודשים ולשנים והיהודי הקטן והכחוש, המוכשר כל כך בבוקס בנה את שמו ועולמו על בסיסו האיתן של היום בו הביס בנחישות את שבעת הגויים. בכל מקום אשר ביקר זכה לכבוד, הדר ויראה מיהודי וגוי כאחד, שכן מיהו הכסיל שיעז לצאת כנגד היהודי הקטן והכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס. עם הזמן הבין היהודי שמוטב לו שלא יעשה דבר. את ההילה מסביבו טיפחו הבריות ללא התערבות מצידו. הוא הניח להם לסבוב סביבו סחור סחור בהילולת הערצה כדבורים פועלות את מלכתן.<br /><br />יום בהיר אחד, בעודו ישוב בחצר ביתו ומהרהר בתהילת עולמו הגיע לעיירה גוי צעיר וחסר מורא ששמע על אותו יהודי קטן וכחוש אבל מוכשר כל כך בבוקס. הגוי הצעיר, כמו היהודי, גם הוא למד ועסק באמנות הבוקס וביקש להוכיח את כוחו בתגרה אל מול היהודי המוכשר. בתחילה ניסו הבריות להניאו ממבוקשו. הם סיפרו לו שוב ושוב את סיפורם של שבעת הגויים אשר ניסו כוחם עם היהודי המוכשר וכשלו. הם סיפרו לו שהיהודי אמנם קטן וכחוש אבל מוכשר בצורה בלתי רגילה בבוקס ואף שנים עברו מאז אותו יום, אך הוא עדיין מסוגל לחזור על אותו העילוי. הם ניסו להניא את הגוי בכל דרך שיכלו אך לשווא. הגוי, חדור באמונה, היה נחוש בדעתו לבדוק את כוחו מול אותו יהודי כחוש ומוכשר כל כך בבוקס עליו שמע כל כך הרבה.<br /><br />בלית ברירה הוסדר הקרב ונקבע המקום. היהודי, כחוש ומוכשר בבוקס קיבל את אתגרו של הגוי. ביום הקרב התגודדו מאות מאנשי העיירה בבניין גדול בו הוקמה זירת בוקס על מנת לחזות בפלא עליו שמעו שנים כה רבות. ילדים שגדלו על סיפורי תהילתו ש להיהודי ישבו בשורות הראשונות לצד הוריהם וציפו בכליון עיניים לקרב. רופא העיירה הוזעק למקום מבעוד מועד על מנת לטפל במהירות בגוי האומלל שהעז לקרוא תיגר על היהודי הכחוש אך המוכשר כל כך בבוקס, לכשזה יפול מוכה ארצה. בצלצול פעמון החל הקרב. אל הזירה נכנסו הגוי הצעיר והיהודי הכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס. הגברים פסעו איש לעבר מתחרהו. הקהל עצר את נשימתו כשהניף היהודי הכחוש אך המוכשר כל כך בבוקס את ידו הימנית אל על בתנועה מאיימת על הגוי. עוד רגע , עוד שניה ויטעם זה מנחת זרועו.<br /><br />אבל היהודי לא היכה. הוא עמד ונופף באגרופיו רבי התהילה באוויר. הוא צעד קדימה ואחורה בצעדים מאיימים, מביט מדי פעם בקהל מעריציו ומדי פעם נותן ביריבו מבט נוקשה. הקהל הביט באימה בהפגנת הכח העצמתית של היהודי הכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס וריחם על יריבו הגוי הצעיר העומד ללמוד לקח חשוב שאחריו לבטח לא יוכל יותר לקרוא תיגר על <strong>שום יהודי </strong>מבלי שיתקף פיק ברכיים משתק. וכך, בעוד הקהל מחכה להכרעה ובעוד היהודי הכחוש והמוכשר כל כך בבוקס מנופף את ימינו המפורסמת באוויר במחוות מזרות אימה שלח הגוי את ידו קדימה בתנועה מהירה והנחית אגרוף יחיד במרכז פרצופו של היהודי המוכשר. היהודי עצר לרגע את נפנוף היד, התנדנד מעט, גלגל את עיניו אחורה ונפל ארצה מחוסר הכרה לעיני הקהל פעור הפה. השופט ההמום ניגש ליהודי, העיף בו מבט והחל את הספירה לעשר בקול חלוש ולא מאמין. לאחר מכן נטל את ידו של הגוי והרימה מעלה. הקהל נאלם דום. הגוי חייך חיוך גדול, ידו מורמת בתרועת ניצחון והיהודי הכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס שכב פרדקן ומוכה על רצפת העץ, פיו פעור לרווחה ועיניו עצומות. הרופא עלה במהירות אל הזירה, כמה מכות לחי, קצת מים והיהודי הכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס התעורר לחיים והורד מושפל מן הזירה, נתמך ברופא העיירה ובעוד אדם.<br /><br />דברים השתנו מאותו יום עבור היהודי הכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס. כשהיה הולך ברחוב היו לחישות ההערצה של הבריות היו מתחלפות בצקצוקי רחמים חרישיים. בלחש היו אומרים: "הנה היהודי הכחוש שהיה פעם כישרון גדול בבוקס." עברה לה תהילת העולם של היהודי הכחוש. מודע לכך, יצא היהודי את פתח ביתו פחות ופחות ובחר להסתגר בחדרי חדרים, מעביר את זמנו בגפו, בהעלאת הזמנים הטובים מן האוב. ערב אחד נשמעה דפיקה בדלת ביתו. בפתח הדלת עמדו שבעה גויים, אף שבור ועקום לכל אחד מהם וחיוך גדול וחסר שיניים מתחתיו. "זוכר אותנו?" שאלו בעוד הם דוחפים את דלת הכניסה פנימה וסוחפים עמם את היהודי המוכשר. זה היה סופו של היהודי הכחוש אבל המוכשר כל כך בבוקס.<br /><br /><strong>הרלוונטיות של הבוקסר מהשטעטל לישראל של ימינו</strong><br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/ahmadinijad.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/ahmadinijad2.jpg" border="0" /></a>יש הקבלה שלא ניתן להתעלם ממנה בין המשל לעיל לבין מדינת ישראל. למי שלא הבין, היהודי הכחוש והמוכשר כל כך בבוקס הוא מדינת ישראל הנשענת על עבר מפואר של נצחונות צבאיים מוחצים עד כדי שחצנות ושאננות. שבעת הגויים המוכים הן מדינות ערב שנלחמו בישראל הצעירה והוכו שוק על ירך ובמשך שנים רעדו מפניה ונמנעו מלחימה עמה. הגוי הצעיר הקורא תיגר על היהודי מייצג את דור הערבים החדש, האיסלמו-פאשיסטי אשר שיכור מנצחון על ארה"ב בספטמבר 2001 שם לו למטרה לערער את המיתוס של ישראל הבלתי מנוצחת. הצעיר הגוי הוא חמאס, ג'יהאד, חיזבאללה, סוריה, אירן ועוד כאלו המתחילים לחשוב מחוץ לקופסא ולהבין שאולי הפרה הקדושה של עליונותה של ישראל ברת שחיטה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/nasralla.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/nasralla.jpg" border="0" /></a>יש עוד הקבלה אחת. דרך התנהלותה של ישראל בלבנון, בכפפות של משי, בעלונים לצרכן המופצים לפני הפצצה, בחוסר רצונה של ישראל להפנות אש כלפי המושכים בחוטי החיזבאללה קרי סוריה ואירן נתפסות כחולשה, רופסנות ונחיתות על פי תפיסת המאה ה-12 בה לוקים בני דודנו. שליש מאוכלוסית ישראל נמצא במקלטים כמעט חודש, עשרות הרוגים בעורף הישראלי כתוצאה ממדיניות מכוונת ובלתי ניתנת להכחשה של ירי על אזרחים מצד החיזבאללה וישראל עדיין חושבת כיצד באיזה שם מליצי היא תכנה את "המבצע" הצבאי בלבנון - <strong>ממאנת </strong>להאמין שהיא נמצאת במלחמה על קיומה – ולא בגלל שאפשר להכניע מדינה בעזרת רקטות של 122 מ"מ – אלא בגלל שחולשתה המופגנת של ישראל כמוה כשיסוף גרונה של הפרה הקדושה האחרונה שנותרה בחיים בין מדינת ישראל ואויבותיה – העליונות הצבאית וכח ההרתעה - אותה הרתעה שהביאה את מצרים להסכם השלום עם ישראל - אותה הרתעה שבגינה חרק אסד האב שיניים במשך עשורים ולא העז לנסות להחזיר לעצמו את רמת הגולן. ההרתעה הזו גוססת בימים אלו לנגד עינינו המשתאות. אנו יכולים להצילה או להביא עלינו את השואה הטמונה במותה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/ahmadinijad.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/sarsuri.jpg" border="0" /></a>מדינות ערב מחריפות את ההתבטאויות שלהן ואיומיהם הלוחמניים על מדינת ישראל. אם נחשוב שוב במונחים של משל, ניתן להשוות אותן לילד שנאמר לו שהוא חייב להישאר בחדר כעונש. אחרי מספר שעות הילד צועק שהוא עומד לצאת. באין תשובה, הוא מציץ החוצה. הוא אינו רואה איש ומוציא רגל מהחדר. אין תגובה והוא יוצא לגמרי, מביט סביב – אין איש עוצר או נוזף בו – העונש הסתיים מבחינתו. הוא לא ישוב לחדר יותר ולא יסוג לאחור באין הרתעה. סוריה, הנלחמת בישראל באמצעות אספקת טילים קטלניים ההורגים בילדינו בחיפה ובקרית שמונה, מבטיחה אש קטלנית ומיידית לו תותקף ע"י ישראל. אירן, המממנת את החיזבאללה, מחמשת, מאמנת ושולחת אותו להבעיר את צפון ישראל מבטיחה אף היא תגובה קטלנית אם תעז ישראל להתנגד למלחמתה בה בשלט רחוק. הגדיל לעשות שר החוץ הסורי ווליד מועלם שאמר היום (5.8.06) בביקור הזדהות עם החיזבאללה בביירות: "אהלן וסהלן, שתפרוץ מלחמה" לשאלת כתבים על האפשרות להדרדרות שתכלול את סוריה במעגל האש. הוא הוסיף: "סוריה מכינה את עצמה, ואינה מסתירה את מוכנותה הצבאית. נגיב מייד לכל תוקפנות ישראלית".<br /><br />פעם היו שליטי ערב חושבים פעמיים לפני שהיו מקדמים אפשרות מלחמה עם ישראל במילים כמו: "יאללה, נראה אותם". הצהרה מלאת בטחון זו של שר החוץ הסורי היא רק סממן לסרטן האוכל ביכולת ההרתעה של ישראל מאז נסיגותיה החד צדדיות המושפלות מלבנון ועזה. אוגדה אירנית אחת של לוחמים שיעים נתפסת בעולם הערבי כמנצחת את "הצבא החזק במזרח התיכון" ובשעה זו הייתי רוצה להזכיר לקברניטי המדינה ששמירה על תפיסה של כח במזרח התיכון לא נעשית באמצעות שיגור ניירות מכתבים מבושמים, שמירה שכזו נעשית בכח רב ולגמרי לא פרופורציונלי. שאלו את אסד האב, לו היה ניתנת לו שיחת טלפון מהגיהנום, כיצד פתר את בעיית <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%94">המרד בעיר חמאה </a>בעזרת "כח פרופורציונלי", שאלו את המלך עבדאללה כיצד טבח אביו ב-5,000 פלסטינים במהלך שבועיים בספטמבר 1970 ולעולם לא נזקק יותר להפגנות כח מולם.<br /><br />"גוי חדש" הגיע לשטעטל המזרח תיכוני שלנו וסטר בפרצופנו בחוצפה - הפציץ את מדינתנו, הרג וחטף בחיילנו ללא כל התגרות מצידנו. זו כמובן בדיקת טמפרטורה בעזרת אצבעות הרגל לפני טבילת כל הגוף. לו היה הגוי בריטי היה סביר להניח שקיבלנו קריאת תגר רשמית המחייבת דו קרב של חרבות עם שחר. הגוי במקרה זה הוא האיסלמופאשיזם הקיצוני ההולך ותופס תאוצה בעולם האיסלמי והאתגר הוא לחיים ולמוות. בידינו האפשרות לקבוע מי יסיים את הקריירה שוכב על הקרשים מחוסר הכרה – מדינת ישראל והתפיסה הרווחת על עליונותה הצבאית – או ארגון צבאי שיעי והמדינות המפעילות אותו בשלט רחוק. בידינו בבחירה להשאיר את תפיסת כוחנו ועליונותנו הצבאית לשנים הבאות או לחכות לאגרוף הסנוקרת של האיסלמופאשיזם בפרצופנו ההמום, באין הרתעה זו רק שאלה של תזמון ושעת כושר כי אל נוכח האימפוטנציה הרועמת של ישראל לאיומים המתלהמים ולסטירות הלחי, יגיעו המכות הכואבות יותר. זוהי דרך הטבע וכך עובד מודל <strong>"בריון בית הספר"</strong>. הוא תקף לילדים בני 10 בדיוק כפי שהוא תקף למדינות ריבוניות, על אחת כמה וכמה לפנאטיות שבהן.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-3145443824670399148?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-34396286837788776712006-08-03T06:26:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.263+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/victoryhezb.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 273px; CURSOR: hand; HEIGHT: 210px" height="197" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/victoryhezb.jpg" width="257" border="0" /></a>ב-21 למרץ 2003, ימים ספורים לאחר תחילתה של המערכה לשחרור עירק צבאו מאות "פעילי שלום" מהשמאל הקיצוני הליברלי על הבנין הפדרלי בשדרת גולדן גייט בסאן פרנציסקו להפגנת מחאה מסוג שטרם נראה. הפעילים חסמו את הכניסה ללובי הגדול של הבניין ולא עזבו את איזור הכניסה לבניין בטרם השאיר כל אחד מהם שלולית גדולה של קיא במקום. האירוע זכה לכותרת Puke For Peace (להקיא למען השלום) ופורסם רבות בתקשורת. בעוד חיילים אמריקאים נלחמים ונהרגים בעירק, התעקשו פעילים אלו לנצל את התיקון הראשון לחוקה המבטיח חופש ביטוי ועשו כן באמצעות ארוחות בוקר מעוכלות למחצה.<br /><br />היתה זו אחת מהדוגמאות הקיצוניות ביותר לשינוי אותו עוברים ליברלים רבים בארה"ב. הליברלים שבדרך נטו למחות על מה שהם ראו כחוסר צדק בעזרת גיטרות, פיקניקים, מאמרי עיתון, סקס וקורטוב של סמים קלים השתנו מאז עלה לשלטון ג'ורג' בוש הבן ומאז פיגועי 9-11. הכיוון החדש הוא הקצנה בשנאה, ברטוריקה ובמעשים הגורפת חלק גדול מאלו הנמצאים על הגדה השמאלית של הספקטרום הליברלי בארה"ב. יש מהם העוברים את גבול הטעם הטוב עד כדי רצון לפגוע במולדתם, תמיכה באויבי ארה"ב, הקדשת כל מרצם להבעת שנאה לנשיא ארה"ב הנבחר ג'ורג' בוש הבן, אימוץ דיעות אנטישמיות מובהקות וחיבוק הג'יהאד העולמי תוך מציאת יופי פואטי וצדק במאבק המוסלמים במערב. יש האומרים שזו תגובה טבעית לאזלת ידם של הליברלים להבין את נסיבות הרמת ראשו של האיסלמופאשיזם העולמי לאחר פיגועי 9-11. יש האומרים שהם אידיאליסטים שאינם מסוגלים להבין מדוע מישהו ישנא אותם עד רצח ולכן "הולכים עם הראש בקיר" ויאמצו כל הסבר אפשרי אחר. איני בטוח שזו הסיבה. הדבר בו אני כן בטוח הוא התוצאה.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/zionout.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/zionout.jpg" border="0" /></a><br />במקום עבודתי הקודם במדינת בקליפורניה זכיתי לכבוד המפוקפק להכיר מספר ליברלים קיצוניים, הייתי רוצה להכיר לכם אחד מהם מקרוב. שמו לאונרד גאי, אמריקאי נוצרי לבן כבן 30. לאונרד פעיל רשום במפלגתו הירוקה של <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Ralph_Nader">ראלף ניידר</a>, חבר במספר אגודות לשמירה על הטבע, בעל תארים בהסטוריה של האמנות וחובב שירה מושבע. לאונרד אינו מחזיק טלויזיה בביתו, אינו קורא עיתונים מיינסטרימיים ומחשיב עצמו סוציאליסט, מגן סביבה שאינו מפספס אף הזדמנות למחזר אשפה, ותומך נלהב בקידום זכויות האזרח. כמובן רואה עצמו לאונרד כמשכיל ונאור וזאת בלי שימוש במרכאות. לאונרד מעולם לא היה במדינת ישראל. הוא אינו יכול לשים את אצבעו על מדינת ישראל במפת העולם ללא עזרה (בדוק) ואינו יודע דבר עליה מלבד את התעמולה הגזענית ושונאת ישראל של המגזין הסוציאליסטי הקיצוני: <a href="http://www.socialistworker.org/index.shtml">The Socialist Worker</a>. ופה טמון שורש הבעיה: לאונרד שונא את מדינת ישראל – לא מוכן לבקר בה – ולא מכיר בזכותה להתקיים. ישראל מבחינתו היא מדינת אפרטהייד ולמעשה מייצגת קולוניאליזם יהודי ציוני בחסות "הקונגרס שורץ הציונים" כדבריו. לאונרד, למרות היותו אדם בלתי אלים וחובב ספרות תומך במאבק אלים כנגד "הציונים" על מנת לשחרר את פלסטין מכובשיה. הוא שונא מתנחלים אבל אינו יודע מהו ההבדל בינם לבין תושבי הקו הירוק – וכמובן גם לא מהו הקו הירוק. את דעתו וידיעותיו מספקים לו ידידים מוסלמים שהכיר עוד בימי האוניברסיטה, חברים ליברלים וקריאה נמרצת של מגזינים סוציאליסטים קיצוניים המוקדשים לשנאת ארה"ב, ישראל ושאר המערב הקפיטליסטי. הוא מעולם לא פגש ישראלי, לא שוחח עם ישראלי ולא זכה לשמוע כלל את עמדת הצד השני. אני מצד האחר מעולם לא נתקלתי בשונא ישראל מימי - מה שהביא את שנינו למסלול התנגשות שעצר מעט לפני אלימות פיזית של ממש.<br /><br />לא עליתי על שנאתו של לאונרד לישראל בצורה מיידית. במשך חודשים ארוכים היינו מדברים מדי פעם על נושאים תיאורטיים לחלוטין כמו אספקת מזון עולמית, התפוצצות אוכלוסין, האוזון והאקלים המשתנה. על פי הבנתי אז היה לאונרד פעיל לשימור הסביבה, בעל דיעות אקצנטריות במקצת אבל עדיין בגבולות לגיטימיים. ואז זה קרה. כל עובד בחברתנו הנוסע מדי פעם לפגוש לקוחות התבקש למלא טופס ולציין אילו מדינות בעדיפות ואילו לא. על הטופס שלו רשם לאונרד: "בשום פנים ואופן לא למדינת ישראל וגם לא לאותן מדינות אשר משרד החוץ האמריקאי פרסם אזהרת נסיעות עבורן". ז"א: לא לישראל מטעמי מצפון, ולא למדינות מסוכנות. אני זוכר שרתחתי מזעם כשראיתי את הטופס שלו. באותו שבוע דיברתי איתו ולחצתי מעט וכצפוי, הכל התפרץ החוצה: הכיבוש, האפרטהייד, הקולוניאליזם הציוני, "הקונגרס שורץ הציונים" (מונח בשימוש נרחב באתרים ניאו-נאצים), רצח העם הפלסטיני ושאר פניני תעמולה חולניים נוסח אל-מנאר. כמי שנתקל בשנאה אנטישמית בפעם הראשונה בחייו, הייתי המום וזועם מהבורות שלו ובכל זאת לקחתי על עצמי לנסות לשכנעו שהוא טועה ואינו רואה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורה מאוזנת. לכאורה הצלחתי להגיע איתו לאיזושהי התקדמות. הבחור החביב שמחזיק מעצמו משכיל ונאור לא ידע שבישראל יש תרבות בילוי, הוא מעולם לא ראה תמונה של תל אביב והוא לא ידע שבישראל אזרחים מוסלמים. מגזין השנאה The Socialist worker מכנה את ישראל מדינת אפרטהייד, ויהיה קשה מאד לתמוך בהגדרה הזו אם יתברר שלישראל יש אוכלוסית אזרחים מוסלמית בעלת זכות הצבעה. עברתי עם לאונארד על רשימת חברי הכנסת, הראתי לו את אחוזי ההתפלגות של הדתות בקרב אזרחי ישראל. הסברתי לו על מלחמות ישראל, על תכנית החלוקה, על מלחמת השחרור, על שבע מדינות ערב הפולשות עם עזיבת הבריטים. הסברתי לו כאיש מחשבים מהיכן מגיע ה- Firewall, היכן הומצא ה- Instant Messenger ועוד מספר מרגליות גאווה ציוניות. על פניו נראה שהוא הבין את מה שהיה לי להגיד. אולם לא לקחתי בחשבון דבר חשוב אחד: כשאתה ליברל קיצוני ואכול שנאה במשך זמן רב, גם אם תוצג בפניך מציאות אחרת, אתה לא תרצה לשמוע אותה או לקבל אותה, גם אם שיכלית אתה מבין אותה. ואכן כך היה הדבר.<br /><br />מספר שבועות לאחר המאמצים האדירים שלי להביא ללאונרד מידע מאוזן, קרא לי לשיחה מנכ"ל החברה שהיה מיודד עימי. "לאונרד היה אצלי הרגע." הוא אמר, "הוא ביקש ממני להפסיק למכור תוכנה ללקוחות ישראלים ולהחרים רשמית את ישראל." עמדתי פעור פה כדקה. לקוחות ישראלים היו חלק לא מבוטל מעוגת המכירות שלנו וכמובן שהמנכ"ל לא חשב אפילו לרגע להיענות לדרישת "החרם הערבי" של לאונרד, אבל אני לא נרגעתי – ירדתי קומה והוצאתי את כל התסכול שהיה לי עליו מול כולם, ללא צנזורה או מעצורים. בסופו של דבר היה צריך להפריד בין שנינו – זה עמד להידרדר לאלימות פיזית. רציתי להכאיב לו וחזק. לא דיברנו מאז וכעבור מספר שבועות לאונרד עזב את החברה מיוזמתו. מחבר משותף אני יודע שהוא שב לבית הוריו בסאן דייגו וממלצר למחייתו לאחר שלא הצליח למצוא שוב עבודה בתחום המחשוב. איזור סאן דייגו ידוע כמעוזן של חברות תוכנה העובדות מול גורמים ממשלתיים וצבאיים - מול בחירה זו העדיף לאונרד הליברל להגיש המבורגרים עבור טיפים.<br /><br /><strong>כשג'ו לי ברל פגש את היינריך ואת אחמד – הברית המשולשת</strong><br /><br />הליברלים הולכים ומקצינים את עמדותיהם מיום ליום. המלחמה בעירק והמשך הלחימה במזרח התיכון נותנים להם דלק לבערה. האויב המשותף, ג'ורג' בוש, ממשלת ארה"ב ומדינת ישראל פותחות הזדמנות שלא היתה קיימת בעבר לשיתוף פעולה בין קבוצות שנאה החולקות אויב משותף, ואת הסימנים רואים בשטח כבר היום. בעבר, לא היה כל קשר בין תומכי הציר האיסלמופאשיסטי המיליטנטי לבין הליברלים. אלו תמכו ברצח והרג הכופרים ואלו תמכו באהבה חופשית, סמים ורוקנרול שהם כל מה שאדם צריך כדי להיות מוצא להורג באפגניסטן. אבל הזמנים משתנים ודינמיקות משתנות בזירה הפוליטית יכולות להניב בריתות חדשות. הליברלים החדשים אינם היפים ואינם מתעניינים במוסיקה של ג'ימי הנדריקס, נעליים מחודדות ואורגזמות. הפוליטיקה היא מגרש המשחקים שלהם וכרגע האויב שלהם הוא ג'ורג' בוש, ממשלת ארה"ב, מדיניות החוץ של ארה"ב וכמובן מדינת ישראל. בפעם הראשונה עומדים האיסלמופאשיסטים והליברלים כתף אל כתף אל מול אותו אויב. האיסלמופאשיסטים כמובן אינם רואים בבוש ובממשלת ארה"ב ומדיניותה את סוף מאבקם, אבל את הליברלים זה כמובן לא מעניין, כל עוד שהמטרה הראשונה מקבילה בין הקבוצות, הם קופצים יחדיו לאותה סירה. כבר היום ניתן לראות מוסלמים קיצונים תומכי חמאס, ג'יהאד, אל-קעידה וחיזבאללה צועקים סיסמאות להשמדת ישראל ובעד המאבק האיסמלמי ולצידם ליברלים אמריקאים לבנים, ילידי ארה"ב – יהודים ונוצרים המצטרפים אליהם לפזמון החוזר של שנאת ישראל ותמיכה בג'יהאד. יש עוד חבר נסתר בשילוש הלא-קדוש שטרם השמיע את קולו ברחובות – הניאו האצים ושונאי היהודים המסורתיים בארה"ב – "האומה הארית", מכחישי השואה ושאר שונאי ישראל מסיבות דתיות וגזעניות גרידא. כבר היום ניתן לראות שיתוף פעולה בין תכנים ליברלים, תכנים איסלמופאשיסטים ותכנים ניאו נאצים ברשת האינטרנט, באתרים כמו <a href="http://www.jewwatch.com">JewWatch.com</a> ודומיהם. יש לזכור שניאו נאצים בארה"ב, לפחות הגרעין הקשה שבהם, נלחם גם בממשלת ארה"ב אותה הוא מכנה "ממשלה בובות יהודית" – גישה זו מדברת היישר להגיון קצר-הטווח של ליברלים הרואים בסילוק בוש ושלטון הימין או כל ממשל מיינסטרימי אחר כמטרה עילאית, כמובן ללא כל מחשבה על צעדיהם הבאים של חבריהם לברית המשולשת.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/islamwill.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/islamwill.jpg" border="0" /></a><br /><strong>יולי 2006: מתקפת השנאה הליברלית-איסלמופאשיסטית</strong><br /><br />דוגמא טובה לשיתוף פעולה ליברלי-איסלמופאשיסטי ניתן למצוא בחודש האחרון. ב-23 ביולי צעדו אלפי שונאי ישראל איסלמיים וליברלים קיצונים בכיכר העיר בוסטון וקראו קריאות להשמדתה של מדינת ישראל, להכחדת הציונות במזרח התיכון והביעו תמיכה מוחלטת בחיזבאללה ואמונה בנצחונו הקרב. ב-17 ליולי בסאן פרנציסקו הפגינו תומכי חיזבאללה מטעם ארגון השנאה <a href="http://www.al-awda.org">אל-אוודה </a>וארגון <a href="http://answer.pephost.org/site/PageServer?pagename=ANS_homepage">A.N.S.W.E.R</a> וכמובן כדי להתגרות בקהל המפגינים הישראלי מעברו השני של הכביש הצדיעו מספר איסלמופאשיסטים במועל יד נאצי, מין "זיג הייל" מבזה גדול ליהודים שמעבר לכביש. כמו בבוסטון, גם כאן הקהל האיסלמופאשיסטי והליברלי הקיצוני נשא שלטים התומכים בחיזבאללה וקרא להשמדת ישראל באלימות. אבל אולי מכולן הגדילה לעשות תנועה השנאה הקיצונית "<a href="http://www.islamicthinkers.com/index/index.php">אגודת ההוגים האיסלמיים</a>" שהפגינה ב-16 ליולי בניו יורק בקריאות להשמדת ישראל בנשק גרעיני (ראו תמונות) ובהנפת שלטים הקוראים לשלטון איסלמי בארה"ב. אם מעוניין מישהו בהוכחה חותכת להרמת ראשו המכוער והחצוף של הנחש האיסלמופאשיסטי אין דוגמא טובה מזו – בניו יורק – עיר שרק לפני שנים מועטות ספגה את מכת הטרור הקשה ביותר בהסטוריה, מעל 3,000 הרוגים וטראומה נפשית ופיזית בלתי ניתנת לתיאור – שוב סופגת עלבון בדמות מפגינים תומכי טרור הקוראים באופן פומבי וללא חשש להחלת חושך האיסלם הקיצוני בכל רחבי אמריקה ומנצלים את שריון חופש הביטוי על מנת להיאבק לביטולו הלכה למעשה. אני חושב שבמקרה הזה תמונה אכן שווה אלף מילים. קחו כמה דקות והתבוננו היטב, קבוצות אלו עדיין נקראות בפי התקשורת השמאלנית בארה"ב "פעילי שלום".<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/islamonziSF.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/islamonziSF.jpg" border="0" /></a>בבואנו לשפוט את הליברל הקיצוני הממוצע בארה"ב עלינו לזכור שמדובר בבור ועם הארץ מוחלט בכל הקשור למזרח התיכון הניזון מעיתונות שנאה, שמועות ותעמולה בה מפסידה מדינת ישראל הפסד צורם – גם מטעמי כמויות ואף מטעמי איכויות. בסופו של דבר הליברל הקיצוני בארה"ב עדיין מאמין בחירות ובדמוקרטיה ומחזיק בדיעה שהוא אכן עושה את הדבר הנכון מוסרית בהתיצבותו לימין האיסלם במלחמתו בישראל. עם התגברות מעשי האיבה של מדינות הציר האיסלמופאשיסטי ועם האפשרות של התעוררות טרור פנים ארצי שיפגע באזרחי ארה"ב סביר להניח כי רבים מהליברלים הקיצונים שם יעברו את התהליך אותו עברו רבים מאנשי השמאל הקיצוני בישראל לאחר מות פנטזית אוסלו והמזרח התיכון החדש – <strong>התפכחות מרירה</strong>.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/islamcloud.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/islamcloud.jpg" border="0" /></a><br /><em>כל התמונות במאמר זה צולמו בהפגנות אנטי ישראליות במהלך חודש יולי 2006 בסאן פרנציסקו, ניו יורק ובוסטון.</em><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-3439628683778877671?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com5tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-33195910903786194112006-08-02T23:31:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.286+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/burka.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/burka.jpg" border="0" alt="" /></a>ראיתי פעם פרסומת תדמיתית בטלויזיה פה בארה"ב. מסוג הפרסומות שלא ממש מוכרות לך מוצר מסויים אלא כמו באות לומר "אנו קיימים, זיכרו אותנו". נדמה לי שהיתה זו פרסומת של חברת אנרגיה בינלאומית או חברה פיננסית גדולה חובקת עולם, אני כבר לא זוכר - בכל אופן היה זה קונצרן ענק מהסוג שבלובי כל משרד שלו אתה רואה הרבה שיש איטלקי ולפחות חמישים שמות של ערים בעולם מודבקות באותיות בולטות על אחד הקירות מאחורי סוללה של פקידי קבלה. הפרסומת התנהלה סביב המוטיב הכללי של שיפור חייהם של אזרחי המדינות בהן עושה הקונצרן עסקים. לצלילי מוסיקה ניו אייג'ית המשרה אווירה של הישגיות ומצויינות התחלפו להם הפריימים על המסך ובכל פריים נראו ילדים ממדינות ותרבויות שונות. ילדים לבנים אירופאים, ילדות וילדים מוסלמים, ילדים יפנים וכדומה. עם המוסיקה נשמע קולה המקריין של אמריקאית בעלת מבטא מושלם שדיברה כאילו לקחה זה עתה עשרה כדורי שינה ונמצאת באיזו נירוונה רוגעת וחלומית השייכת לפרסומות גלידה של האגן-דאז או למהדורת החדשות של Neverland. היא דיברה אודות אותם ילדים ועל איך עסקיו חובקי העולם של הקונצרן ישפרו לאין ערוך את חייהם שלהם ושל ילדים אחרים מכל התרבויות, המדינות והגזעים שחלפו לנגד עינינו.<br /><br />ואז בשיא המתיקות היא אמרה משהו שגרם לי <strong>להתפוצץ מזעם</strong>.<br /><br />בפריים האחרון נראתה ילדה מוסלמית, סעודית, תימניה, אינדונזית או אירנית - איני זוכר. הילדה לבשה בגדים מוסלמים מסורתיים ורק חלק מפניה הקטנות ביצבצו מבעד האריג. ואז עם אותה ילדה חנוקה במיטב המלבושים של דתו של מוחמד, אמרה הקריינית בעלת קול גן העדן החלומי את המילים הבאות:<br /><h5 class="englishquotecenter">"We'll help them achieve the most their way of life has to offer."</h5><br />או בתרגום לעברית: "נעזור להם להגיע למיטב אותו מאפשרת דרך חייהם". ואני פשוט התפוצצתי. איזו צביעות!, איזה זיוף! הרי הסיבה מדוע נבחרו המילים האלו והילדים האלו היא כדי לנשוא חן בעיני מקבלי ההחלטות באותן מדינות, כדי היכנס לעסקים איתן. כדי להתחנף למשטרים טוטאליטריים, קיצונים, בהם אותה ילדה אינה אלא רכושו של אביה ולאחר מכן קניינו של בעלה. איזו צביעות צריך כדי לשדר תמונה של ילדה איסלמית קטנה העטופה על פי חוק מדינה באוהל-מלבוש קטן ונידונה לחיים של חפץ ללא כל אפשרות להתקדם או ליהנות מחופש אמיתי. איזו צביעות צריך כדי לספר לנו בליווי מוסיקת מתקתקה שבעזרת הקונצרן הידידותי תוכל אותה ילדה ליהנות "ממה שצורה חייה מאפשרת", כאילו שאין אנו יודעים בדיוק מה צורת החיים זו מייצגת. איזו התחנפות בשם הכסף ותאוות הבצע למדינות טוטאליטריות שלא שואלות איש מאזרחיהן כיצד היה זה מעדיף לעצב את "צורת החיים שלו". במוסיקה מתקתקה ומילים מתחנפות הם קוראים לאותם משטרים חשוכים: המשיכו להחזיק באזרחיכם בני ערובה, המשיכו להשליך אותם לכלא על דברים שבעולם החופשי לא נחשבים כלל לפשע. אנחנו רוצים את הדולרים, או את הדינרים או את הריאלים שלכם ולשם כך, למרות שאנו יודעים אחרת (קריצה), אנו מוכנים לקרוא לדיכוי הכפוי של האוכלוסיה שלכם, או לפחות לדיכויה של מחציתה, "דרך חיים".<br /><br />קשה מאד להגעיל אותי - אתם בוודאי יודעים את זה מקריאת הבלוג שלי - אבל אותה חברה, וחבל שאיני זוכר את שמה, עשתה בדיוק כך בצורה מתוקה ואפקטיבית. מאז איני יכול יותר להקשיב לפרסומות תדמית מתקתקות - זה פשוט מעורר בי שוב את אותה הסלידה שעורר בי אותו קונצרן שחושב שלכפות חיי עבד, חפץ או רכוש על 50% מהאוכלוסיה במדינות מסויימות יכול לעבור בשלום ספין תאב בצע ולהיות משווק במערב "כדרך חיים".<br /><br />במשך זמן רב מאותו יום התחשק לי לתפוס את אותה קריינית מתקתקה, להלבישה בכח בבורקה חונקת, לכבול אותה באיזה מרתף (לא, לא מה שאתם חושבים) וכעבור כמה חודשים לשאול אותה: "כמה זמן צריך לעבור לפני שלהיות הרכוש שלי יהפוך להיות <strong>דרך החיים שלך?</strong>"<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-3319591090378619411?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-62301684552187437822006-08-01T22:35:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.310+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/gibson.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/gibson.jpg" border="0" /></a>השבוע החליט שוטר במאליבו שבקליפורניה לעצור רכב מסוג לקסוס שנקלט ברדאר המשטרתי נוסע במהירות 87 מייל לשעה (140 קמ"ש) באיזור בו המהירות המותרת היא 45 מייל לשעה (72 קמ"ש). השוטר היה מופתע לגלות מאחורי הגה המכונית המהירה את לא אחר מאשר השחקן והבמאי המצליח מל גיבסון. לאחר שזה הוצא אחר כבוד ממכוניתו התחוור לשוטר כי מקס הזועם בדרכים היה לא רק זועם כפי שיוסבר מיד, אלא גם שיכור כלוט ובדמו רמת אלכוהול כפולה כמעט מזו המותרת בחוק. כנהוג בארה"ב הושם גיבסון באזיקים והובא למעצר לא לפני שבפרץ שנאה ותסכול האשים את היהדות העולמית בחירחור כל המלחמות שאי פעם התרחשו ואף תהה בשאלת יהדותו של השוטר שביצע את המעצר.<br /><h5 class="englishquote">"Fucking Jews...the Jews are responsible for all the wars in the world." -- <strong>Mel Gibson, July 28th, 2006</strong>.</h5><br />פיו הגדול של גיבסון הסב לו לא מעט ביקורת בעבר. בראיון לעיתון ספרדי ב-1992 הוא מתח ביקורת על הומוסקסואלים ואמר בין השאר "<em>הם לוקחים את זה בתחת, התחת נועד למטרות חירבון בלבד.</em>" עוד אמר: "<em>אני פוחד שאנשים יחשבו שאני הומו רק בגלל שאני שחקן. האם אני נשמע כמוהם? האם אני נראה כמוהם? האם אני זז כמוהם? אני חושב שלא</em>." רבים האשימו את גיבסון בנטיות אנטישמות בעקבות סרטו <a href="http://www.imdb.com/title/tt0335345/">The Passion Of The Christ </a>העוסק בשעותיו האחרונות של ישו תוך הדגשת הטענות הישנות בדבר אשמתם של היהודים במותו. הסרט אכן משתמש במוטיבים אנטישמים קלאסים: היהודים מוצגים בו כיצורים חמדנים, בוגדניים ועקומי אף. כהני המקדש כמובן מכוערים מאד, ומבין כפות ידיהם המטונפות מצלצלים מטבעות הכסף. ישו לעומת זאת, נאה יחסית ואינו בעל אף עקום, למרות "יהדותו", והנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, מי שנתן למעשה את ההוראה לצליבתו מתואר כאדם נאה ומוסרי העושה זאת בלית ברירה, עקב כוחם והשפעתם של היהודים (שחיו אז תחת כיבוש רומי יש לומר). את המהומה שקמה בעקבות הסרט השתיק גיבסון בהכחשה גורפת לרמזים האנטישמים בסרט ואף טען שמעולם לא החזיק בדיעות אנטישמיות. השבוע קיבלנו את ההוכחה שהוא לא רק שתיין אנטישמי מועד, אלא גם שקרן.<br /><br />כדי להבין מהיכן מגיעה הצהרתו של גיבסון תחת השפעת סם האמת "אלכוהול", יש להבין את הרקע ממנו הוא מגיע. מל גיבסון היה השישי מבין עשרה ילדים של אמו, אווה מיילוט, זמרת אופרה אירית-אוסטרלית ואביו, <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Hutton_Gibson">האטון גיבסון</a>, קתולי קיצוני, אנטישמי מוצהר ומכחיש שואה מפורסם בארה"ב. גיבסון גדל והתחנך בבית דתי קיצוני שבו רעיונות כמו "שקר השואה" ואגדת "השליטה בעולם" של היהודים היו מקובלים וטבעיים לחלוטין.<br /><br />גם היום מגדיר עצמו גיבסון קתולי מסורתי. הוא מתנגד נמרץ לניסויים בתאי גזע, מאמין נלהב בערכי משפחה נוצריים ומתנגד להומוסקסואליות. מצד שני ובניגוד למקובל בקרב מאמינים קתולים, מחזיק גיבסון בהשקפת עולם פוליטית ליברלית. הוא מתנגד למלחמה בטרור, לנשיא בוש, לפלישת ארה"ב לעירק ואף שיבח את סרטו של הבמאי הליברלי מייקל מור "פרנהייט 9-11" העוסק בתפירת תיקי קונספירציות לנשיא ארה"ב ומשפחתו. נצרות אדוקה בשילוב של דיעות פוליטיות הלקוחות מעולם הליברלים הקיצונים כמעט מחייבת השקפת עולם אנטישמית.<br /><br />גיבסון נאבק כל חייו במחלת האלכוהוליזם שתקפה אותו עוד מימי נעוריו. יש להניח שגם הפעם יטופל נקודתית, ככל הנראה בכמה שבועות של רוגע בחוות גמילה ירוקה ומרוחקת מעיני כל. הוא ישלם את הקנס לבית המשפט, יחיה עם שלילת הרישיון הזמנית בעזרתה של לימוזינה ונהג צמוד וישלם ללא קושי את תעריף ביטוח הרכב שלו שיעלה במאות אחוזים, כפי שנהוג בארה"ב עם נהגים שנתפסו נוהגים בגילופין. אך הפעם יש לגיבסון אתגר נוסף. הפעם יאלץ גיבסון לעבוד קשה מאד כדי למחוק את הנזק שגרם לעצמו בהצהרותיו האנטישמיות. אלכוהול הוא סם אמת וכשנכנס יין הסוד לא מאחר לבוא. גיבסון יודע זאת והדרך בה פרסם את התנצלותו, תחנונים של ממש להיפגש עם מנהיגים יהודים, מראה שהוא מודע לגודל האסון הפובליציסטי שפקד אותו. "איני אנטישמי. השנאה מנוגדת לאמונתי." הוא חזר ואמר. הפעם זה כנראה לא יעבוד לו - אולפני דיסני הודיעו היום על <a href="http://www.bloomberg.com/apps/news?pid=20601103&sid=amkbDBsl_Z8o&amp;refer=us">ביטול הפרוייקט</a> המשותף לרשת ABC שבבעלותם עם הכוכב להפקת מיני סדרה על השואה, פרוייקט לו התחייב גיבסון "כפיצוי" על סרטו "הפסיון של ישו".<br /><h5 class="englishquote">"There is no excuse, nor should there be any tolerance, for anyone who thinks or expresses any kind of anti-Semitic remark. I want to apologize specifically to everyone in the Jewish community for the vitriolic and harmful words that I said to a law enforcement officer the night I was arrested on a DUI charge.<br /> <br />I am a public person, and when I say something, either articulated and thought out, or blurted out in a moment of insanity, my words carry weight in the public arena. As a result, I must assume personal responsibility for my words and apologize directly to those who have been hurt and offended by those words. [...]<br /><br />I'm not just asking for forgiveness. I would like to take it one step further, and meet with leaders in the Jewish community, with whom I can have a one on one discussion to discern the appropriate path for healing."<br /><br /><strong>-- Mel Gibson, Apologizing, July 31st, 2006.</strong><br /></h5><br />על השקר שלו כשאמר לכולנו שאינו שונא יהודים - ועל האמת המכוערת שסוף סוף יצאה מפיו של האנטישמי הלוחם בדרכים, תואר פוליפ השבוע מוענק בזאת לתחת של הוליווד (לשעבר) מל גיבסון. לו הייתי אני היושב בדין בבית המשפט לתעבורה הייתי גוזר עליו חודשיים של עבודות שירות אותן היה מבלה הקוזק השתיין הזה במירוק מרצפות מוזיאון יד ושם, כדי שילמד לא לנהוג שיכור וכדי שבפעם הבאה שהוא יושב לשולחן עם אביו שטוען שמעולם לא היתה שואה הוא יוכל להגיד שהוא יודע אחרת. תסריט זה אגב לא לגמרי רחוק מהמציאות. הוא עוד עלול להגיע לשם בכוחות עצמו על מנת לנסות להציל את הקריירה ההוליוודית שלו - שהרי ידוע כי היהודים הם השולטים בעיר הסרטים, הלא כן?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-6230168455218743782?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-34285691376989043022006-07-28T03:07:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.330+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/avastin.0.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/avastin.0.jpg" border="0" alt="" /></a>מעולם לא הצלחתי וכנראה שלעולם לא אצליח להבין את ההגיון המסתתר מאחורי המונח הזה, "סל התרופות". לכאורה מדובר בפיסה מעוגת התקציב של משרד הבריאות המיועד לרכישת תרופות עבור אזרחי ישראל הלוקים במחלות קשות ונזקקים לתרופות מצילות חיים. אולם מאחורי המונח בעל השם המרגיע כל כך מסתתרת אמת מרה ואכזרית אותה זוכים להכיר על בשרם אלפי חולים בישראל מדי שנה: טיפול רפואי אמנם מגיע להם על פי חוק ובזכות תשלומי ביטוח הבריאות אותם מנכה הממשלה בחריצות משכורתם, אולם בישראל ביטוח בריאות הוא על הנייר בלבד. המחלה לעומת זאת אמיתית מאד וכדי לקבל טיפול תרופתי במציאות ולא על הנייר על החולים לעבור משוכה נוספת - <strong>סלקציה</strong>. בישראל כמו באושוויץ של פעם, קיימת הלכה למעשה סלקציה לחיים ולמוות רק שהפעם אין הסלקציה מבוססת על יכולת או חוסר יכולת לעבוד עבודות פרך. הסלקציה של משרד הבריאות מגדירה למעשה את רשימת המחלות מהם אמור אדם למות בעידוד הממשלה ומחלות מהם אדם אמור להבריא בעזרת הממשלה. <br /><br />בל נטעה, המחלות מהן אדם בישראל אמור למות בעידוד הממשלה אינן מחלות חשוכות מרפא במאה אחוזים או כאלו המעמידות את הממסד הרפואי המקצועי בחוסר אונים מוחלט. לאותן מחלות אשר הוגדרו ע"י משרד הבריאות כמחלות מהן אמור אדם למות קיימות תרופות. חלק מהן מאריכות חיים וחלקן אך יכולות להביא לריפוי - אבל הן יקרות עד מאד וכאן למעשה טמונה הבעיה. מדינת ישראל אינה מעונינת לשלם על מנת להציל חולים במחלות להן תרופות יקרות ועל כן טורקת המדינה את דלת ההצלה בפני אותם חולים ושולחת אותם למצוא מקורות מימון בעצמם, וכל זאת במדינה המתגאה בכיסוי האוכלוסיה בביטוח בריאות על פי חוק. עבור אנשים שהפרוטה אינה מצוייה בכיסם מדובר למעשה בכיתת יורים. אלו נשלחים למעשה למוות או ליפול בתחנונים לרגלי האוליגרכים. האנשים בעלי ממון ויכולת מתחילים במסע מייאש של מכירת נכסיהם על מנת "להרוויח" חודשים של חיים. כאילו שאין בעצם מחלתם גיהנום דיו –מפרקים החולים במו ידיהם את שבנו במשך כל חייהם – דירה, נכסים, חסכונות, רכוש – כולם מונזלים תרתי משמע – אל תוך ורידי החולה בצורה תרופה יקרה ומצילת חיים שאין הממשלה מעוניינת לספק. אזלו הנכסים טרם נוצחה המחלה? גם נכסיהם של בני המשפחה הקרובים יונזלו ויאבדו אל תוך גופו של החולה. חסכונות ללימודי הילדים, דירות קרובים, מכוניות, רהיטים, נכסי חברים קרובים, הכל יחוסל, יונזל ויוזרם לוריד על מנת להרוויח עוד חודש. ועוד חודש. כדי לחיות. <br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/avastin.0.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/selectzia.jpg" border="0" alt="" /></a><br />בישראל חולים המבוטחים בביטוח בריאות חובה הנאלצים לשלם 150,000 ש"ח בחודש מכיסם הפרטי על מנת להדוף את המוות מגופם החולה. אלו כמובן בעלי המחלות קשות במיוחד המיועדות "לעשירים" בלבד. אלו ששפר מזלם ולקו בסרטן המעי הגס למשל ישלמו רק 20,000 ש"ח לחודש עבור תרופת הארביטוקס. זו אגב נכנסה היום (27.07.06) לסל התרופות, אבל כמו בסרט אימה אבסורדי, משרד הבריאות לא יעניק אותה לחולי סרטן המעי הגס אלא רק לחולי סרטן ראש/צוואר – חולי סרטן המעי הגס יאלצו להמשיך ולקנותה בעצמם וכשיאזל כספם יגוועו וימותו. "<em>לצערי, גם אם היו לנו עוד 200 מיליון שקל ארביטוקס לא היה נכנס, זו הבעיה. זאת משום שהאונקולוגים שהמליצו לוועדת הסל דירגו את הארביטוקס בעדיפות נמוכה</em>" כך אמר היום יו"ר ועדת הסל, הפרופסור מרדכי שני. מאות ישראלים שימותו השנה מחוסר יכולת לרכוש ארביטוקס, גם הם כנראה, בעדיפות נמוכה. <br /><br /><strong>מקור החולי</strong><br /><br />מדוע בישראל נהוגה סלקציה של חיים ומוות בדיוק כמו במחנות ההשמדה? מדוע אין העובדה שאדם שילם כל חייו מיסים, כולל מיסי בריאות מספקת על מנת להציל את חייו כאשר הוא נזקק לעזרה? מדוע בישראל צריך להחליט משרד הבריאות מי חי ומי מת? מדוע יש כסף לכל כך הרבה שחיתויות במדינה וכל כך הרבה ביזבוז בטחוני ועדיין לא נמצאים 20,000 ש"ח כדי לעזור לישראלי משלם מיסים לחיות עוד חודש? מקור החולי טמון כמו במקרים רבים אחרים בישראל <strong>בשיטה </strong>ולאו דווקא במחסור בתקציב. סלקצית החיים ומוות המנהל משרד הבריאות טמונה בתקציב קשיח וקבוע המאלץ את המשרד לבחור הלכה למעשה מי חי ומי מת ואיזו מחלות בישראל תיחשבנה סופניות במאה אחוזים, החלטה הנובעת משיקולים כספיים ולא רפואיים. <br /><br />על מדינת ישראל לבטל לחלוטין את קונספט סל הבריאות. לא ייתכן שממשלה תחליט מראש כמה כסף יעמוד לרשות גופים מצילי חיים כמו בתי חולים. האם מישהו היה מבטל את שליחתם של חיילי צה"ל לאנטבה לחלץ חטופים מטעמי תקציב? לו כילתה ישראל את תקציבה השנתי באותה תקופה האם היינו אומרים לספוק כפיים ולומר קדיש מראש על 102 חטופים? האם זו הרוח בה מתנהלת מדינת ישראל? כמובן שלא- מדינת ישראל תשפוך מיליארדים כדי להציל חיים! אבל למרבית הצער היא תעשה זאת רק כאשר מדובר ב-"אקשן". ללא יריות וללא הרוגים או חילוצים דרמטיים תחת אש אי אפשר להוציא מממשלת ישראל גרוש. מאות אנשים מתים בישראל ממחלות מהן לא צריך למות וכל זאת בעידוד הממשלה שאינה מעוניינת להוציא ולו שקל אחד בעזרה לאותם חולים. כיצד ייתכן שיש עודף תקציב לממשלה, כפי שיש היום ובכל זאת אנשים ששילמו מיסים כל חייהם נשלחים למוות ע"י סלקציית משרד הבריאות כאשר אלו לוקים במחלות קשות? זוהי מדיניות רצח מנוולת של ממשלת ישראל המפונה כלפי החלשים שבאזרחיה, החולים הקשים הנלחמים על חייהם.<br /><br /><strong>מצילים חיים בעזרת מחשבה מחוץ לקופסא</strong><br /><br />מה עושים? חושבים ומשנים. על ממשלת ישראל לשנות את השיטה בה מחולקים, מנוהלים ומקושרים תקציבים. משרדים העוסקים בהצלת חיים חייבים לעבור לשיטת תקציב נוזלית וגמישה. עבור הצלת חיים יש לאפשר למשרד הבריאות גישה מיידית לכל תקציב עודף, בכל משרד ממשלתי. אם בתקציב הבידור של הכנסת נשארו חמישים שקל ממסיבת פורים, על אותם חמישים שקל לעמוד מוכנים למשיכת חירום ממשרד הבריאות על מנת לקנות שעה של חיים לחולה סרטן! אם בתקציב חיל האוויר נשארו 50,000 ש"ח כתוצאה משפעת של טייס שגרמה לביטול טיסה – אותם 50,000 ש"ח צריכים להיות נגישים למשיכת חירום כדי לקנות חודשיים וחצי של חולה סרטן המעי גס. כל מה שצריך לעשות הוא שינוי בגישה ושינוי בתוכנה! ביעילות אלגוריתמית מתמטית כי הכסף למעשה קיים, זו הגישה אליו שחסומה! על ממשלת ישראל לבטל את הגזירה הרצחנית של סלקצית מחנה ההשמדה המתקראת בשם "סל התרופות" ובמקומה להעניק טיפול תרופתי מציל חיים לכל נצרך על פי מצבו הרפואי וללא כל התחשבות במגבלות תקציב. על המערכת הממשלתית להיות מוכנה לוגיסטית להזרים כספים קיימים מכל מקור בזמן אמת על פי אותם צרכים, ולבטל את הפקק הוירטואלי הרובץ כיום על תקציבי התרופות מצילות החיים. לא ייתכן שאזרח משלם מיסים הכוללים ביטוח בריאות ישלח למותו מטעמי בירוקרטיה ושיקולי תקציב במדינה בה מליוני שקלים מבוזבזים בתקציבים מנופחים על זוטות.<br /><br />ועד שמדינת ישראל תחליט שגם חולים במחלות קשות זכאים לחיות בזכות ולא בחסד שכן אלו לקוחות משלמי מס שרכשו ביטוח בריאות ומצפים לתמורה, אני ממליץ לכולנו לאכול בריא, להפסיק לעשן, להתעמל ולקחת את החיים "באיזי" – שכן אין מקום טוב מישראל להמחשת האמרה "עדיף להיות בריא וצעיר מאשר זקן וחולה". שנהיה רק בריאים.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-3428569137698904302?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-45374650772195837382006-07-21T06:50:00.002+03:002009-03-09T00:38:45.958+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/kartaSmall.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/kartaSmall.jpg" border="0" /></a>מזה זמן רב שאני עוקב אחר מעשיה והתבטאויותיה של כת השנאה נטורי קרתא ("שומרי העיר") ובכל פעם רוגז אני מחדש לנוכח גלי האנטישמיות הארסית העולים מתוכי כשאני מנסה לחשב כמה כרומוזומים צריכים להתאבד על מנת לייצר חבר אחד בקבוצה הבזויה הזו המאוכלסת בתירוצים עלובים לבני אדם בכלל ויהודים בפרט. <br /><br />השבוע נשמע שוב קולם האידישאי המלהג של סוטי הקבוצה. במוקטעת מאה שערים פורסם "<a href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A9%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9C">פשקוויל</a>" המאשים את "המדינה הציונית" "<em>בהתגרות באופן מבהיל בשכנים הערבים</em>" בנוסף לרטוריקה האנטי ציונית הרגילה המלגלגת על "<em>דרכם המופקרת של הציונים וגאוותם הלאומים הגויית</em>". השבוע אף הפגינה הקבוצה בניו יורק כנגד "התוקפנות הציונית" בלבנון והביעה סולידריות עם ארגון הטרור חיזבאללה. לכאורה נראה הדבר מוזר, שכן מדובר בארגון יהודי. מדוע אם כן לא מתייחסת הקבוצה ל-800 טילים שנחתו שבטח ישראל בברכת החיזבאללה ובהסכמה שבשתיקה של ממשלת לבנון?. מדוע לא מתייחסת הקבוצה לחטיפות החיילים ולהתקפה הרצחנית של החמאס וחיזבאללה כנגד ישראל ללא כל התגרות מצדה?. מדוע לא שומעים מהקבוצה כל דבר ביקורת או שאט נפש מקציר דמים של למעלה מאלף ישראלים רצוחים באוטובוסים, מסעדות וקניונים? מדוע אין שומעים מנטורי קרתא ולו מילת ביקורת אחת כנגד מדינות הקוראות להשמדת ישראל? מדוע מחבק ארגון נטורי קרתא את הג'יהאד?<br /><br /><strong>מקור מחלת הנפש</strong><br /><br />קבוצת השנאה נטורי קרתא, המחזיקה קהילות בארה"ב, בריטניה וישראל, מייצגת אמנם חלק קטן מהיהדות החרדים, אך נחשבת לקולנית וארסית במיוחד. הקבוצה מתנגדת למדינת ישראל ולציונות ממניעים דתיים הקשורים בהכרה כי גלות ישראל בת אלפיים השנים היא רצון האל וכי מדינה יהודית יכולה לקום אך ורק עם בוא המשיח. באמתלה דתית זו מתנגד ארגון נטורי קרתא לכל ביטוי של ציונות לקיומה של מדינת ישראל. נטורי קרתא אינם מסתפקים בסלידתם מציונות וממדינת ישראל - הארגון אף תומך בצורה נלהבת באויביה המושבעים ובינם גם אלו הקוראים באופן פומבי להשמדתה: החיזבאללה, <a href="http://www.nkusa.org/activities/Statements/2005Oct28Iran.cfm">אירן</a> והרשות הפלסטינית בהנהגת החמאס. נטורי קרתא החיים בישראל מכנים עצמם פלסטינים וכמו אחיהם הג'יהאדיסטים ברחבי בעולם הם מכנים את ישראל "הישות הציונית" וכאשר נאלצים הם לכתוב את המילה ישראל, לא ישכחו להוסיף מרכאות סביב שמה.<br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/kartaSmall.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/kartaNY.jpg" border="0" /></a><br />על מנת להעביר את רגשות הגועל העוברים בי בצורה אפקטיבית ולהסביר מעט על מטרות הקבוצה, הייתי מעוניין ברשותכם לתרגם מכתב פומבי שנשלח מטעם נטורי קרתא לארגון החמאס בינואר 2006 עם נצחונו בבחירות. נוסח המכתב לקוח <a href="http://www.nkusa.org/activities/Statements/2006Jan27Hamas.cfm">מאתר נטורי קרתא </a>הרשמי:<br /><br /><h5 class="redquote"><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/arafatStamp.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/arafatStamp.jpg" border="0" alt="" /></a><strong><br />ברכות ואיחולים לבביים לחמאס מנטורי קרתא אינטרנשיונל, התפוצה.</strong><br /><br />בסיעתא דשמייא, סלאם עלייקום,<br /><br />אנו, נטורי קרתא אינטרנשיונל, מייצגים את היהודים הדבקים בתורה בעולם, נאמנים לשמירתה ועומדים איתן בהתנגדותנו לציונות ולמדינת "ישראל". כפי שיודעים אתם, אנו יהודי התורה עמדנו תמיד בסולידריות עם הפלסטינים. נאמנים להוראות התורה, תמיד האמנו וקיבלנו את שלטון הפלסטינים על כל פלסטין. בנוסף לזאת ובהתאם לצו היהדות, כל ממשלה או צורת שלטון בה יבחרו הפלסטינים היתה ותהיה מכובדת ומקובלת על ידנו, בני העם היהודי. כעת, לרגל הבחירות שנערכו בפלסטין, אנו מצטרפים אל אחינו בפלסטין ומציעים את ברכתנו הצנועה למנהיגי, תומכי, ומאמיני ארגון החמאס ביום הצלחתכם. היהודים נאמנים לתורתם תמיד סבלו את סבלם של יושבי פלסטין, סבל שהובא עליכם על ידי יצירת המדינה הציונית – מדינת "ישראל", המדינה "היהודית" כביכול. התפתחות נוראה זו היא בבחינת טרגדיה שאין שניה לה ומקור מבוכה גדול, בלשון המעטה. <br /><br />העם היהודי נידון לגלות מזה 2000 שנים ע"י צו אלוהי של הקדוש ברוך הוא. במקביל לגלות זו צווה עלינו היהודים להיות נאמנים, שומרי חוק, רחמניים ואוהבי שלום בכל מקום בו נימצא. בנוסף, עלינו למתין בסבלנות במקום גלותינו עד להתגלות הקדוש ברוך הוא, אז יכיר בו המין האנושי ויעבוד אותו יחדיו בהרמוניה ושמחה. כל נסיון ליצור מדינה משלנו בעודנו בגלותנו אסור בכל תכלית האיסור ואין זה משנה אם אותה מדינה מאוכלסת או שוממת. הכנעתם, דיכויים וגירושם של בני עם (הפלסטינים, יוספוס11) על מנת להגיע למטרת יצירת מדינה רק מעצימים את הפשע והחטא, ואסורים בתכלית האיסור ומהווים למעשה אנטיתזה ליהדות.<br /><br />הציונים התעלמו מכל הנאמר לעיל. בחוצפה מקוממת, מרדו הם כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד חוקי תורתו ביצירתם את האידאולוגיה הציונית ובהקמתה וקיומה של מדינת "ישראל". הם גירשו מספר גדול של בני העם הפלסטינים והכניעו וממשיכים להכניע ללא לאות את שאריתם ואת היהודים הדתיים בפלסטין זה קרוב למאה שנים. מכריזים אנו על התנגדותנו הנחרצת לציונות ולמדינת "ישראל". בנוסף מכריזים אנו על תמיכה וסולידריות עמכם, בני העם הפלסטיני.<br /><br />מנהיגי החמאס, ביום עלייתכם למעמד הייצוג הרשמי של העם הפלסטיני אנו מברכים אתכם ומתפללים לקדוש ברוך הוא: מי יתן וירעיף עליכם האל מחוכמתו וינחה את האומה הפלסטינית כרצונו. מי יתן והקדוש ברוך הוא יאחד את לבבות הפלסטינים ויקבל את הנהגתכם באהבה ורצון טוב. מי יתן והקדוש ברוך ינחה את כולנו לפירוקה בשלום ובמהירות של הישות הציונית – מדינת "ישראל" ומעבר השלטון על כל ארץ הקודש הכוללת כמובן את "אל קודס" (במקור, יוספוס11) לידי שליטיה הראויים, בני העם הפלסטיני. שכן אז נוכל כולנו שוב לחיות על פי רצון הקדוש ברוך הוא, יהודים וערבים כשכנים, כשפי שעשינו במהלך מאות שנים עד לבואה של הציונות. ובסופו של דבר, מי יתן ורצון הקדוש ברוך ויזכה העולם בקרוב לראות את התגלותו ותהילתו, כשכל בני האנוש ישרתוהו בשמחה ובהרמוניה. אמן.<br /><br />הרב ישראל דוד וייס,<br />נטורי קרתא אינטרנשיונל, ארצות הברית<br /><br />הרב אהרון כהן,<br />נטורי קרתא, בריטניה<br /></h5><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/biladi.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/biladi.jpg" border="0" alt="" /></a>חבורת נטורי קרתא לא נבחרה לפוליפ השבוע על שום התנגדותה לציונות או מדינת ישראל. זכותו של כל אדם להחליט בעצמו אם מדינת ישראל טובה עבורו או לא. לא כל יהודי חייב להיות ישראלי ולא כל יהודי חייב לתמוך ברעיון של מדינה יהודית. לא על זאת יוצא קצפי על חבורת נטורי קרתא. חבורת היהודים הזו מרתיחה את דמי משום שהיא תומכת תמיכה מוחלטת בהרג וברצח ישראלים ע"י מתן לגיטימציה למדינות וארגונים שיצאו בהצהרה ברורה כי השמדת ישראל הוא מטרתם העילאית. השטנים הקטנים מברוקלין וממאה שערים מוכנים בשמחה להקריב את חיי ילדינו באש הג'יהאד, הטילים והמתאבדים האיסלמופאשיסטים רק משום שציונות אינה הדרך הנכונה לדידם מבחינה הלכתית. <br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/shatila.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/shatila.jpg" border="0" alt="" /></a>נטורי קרתא אינם מסתפקים בהבעת התנגדות לציונות ולישראל- אין בזאת משום חריפות מספקת לטעמם – אין בזאת שנאה מספקת - בכדי להזריק את מלוא הארס יוצאים אנשי נטורי קרתא מגדרם על מנת להביע תמיכה בלתי מסוייגת באויבי ישראל. נשאלת השאלה כיצד יכולים יהודים בעידן פוסט-שואתי להתייצב כתף אל כתף עם המשטרים הרצחניים ביותר מאז גרמניה הנאצית? כיצד יכולים יהודים אלו להביע תמיכה "בחיסול הציונות" כאשר ברורה להם לחלוטין משמעות "חיסול" זה הלכה למעשה – שואה שניה ומליוני קרבנות. אני חייב להתוודות שגם כשאני מנסה בכל כוחי, איני יכול שלא לשנוא אותם. איני יכול להתנער מהמחשבה שמדובר בארגון יודנראטים קיצוני המשתף פעולה מרצון עם אלו שבסופו של דבר ידאגו לשחוט גם בו. אני מלא בושה וזעם על מעשיהם ועל העובדה שהם ממלאים ברצון תפקיד חשוב במערך התעמולה הרצחני המופנה כלפי ישראל. אני מלא כעס וגועל על כך שהם קוראים להשמדת ישראל תוך כדי <a href="http://mymoney.themarker.com/tmc/archive/arc.jhtml?ElementId=skira20060621_729411">חליבת תקציביה </a>ושימוש בהם לחינוך הדור הבא של פעיליה הקיצונים. אני בוש ונכלם לנוכח אזלת ידה של מדינת ישראל לשים קץ לתופעה. כספו של משלם המיסים מופנה ליצירת גיס חמישי ארסי שאינו מהסס להתחבק עם הגרועים שבצוררי ישראל ואינו בוחל בהצהרה משותפת עמם על מלחמה בציונות. אני מתבייש כששונאי ישראל בכל העולם מחככים ידיהם בהנאה למראית חבורת היודנראט הבוגדנית ועושים בה שימוש תעמולתי נרחב. אני מתבייש להיות יהודי בעולם בו קיימים יהודים שכאלו.<br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/kartasign.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/kartasign.jpg" border="0" alt="" /></a>על זאת אני מעניק את התואר "פוליפ השבוע" לכנופיית נטורי קרתא ובאותה נשימה אני מצדיע לאנשים ישרים כמו יהודה משי זהב, שנולדו והתחנכו על ברכיה ובכל זאת, כנגד כל הסיכויים מצאו דרכם ללב הקונצנזוס הישראלי ולהכרה אוהבת במדינת ישראל. ב-2003 הדליק משי זהב את אחת ממשואות יום העצמאות ושלושת המילים אותן אמר - "לתפארת מדינת ישראל" סימלו את סופו של עידן החושך הפרטי שלו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8129025808022682087-4537465077219583738?l=proctologsofzion.blogspot.com' alt='' /></div>יוספוס ה-11http://www.blogger.com/profile/02197934263794038502noreply@blogger.com8tag:blogger.com,1999:blog-8129025808022682087.post-84122411827459252592006-07-14T18:43:00.002+03:002009-03-09T00:38:46.024+02:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/neville.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" height="170" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/neville.jpg" width="210" border="0" /></a>כשחזר ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין מפגישתו עם "הֶר היטלר" בשלהי ספטמבר 1938 הוא היה מעודד. ברידתו מהמטוס הוא נופף בפיסת נייר שהתקראה בשם "הסכם מינכן" עליה התנוססה חתימתו של הפיהרר ואשר הבטיחה את השלום באירופה לשנים הבאות. התשלום עבור השלום היה הסכמתה בשתיקה של בריטניה לסיפוח חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה ע"י גרמניה הנאצית. ברידתו מהמטוס אמר נוויל צ'מברליין הנלהב את המילים הבאות "<em>ידידי הטובים, בפעם השניה בהסטוריה שלנו, חוזר ראש ממשלה בריטי מגרמניה ומביא באמתחתו שלום בכבוד, אני מאמין ששלום זה הוא שלום לדורות</em>". רבים בבריטניה ובעולם, ביניהם בית המלוכה הבריטי, האפיפיור פיוס ה-11, הממשל האמריקאי של רוזוולט והנהגת אירלנד וקנדה הריעו לצ'מברליין שלדעת הרוב מנע במעשיו את המלחמה הבאה באירופה והבטיח שלום למרות התעצמותה הצבאית ודרישותיה של האימפריה הנאצית למזרח.<br /><br />בפסטיבל השלום צפה בדאגה מנהיג דגול שעוד יטביע את חותמו, וינסטון צ'רצ'יל. הוא וקומץ אחרים לא חסכו את ביקורתם מצ'מברליין ומההסכם אותו הביא. את נייר ההסכם בו נופף ברידתו מהמטוס כינו צ'רציל ותומכיו Peace of paper, משחק מילים בין Peace (שלום) ו-Piece (חתיכה), או בתרגום סמנטי, "שלום של (חתיכת) נייר" שאינו שווה את הדיו בו הוא כתוב. צדקתם לא איחרה להוכיח עצמה.<br /><br />במרץ 1939, תוך הפרה גסה של הסכם "שלום לדורות", כבש צבא גרמניה הנאצית את שאר חלקי צ'כוסלובקיה וחצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה בפלישת גרמניה לפולין. במאי 1940 התפטר צ'מברליין מראשות הממשלה לאחר כישלון הבריטי לכבוש את צפון נורווגיה כתגובה לכיבוש דרומה ע"י הגרמנים והתפשטות הכיבוש הנאצי להולנד, בלגיה וצרפת. צ'מברליין סירב לעזוב את הממשלה והתגלגל לתפקידים טקסיים נטולי סמכות אמיתית. גופו ובריאותו הדרדרו עם מצבו הפוליטי והוא נפטר מסרטן בנובמבר 1940. ברבות הימים נקשר שמו של צ'מברליין למדיניות פיוס הרסנית כלפי רודנים אלימים ולתוצאות האיומות אותן עלולה להמיט מדיניות שכזו.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/scorpfrog.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/scorpfrog.jpg" border="0" /></a>התרבות האנושית יצרה יקום מקביל של דימויים ומשלים כדי לדמות כמעט כל סיטואציה בעולמם של בני האדם. פרשת צ'מברליין, השלום האירופאי לדורות, והיטלר מעלים באוב את המשל הישן והטוב על העקרב והצפרדע: היה היה עקרב שביקש לחצות נהר. העקרב לא ידע לשחות ולכן ביקש מצפרדע שעברה במקום לשאת אותו על גבה ולהעבירו בבטחה לגדה השניה. "איני בטוחה" אמרה הצפרדע, "אתה עלול לעקוץ אותי באמצע הנהר ואז אטבע". העקרב הביט בה ואמר "אין הדבר הגיוני, שהרי אם אעקוץ אותך אטבע בעצמי". חשבה הצפרדע לרגע, ראתה את ההגיון בדברי העקרב והסכימה לקחתו. עלה העקרב על גב הצפרדע וזו החלה בדרכה בשחיה לגדת הנהר שממול. כשהגיעה הצפרדע לאמצע הנהר הניף העקרב את עקצו ונעצו בחוזקה בראשה של הצפרדע. בכוחותיה האחרונים כשהיא נאבקת בשיתוק ההולך ופושט בגופה זעקה הצפרדע לעקרב "מה עשית? עכשיו שנינו נטבע! מדוע עקצת אותי?". ובעודו שוקע במים בעקבות הצפרדע ענה העקרב: "אני עקרב. זה מה שאני עושה, <strong>זהו טבעי</strong>".<br /><br />הצפרדע האומללה היא קרבן שלא לגמרי באשמתה, שכן הובטח לה כי תעבור את הנהר בשלום. הגיונה הבריא אישר כי אכן תגיע לגדה השניה בבטחה ושום דבר מדברי העקרב לא יכול היה לנבא את בגידתו הממשמשת. בבואנו לשפוט את הצפרדע סביר לומר שבמקרה הגרוע, נהגה היא בתמימות יתר. אולם כיצד היתה דעתנו עליה משתנה לו היתה עושה הצפרדע כרצון העקרב למרות הצהרה מפורשת ממנו שזו לא תגיע לגדה השניה בשלום? אילו היתה לוקחת אותו על גבה עם הבטחה ממנו לעוקצה באמצע הדרך? במקרה כזה היינו רשאים ובצדק לחשוד בנטיות אובדניות מצידה של הצפרדע, איבוד יכולת שיפוט או מחלת נפש.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/appeasement.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/appeasement.jpg" border="0" alt="" /></a>נוויל צ'מברליין הינו דוגמא טובה לצפרדע תמימה. היטלר הבטיח שלום במחיר בו יכלה בריטניה לעמוד וצ'מברליין קנה את הסיפור. מלבד עוקצו של היטלר, דהיינו כוחו הצבאי ההולך ומתעצם, לא היה לצ'מברליין שום רמז מפורש שיגרום לו לפקפק באמינותו של הפיהרר. צ'מברליין "העלה את היטלר על גבו", וחצי שנה מאוחר יותר הוא נעקץ ולמד על אופיו האמיתי של שותפו לפנטזיית "שלום הדורות". לו חלק היטלר את כוונותיו האמיתיות עם צ'מברליין ב-1938, היה זה נמנע בוודאות מוחלטת מכל הסכם עמו - בזאת אין כל ספק. להגנתו של צ'מברליין ניתן לומר שרק קומץ מתי מעט באותה תקופה השכיל לראות מבעד להבטחותיו התמימות של היטלר וזיהה ואת הסכנה הממשמשת ובאה.<br /><br /><strong>המאה ה-21: ציר העקרב האיסלמופאשיסטי.</strong><br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/islamonazi2.jpg"><img style="float:left; margin:0 10px 10px 0;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/islamonazi2.jpg" border="0" alt="" /></a>כמעט שבעים שנה לאחר בגידת העקרב ההיטלראי ותופת הגיהנום שהביא על עשרות מליונים, נלחמת מדינתם של ניצולי אותו עקרב על חייה מול קואליציה חדשה/ישנה של עקרבים איסלמיים ממזרח, דרום וצפון. רק שהיום, בניגוד לעקרב הנאצי של שנת 1938 שעוד ביקש להטעות ולהסתיר את כוונותיו עד לשעת הכושר, מצהיר העקרב בן ימינו על כוונותיו הרצחניות בגלוי, ללא כל נסיון להסתירן.<br /><br />מדינת ישראל נמצאת במלחמה אמיתית מול מדינות וארגוני הציר האיסלמופאשיסטי: אירן, סוריה, חיזבאללה, ופלסטין. המלחמה אינה סובבת סביב סוגיות טקטיות מקומיות כמו חטופים, אסירים, או הסיכסוך הישראל-פלסטיני כפי שמדינות הציר מבקשות מדי פעם לשווק לעולם. המאבק בין מדינות הציר האיסלמופאשיסטי לישראל נסוב סביב עובדת קיומה של מדינת ישראל לנוכח סירובן הבלתי מתפשר של מדינות הציר להכיר בזכותה לקיום שכזה, לא בגבולות 67, לא בגבולות 48, לא במזרח התיכון, ולא בכל מקום אחר בעולם. חוסר הרצון להכיר בישראל הוא למעשה <strong>אנטישמיות דור רביעי</strong>, סוג של אנטישמיות אולטרא-מודרנית הנפוצה מאד בעולם האיסלמי ובאירופה והרואה בישראל ובציונות כמייצגות את היהדות העכשווית, בה יש להילחם. שימוש באנטישמיות דור רביעי חיונית להישרדותו של כל משטר איסלמי בו סובלת האוכלוסיה המקומית דיכוי, עוני וחוסר תקווה. השימוש באויב חיצוני הוא סוד קיומו של הדיקטטור ואכן, כל מדינות הציר הן דיקטטורות צבאיות למעט לבנון, אבל זו למעשה מדינת רפאים הנשלטת הלכה למעשה ע"י החיזבאללה, ארגון טרור המושפע וממומן ע"י אירן, ומחזיק בזרוע מדינית לבנונית.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/antisemitism1.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/antisemitism1.jpg" border="0" /></a><strong>אירן</strong><br /><br />פעם ידידת ישראל, וכיום אומה איסלמית מיליטריסטית של למעלה משבעים מליון איש העוסקת באובססיביות חסרת כל פרופורציה בהכחשת השואה והעלתו באוב של חזון הכחדת היהודים בצורתם החדשה: מדינת ישראל. עיסוקו האובססיבי המוזר לכאורה של נשיאה החדש מחמוד אחמדיניג'אד בהכחשת השואה ובעיית היהדות העולמית מזכירה, ולא במקרה, צורר אחר מהעבר, אדולף היטלר ואת המנוע הרקטי עליו רכב בדרכו לשלטון: ליבוי השנאה ליהודים. אחמדיניג'אד, רודף הכח והשררה, עסוק בימים אלו בפיתוחו ושיווקו של רעיון "הרייך האיסלמופאשיסטי" הגרעיני הראשון לעמו. הוא עובר מעיר לעיר וממדינה למדינה, עורך כנסים עם שמות כמו "העולם ללא ציונות" או מארגן סמינרים בינלאומיים של מכחישי שואה במסווה של "חיפוש האמת". בתרגום לשנים של המאה ה-20 ובהשוואה לגרמניה, אירן נמצאת "באמצע שנות השלושים" בה הונחו יסודות דעת הקהל להשמדת היהדות, הזילות בחיי היהודי, ביטול זכותו הטבעית להתקיים והפיכתו לתת אדם הראוי להשמדה למען עולם טוב ויפה יותר. אחמדיניג'אד למד היטב את סוד אהבתם של תושבי גרמניה לפיהרר. שינאת היהודי והמיליטריסטיות הנאצית הזניקה את היטלר לשיאים חדשים של פופלריות ואחמדיניג'אד רוצה בדיוק את אותו הדבר. זהו ההסבר היחיד מדוע מנהיג מדינה שאינה גובלת בישראל ואינה מסוכסכת עמה בכל צורה גשמית כלשהי מקדיש את מרבית זמנו בהכפשת הציונות, אנטישמיות והכחשת השואה במקום לטפל בענייני מדינתו. אחמדיניג'אד מניח את היסודות התעמולתיים שהניח היטלר בזמנו.<br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/scum.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/scum.jpg" border="0" /></a><br /><strong>סוריה</strong><br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/syria.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/syria.jpg" border="0" /></a>דיקטטורה צבאית על פי חוק ולמעשה, מדינה בעלת משטר זהה לזה של צפון קוריאה, בה עוברת משרת הנשיא מאב לבן. זכויות האדם בסוריה עלובות אפילו יותר מבאירן - כל המתרחש בסוריה הוא סוד מדינה ורציחות מתנגדי שלטון, דבר הנעשה על בסיס יומי מוסתר מהעולם, לא תמיד בהצלחה (ע"ע <a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Hama_Massacre">הטבח בחמה</a>). כבכול דיקטטורה, אין לאזרחי סוריה זכות חופשית לביטוי או להבעת התנגדות לקו הרשמי של השליט. זוהי בדיוק הסיבה מדוע סוריה זקוקה נואשות לאויב חיצוני מר על מנת להטות את זעם אזרחיה מנשיאם בן המיעוט העלאווי. ממש כמו בספר 1984, מתאימה ישראל באופן מושלם לתפקיד האויב "גולדשטיין". כדי להביע שנאתה לישראל וכדי לזכות באהדת עמה חסר הזכויות, סוריה שבעברה העניקה ברצון מקלט וחסות לפושעי מלחמה נאצים שנמלטו מאירופה, מארחת כיום את מפקדות החמאס, הג'יהאד האיסלמי ועוד שאריות של ארגוני מחבלים פלסטינים שצצו לאורך שנות קיום מדינת ישראל. שליט סוריה, בשאר אסד, רופא עיניים בהשכלתו נזרק אל כס השלטון בעקבות מות אביו בשנת 2000. הוא לא היה הבחירה הראשונה של אביו ואת נשיאותו הוא חייב במידה רבה לאחיו שנהרג בתאונת דרכים.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/asad.jpg"><img style="FLOAT: right; MARGIN: 0px 0px 10px 10px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/asad.jpg" border="0" /></a>למרות הצהרותיו על נסיונות להגיע לשלום עם ישראל בתחילת דרכו, שונא אסד הבן את ישראל שנאה אישית, אנטישמית יוקדת, שאינה יודעת גבולות ומאפילה אפילו על שנאתו של אביו. אסד מתקשה להסתיר את את דיעותיו האנטישמיות גם כשהוא מסוקר במצלמות מערביות. בשיחה עם האפיפיות יוחנן פאולוס בשנת 2001 העלה אסד לדיון העלילה הישנה בדבר רצח ישו ע"י היהודים ואף הוסיף עלילה חדשה משלו העוסקת במעורבותם של היהודים בנסיון לרצח הנביא מוחמד: "<em>היהודים, שעינו את ראשוני הנוצרים, הם שמענים כעת את בני העם הפלסטיני... היהודים פועלים להרג העקרונות בהן דוגלות שלוש הדתות הגדולות, בדיוק כפי שהרגו את ישו הנוצרי, וניסו להרוג את הנביא מוחמד</em>". אסד הצטרף גם לשורות מזלזלי השואה בראיון לרשת טלויזיה אמריקאית ב-2006: "<em>היה טבח נגד היהודים במלחמת העולם השנייה. כמה נהרגו אני לא יודע ואיזה סוג של טבח, האם ביריות או גאז, אנחנו לא יודעים. אני לא מומחה ולא עשיתי מחקר בנושא. היה טבח נגד יהודים ונגד אחרים... מה שקורה בפלסטין זה אותו דבר. אנחנו לא חיינו באירופה בזמן ההוא. מה שקורה בפלסטין משפיע עלינו בצורה ישירה. לא המספר חשוב אלא העיקרון. מאה אלף נהרגו בעשור האחרון בפלסטין. לא חשוב אם מאה אלף או מיליון אלא העיקרון</em>".<br /><br />אסד הצעיר וחסר הנסיון מעריץ את השייח נסראללה, מנהיג החיזבאללה ורואה בו דמות אב ומחנך. הוא אינו רואה בחמאס, בג'יהאד או בחיזבאללה ארגוני טרור ונאבק מזה שנים באמצעות נציגיו באו"ם על קביעת וועדות שיגדירו מהו טרור ומיהו טרוריסט, כאשר הכוונה כמובן היא להגדיר את ישראל כיישות טרוריסטית ואת ארגוני הטרור הפלסטינים כלוחמי חופש לגיטימיים. סוריה גם משתוקקת להחזיק שוב ברמת הגולן, שנכבשה ממנה במלחמת ששת הימים. תבוסתה של סוריה במלחמה זו וכשלונה להחזיר לעצמה את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים הם עלבון צורב לסוריה ובית אסד.<br /><br />בניגוד לאביו ב-1991, תמך אסד הבן בסדאם חוסיין בזמן מלחמת המפרץ השניה ולאחרונה ושותף עם איראן בנסיונות להפוך את עירק לתוהו בבוהו עבור האמריקאים ע"י מתן מעבר חופשי ללוחמים ונשק המיועדים להילחם בהם ולטבוח באזרחים. שמה של סוריה נקשר גם בחשד לקבלת והסתרת הנשק הלא קונבנציונלי של עירק על מנת להביך את ארצות הברית. סוריה ואירן אף חתמו לאחרונה על ברית הגנה ביניהן כהכנה למלחמה הפיזית בישראל.<br /><br /><strong>ארגון החיזבאללה</strong><br /><br />ארגון חיזבאללה הוא למעשה אוגדה צבאית תחת פיקוד אירני המורכבת מחי"ר ,ארטילריה, מתאבדים וממערך בעלי מקצוע טכניים. בנוסף, לחיזבאללה זרוע מדינית אשר משתלבת בחיים הפוליטיים בלבנון, זרועות תעמולה טלויזיוניות ורדיופוניות ומערך סעד בו עושה הארגון שימוש למטרות גיוס כח אדם וקניית תמיכה מקומית, בדומה לחמאס בעזה. כארגון שיעי קיצוני השואב את תמיכתו, השראתו והוראותיו מאירן, חיזבאללה רואה בישראל, היהדות והציונות אויב אבסולוטי אותו יש להביס בכל מחיר. הרטוריקה של מנהיג החיזבאללה, השייח חסן נסראללה ארסית ותוקפנית במיוחד והשנאה הנוטפת ממנו מזכירה במעט את חמתו היוקדת של <a href="http://he.wikipedia.org/wiki/×?×?×?×£_×?×?×?ס">יוזף גבלס</a>. כמו כדי להביע את שנאתם, אנשי חיזבאללה מצדיעים במועל יד נאצי, צועדים בצעידת ברווז, נשבעים להשמדת ישראל בכל אמצעי, וכל שפת גופם אומרת קיצונות רצחנית, אבסולוטית וחסרת פשרות.<br /><br />במהלך ששת השנים שחלפו מאז נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי עסק ארגון החיזבאללה בהכנות למלחמה כוללת בישראל. דבר תמוה בהתחשב בעובדה שישראל נסוגה מלבנון ולא איימה לשוב לשם. בעזרת אירן הצטייד ארגון החיזבאללה במיטב הנשק: רקטות לטווח ארוך, מערכות נשק מהמתקדמות בעולם לפגיעה בכלי שיט, ועוד הפתעות שטרם נחשפנו להן.<br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/neville.jpg"><img style="MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/nazis2.jpg" border="0" /></a><br /><strong>פלסטין (חמאס, ג'יהאד איסלמי)</strong><br /><br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/bazooka.jpg"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/bazooka.jpg" border="0" /></a>הפלסטינים נלחמו בישראל מאז הקמתה, ויש אומרים עוד לפני הקמתה (את פרעות 1929 מישהו זוכר?). בכל דרך פעולתם של הפלסטינים, דרך כל מנהיגיהם, ממשלותיהם, רשויותיהם שמרו הפלסטנים על עיקרון אחד פשוט ונסתר מתוך ראייה ארוכת טווח - עיקרון ה-"לא" הנצחי להסכם עם ישראל שישאיר את מדינת ישראל על תילה. אתם מוזמנים לקרוא מחדש את המשפט הקודם ולחשוב לכמה דקות ה-"לאו" הפלסטיני הנצחי פירושו הוא שהפלסטינים לעולם לא יסכימו ולעולם לא יחתמו על הסכם המסיים את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני כל עוד ישראל זוכה לשמור על סטטוס של מדינה עצמאית. הם ישתמשו במגוון רחב של אמתלות כדי לחמוק מהסכם מצד אחד ולהאשים את ישראל בחוסר הסכם מצד שני. הראייה ארוכת הטווח של הפלסטינים היא הציפיה ליום בו מלחמה איזורית תטרוף את הקלפים במזרח התיכון וישראל תספוג מפלה צבאית גורפת. זו הסיבה מדוע הפלסטינים מתעקשים לא רק על מדינה פלסטינית ריבונית בגבולות 67, אלא גם על חזרת מליוני פליטים פלסטינים עוינים אל תוך שטחי 48 בישראל וקבלת זכות הצבעה, שכמובן בשיתוף עם ערביי ישראל תאפשר להם להפיל את השלטון בישראל בצורה דמוקרטית כעבור מספר לא גדול של שנים. ישראל כמובן אינה יכולה להסכים לזאת, דמוקרטיה אינה אמצעי התאבדות והפלסטינים יודעים זאת היטב ולכן ממשיכים להתעקש על זכות שיבה מלאה כולל זכות בחירה, תוך סירוב לחתום על הסכם שלא כולל זאת, ותוך ניצול "המבוי הסתום" במשא ומתן (באשמת ישראל כמובן) כאמתלה ללוחמת טרור וטילים כנגד ערי ואזרחי ישראל.<br /><br />השמאל הקיצוני בישראל מאז ומעולם השלה את עצמו ששטחי 1967 העלובים יספקו את העם הפלסטיני. זוהי הלצה עצובה. משפחה בעלת תשע נפשות היא דבר נפוץ בחברה הפלסטינים והם מבינים היטב ש-20 או 30 שנה בעזה הצפופה או בגדה המערבית הקטנה יביאו אותם להתפוצצות אוכלוסין, וזאת עוד מבלי להזכיר את העובדה שאין כל רצף גיאוגרפי בין עזה וגדה המערבית. אנו חייבים להשמיע את מה שהיושר האינטלקטואלי מחייב לומר: שום מדינה ריבונית לא יכולה לשגשג כשהיא מוגבלת לשטחי הגדה המערבית ועזה בלבד. גם אותנו שטח קטן זה לא היה מספק. גם אנו היינו רוצים יותר.<br /><br />לפלסטינים נוח אם כך לשמור על הסטטוס קוו של הלחימה בישראל, אי חתימת כל הסכם עמה, ודחיפתה לפעולות חד צדדיות שאינן מחייבות את הפלסטינים ולו לאדיבות הבסיסית ביותר. פעולות חד צדדיות אלו הכוללות בדרך כלל נסיגה משטחיהם, מתפרשות אצל הפלסטינים כחולשה ישראלית וניצחון הכושר העמידה הפלסטיני ומעודדות אותם להמשיך ולהיאבק. הם מאמינים באמת ובתמים שיום יבוא והם יוכלו לקבל את כל שטחי פלסטין ההיסטורית בחזרה. הם באמת מאמינים שיום בהיר אחד יקום העולם האיסלמי ויכה בכובש הציוני עד שזה יעלם. זוהי אינה קלישאה. ועד שיגיע היום ההוא, הם מוכנים בהחלט להמשיך ולחיות במיץ של הזבל בו חיו מאז ומתמיד. הם מורגלים לכך, מחושלים ומוטרפים כאחד מכמעט ארבעים שנה של כיבוש ישראלי ומשנאה יוקדת, הם ממשיכים להתנגד, לסרב להכיר, לסרב לדון, לסרב לחתום ולקוות.<br /><br />מאז נסיגת הצבא הישראלי מעזה ובחירתו של ארגון החמאס לראשות הממשלה הפלסטינים אינם מתאמצים אפילו להראות עניין בהסכם שעליו ברור שישראל לא תחתום. במקום זה, עובדים הפלסטינים במרץ על שיקום היכולת הצבאית שלהם. חומרי נפץ, רקטות, נשק נגד טנקים, רובים ותחמושת זורמים לרצועה באין מפריע והפלסטינים עמלים ושוקדים על שיפור יכולתם הצבאית ולמעשה מתכוננים למלחמה.<br /><a href="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/1600/hamas.jpg"><img style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://photos1.blogger.com/blogger/196/3262/400/hamas.jpg" border="0" /></a><br /><strong><span style="color:#660000;">ושוב כמו בלבנון אנו עדים לנסיגה ישראלית ומצד שני להכנה ערבית קדחתנית למלחמה כוללת בשטח "ששוחרר", האם אתם מתחילים להבחין בתבנית? מדוע מתכוננים החיזבאללה בלבנון והפלסטינים בעזה למלחמה כאשר נסוגה ישראל משטחם ללא כל כוונה לחזור? מדוע להתכונן לקרב כאשר הכובש הסתלק מהשטח ואינו מתכנן חזרה?</span></strong><br /><br /><strong>שעת העקרב</strong><br /><br />את התשובות קיבלנו ביום בו נחטף גלעד שליט ותשובה נוספת לא איחרה לבוא ביום בו הרעיש החיזבאללה את גזרת הצפון, הרג שמונה חיילים וחטף את החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. בפקודת טהרן, הוחלט להביא את ישראל למערכה צבאית בלבנון, מול החיזבאללה ולחזית נוספת בעזה מול כוחות החמאס. אל לכם לטעות בכוונות האמיתיות של אלו מולם אנו מנהלים כעת את השלב הראשון של מלחמה החורמה. אין לאסירים הפלסטינים או לאסירי החיזבאללה כל קשר למתקפה הפולשנית אותה החלו שני צבאות הטרור הנ"ל. הריגת שמונה חיילי צה"ל בצפון אינה מבצע צבאי אליו מתכוננים במשך חמש שנות הפוגה, שנים בהם עדיין היו לחיזבאללה אסירים בישראל. גם לפלסטינים אין כל מיוחד בתזמון הזה בכל הקשור לאסיריהם היושבים שנים ארוכות בכלא. מדוע אם כך, דווקא עכשיו? ומה המטרה האמיתית של חטיפות החיילים והפגזת העורף הישראלי במאות טילים?<br /><br />מטרת הישות האיסלמופאשיסטית היא לגרור את ישראל למלחמה בכמה חזיתות ובשלבים. בשלב הראשון תתרכז ישראל בעזה ובלבנון. החיזבאללה יחזיק מעמד כל עוד ישראל תוקפת מהאוויר וישראל תיאלץ להחדיר כוחות קרקע ולהסתבך שוב בבוץ הלבנוני. בד בבד תתפוצץ רצועת עזה באלימות רצחנית של ירי קאסמים, מטענים והתססת האוכלוסיה האזרחית. הגדה היא השלב הבא ותובער בשלבים בין השאר ע"י הוצאת פיגועים משם כנגד מטרות ישראליות.<br /><br />בשלב השני תתחמם גזרת רמת הגולן ע"י הסורים שכבר דיברו בשבוע שעבר באופן תמוה על אפשרות לביצוע פעולה צבאית שם. הסורים תומכים בחיזבאללה, מעבירים לו נשק ומשמשים למעשה כצינור המקשר בין טהרן ובין החיזבאללה. בשלב מסויים תותקף ישראל בהצלחה ע"י נשק מתוחכם: טיל לטווח ארוך מתוצרת א